אולם החזרות במתנ"ס בצהלה. 12 רקדניות בשמלות כחולות ממלאות את החלל. המבוגרת בת 80, הצעירה חגגה לא מזמן 65, וכשהן רוקדות אתה שוכח את משא השנים שרובץ על כתפיהן. במהלך ההופעה הן משחררות מעט את החלק העליון של השמלה, חושפות את הגוף הקמל, וזה יפה להפליא. בפינת החדר עומדת מאושרת הכוריאוגרפית שלהן, גלית ליס, הילדה שבחבורה. כולה בת 53.

"רקדתי בילדותי, אבל הפסקתי", מספרת הלינה שמשינס, בת ה־80. "נולדתי ברוסיה להורים שברחו מפולין בגלל הנאצים. הרומן שלי עם הריקוד התחיל כשאבא שלי היה מכניס רדיו מנגן למיטה שלי. המוזיקה הייתה חשובה לו לא פחות מהמזון שהיה חסר לנו. כשמלאו לי שנתיים, הוא היה מעמיד אותי באמצע החדר ומלמד אותי לרקוד. כשחלה בשחפת נשלחתי לבית יתומים, שם בחרו בי בגיל שש להיות הרקדנית הראשית בחנוכת האנדרטה של גטו ורשה".

ומאז לא רקדת?

"מאז שעזבתי את בית היתומים עזבתי גם את הריקוד, אבל הריקוד לא עזב אותי. הייתי רוקדת להנאתי בחדר. בגיל 71 גיליתי את הסטודיו של גלית, ומאז אני מתחילה את ילדותי השנייה. בילדות השנייה התנאים הפיזיים יותר קשים, הגב מסרב לי, קשה לקום בבוקר, אבל אז הילדה שבי מפצירה בי, קומי הלינה, הולכים לרקוד'".

ואז הגוף כבר מציית?

"למדנו לסמוך על הגוף גם בגיל מבוגר. אני יודעת שלא מצפים מאיתנו לשפגאטים ופירואטים. בגילנו הרי פוחדים ליפול, ואני לא פוחדת. בחזרה נפלתי וקמתי. יש לי פלסטרים בברך, אבל דה שואו מאסט גו און. לא נורא, אפשר בהחלט לחיות עם זה".

לרקוד עם השנים

גם אורית גרוס, בת 65, פסיכותרפיסטית במקצועה וסופרת, לא עושה עניין מהשנים. גופה דק והתנועות שלה זריזות וגמישות. "הפסקתי לרקוד כילדה כי המסר בבית היה שלהיות רקדנית זה להיות זונה, זה מה שאבא שלי אמר לי", היא אומרת. "מה שגיליתי כשחזרתי לרקוד הוא שזה לא הלך לאיבוד. אני לא מנסה להיות בת 20. אני עם הגוף הזה שהולך ומתבגר, הולך ומזדקן, ואולי בחלקים ממנו גם משתבח".

הערב הן יעלו את המופע "כחולות", שיצרו ליס וגרוס, בנוכחות קהל ובהתאם למגבלות הקורונה, במסגרת פסטיבל ישראל, במרכז לאמנות המופע "הפרסה" בירושלים (המופע, אגב, ישודר גם באתר הפסטיבל). ליס, כוריאוגרפית מוערכת, החלה לעסוק במחול דרך משקפי הזיקנה לפני 12 שנה, כשעבדה על המופע "גילה". בהתחלה בחרה לעבוד עם שלוש רקדניות בגילי 20, 40 ו־70. השתיים הצעירות היו רקדניות מקצועיות. "כשנכנסנו לסטודיו והתחלנו לעבוד, מהר מאוד היה לי ברור שהגוף שמרתק אותי הוא דווקא זה של האישה בת ה־70", היא מספרת. "למה? כי הכל נמצא שם. נפרדתי מהרקדניות המקצועיות בידידות, המשכתי עם בת ה־70, וחיפשתי עוד נשים".

ליס צירפה אז לקבוצה את פרופ' רות בן־ישראל, כלת פרס ישראל לחקר המשפט, ואת השחקניות מרים גבריאלי וחנה ריבר, שהשתתפו ביצירות הקודמות שלה. "הגעתי לרות בן־ישראל כי היא כתבה ספר יחד עם בעלה גדעון — מי מפחד מהגיל השלישי, וחיפשתי תיאוריה", היא מספרת. "היא הייתה מאוד נדיבה, ואמרה לי: 'את יודעת, אני נורא אוהבת לרקוד', ופשוט קמה והתחילה לרקוד. זה היה כל כך יפה ומרגש. הסתכלתי עליה ואמרתי, 'תגידי רות, היית מוכנה להשתתף בפרויקט הבימתי?', והיא אמרה, 'אני מוכנה לנסות'. לאט־לאט הגיעו עוד ועוד נשים, והחלטתי לפתוח סדנה. היום, אחרי 12 שנה, יש לנו בית ספר לנשים מבוגרות, שבאות מכל הארץ — מרמת הגולן ועד אילת".

מרשים.

"רקדנית יכולה לומר לי ביום הראשון לעבודה, 'אני לא מתגלגלת על הרצפה, אני לא מורידה גרביים ולא מופיעה בסוף השנה', והיא תופיע ותתגלגל בלי שום בעיות. למה? כי היא מסכימה להשלים ולהתמודד עם הגוף שלה כמו שהוא. לפי כמה ימים עשינו חזרה ותוך כדי שתיים נפלו. הן קמו והמשיכו בחזרה. הרוח והאנרגיה שלהן צעירות. אתה יכול להיות זקן בגיל 20 וצעיר בגיל 80".

הן מנפחות בלונים כסופים גדולים ועורמות אותם לערימה, כשברקע מתנגנים "ארץ" ששרה אילנית ו"הגבעות הכחולות" בביצוע גאולה גיל. אחת מהן, סמדר כרמון, משילה את החלק העליון של שמלתה. היא דקה וחטובה, ואת בטנה מעטרת צלקת ארוכה, מזכרת מניתוח אולקוס שעברה בצעירותה. "אנחנו שמים על השולחן דווקא את מה שמנסים להסתיר", אומרת גרוס. "חושפות את החזייה, את הבטן, ואנחנו לא בנות 20. אנחנו לא מתביישות. זה הגוף שלנו, אלו החיים".

"כולנו מרימות את החצאיות שלנו במהלך הריקוד", אומרת כרמון. "זו האהבה של כל אחת לגוף שלה. אף אחת לא מתביישת בו. אנחנו צועדות בראש מורם עם מי שאנחנו. זאת מין השתובבות של הילדה הקטנה שממשיכה לשמוח, להתנסות ולחפש אתגרים חדשים גם עכשיו, בגילה המתקדם".

הייתה התמודדות סביב חשיפת הצלקת?

"לכל אחד מאיתנו יש צלקות. אמרתי, אוקיי, זו אני. רזה, שחורת שיער, ויש לי גם צלקת. אני מאוד אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא ולא מתביישת בשום דבר שיש לי".

"החלטנו שזו הקפסולה"

ואי־אפשר בלי קצת קורונה. למרות העובדה שכולן משתייכות לקבוצת סיכון, הן התעקשו לא לוותר על החזרות מאז פרצה המגפה. "בהתחלה עשינו חזרות בזום", אומרת גרוס. "זה היה הזוי כמו שזה נשמע, אבל זה בעיקר הדגיש את הרצון שלנו לא לוותר על המחול".

גלית: "עשינו משאל אם אנחנו ממשיכות לעבוד או לא בקורונה, ואם כן — על מה אנחנו צריכות לשמור. ואז נכנסו המסכות, ונכנסו גם הכפפות".

לא חששתן לרגע?

גרוס: "אברהם, בן הזוג שלי, שומר על עצמו מאוד כדי לשמור עליי וכדי שאוכל לבוא לפה. הייתה לנו החלטה שזאת הקפסולה. המחויבות היא כל כך גדולה שאנחנו מוותרים על דברים אחרים. זאת בחירה מודעת להשמיע ולהנכיח את הקול והצעקה שלי דווקא במציאות הקיומית שנקלענו לתוכה. אז אנחנו פחות רואים נכדים, ובעיקר לא יוצאים להפגנות. יכול להיות שאני ארשה לעצמי יותר אחרי שנסיים את הפרויקט בשלום".

גלית: "הן אמרו לי חד־משמעית שאם אני הולכת להפגנות, הן לא עושות איתי חזרות".

כרמון, 68, חברת המושב השיתופי נורדיה, אמא לארבעה וסבתא ל־11 נכדים, עוסקת כל חייה בתנועה ובהכשרת סטודנטים לתנועה. "כשראיתי את המופע הקודם של הלהקה אמרתי לבעלי, 'זה מרגיש לי שבמקום הזה אני צריכה להיות'", היא מספרת. "הרגשתי את זה בכל הגוף, לא רק בראש".

לא רק הקורונה שיבשה את סדר היום של כרמון. "בעלי הוא חולה סרטן ומטופל אונקולוגית בשנה וחצי האחרונות בבית החולים הלל יפה", היא מספרת, "אבל בחרנו בחיים. שנינו. אנחנו משלבים את הנסיעות לבית החולים עם המחול. לרוב אני נוסעת איתו לטיפולים. יש פעמים שהילדים מחזירים אותו כי אני נמצאת בחזרות. אנחנו לומדים לחיות עם זה, לא מתביישים בזה ולא מסתירים. אנחנו לא קוראים לזה 'מחלה קשה'. זה סרטן".

וכשאת חוזרת הביתה מהעבודה בסטודיו?

"אנחנו כמעט ולא נפגשים עם אנשים מבחוץ. גם הילדים והנכדים יודעים לשמור מרחק. אתה יודע, בימים האחרונים חשבתי המון איך היצירה הזאת פוגשת אותי בתוך העולם המתעתע, הרגיש והלא יציב שאנחנו חיים בו. אני הולכת במופע על כדורים והם לא יציבים. מצד אחד הבנות בקבוצה שומרות עליי מול אי־הידיעה מה יהיה הצעד הבא. גם בבית אנחנו לא יודעים מה יהיה. יש את האופטימיות ויש את הפחדים, אבל יש גם משפחה, נכדים וילדים".

גם נעמי יהל, בת 67, קרמיקאית וציירת, גילתה את עצמה מחדש. "לא היה לי שום קשר למחול", היא אומרת, "וגם לא התייחסתי לגיל. חיפשתי משהו שעוסק בתנועה, ונורית, אחת מחברות הקבוצה, הכריחה אותי להירשם".

מיד התאקלמת?

"אני נורא ביישנית, אבל מהר מאוד התאהבתי בבמה. העבודה שלי פיזית, בפעם הראשונה שראיתי כמה אני מזיעה התפדחתי. עכשיו כבר לא. אני גם לא מתייחסת לצמיגים שיש לי, אני מתייחסת לגוף שלי כמו לפסל. אני עוצמת את העיניים ורואה את הפסל, לא את המשמנים שלי. בעבודה הקודמת, עמדתי על הבמה ודיברתי על הדברים הכי אישיים. יש לי גב לא ישר וסיפרתי על זה לכל העולם. זו החוזקה שלי".

העבודה הזו מתייחסת גם למציאות העכשווית?

הלינה: "הבלון שמתרוקן על הבמה מאוויר מזכיר לנו מה קורה במדינה. הוא מתרוקן ונבנה כאן עולם חדש".

נעמי: "כשאנחנו מכות בפטיש על חתיכת העץ, אנחנו מביעות את המחאה שלנו נגד מה שקורה שם. תוך כדי אני צועקת לעצמי: 'דמוקרטיה'. זה מה שחשוב לי. גם התחושה של המוות מרחפת. אני נכנסת עם העגלה ועליה כדורים שמסודרים ונראים לי כמו גופות. עם הקורונה היו כל כך הרבה תמונות של גופות מהעולם".

איך הגיבה המשפחה שלך כשראתה אותך רוקדת?

"הבן שלי אמר שאני נראית כמו קאפו", היא חושפת חיוך. "אני המנהלת במופע וכנראה זה עורר אצלו דימויים של השואה. כל אחד לוקח את זה אחרת. אבל הוא כמובן אהב את זה. אני מקווה שכשאתה רואה אותנו רוקדות, אתה שוכח מזה שאנחנו זקנות, ושהגוף שלנו אחר, לא צעיר. אני מקווה שאתה לא חושב שאנחנו פתטיות. אני משוכנעת שאנחנו לא, ואלו גם התגובות שאנחנו מקבלות כל הזמן".

"אנשים היום פוחדים להגיד שהם זקנים", מחייכת הלינה. "הם מוצאים כל מיני הגדרות אחרות, מכובסות, כמו 'גיל הזהב', אבל אנחנו נשים זקנות, אין מה לעשות. נשים זקנות לא רק ממלאות את קופת חולים, הן גם רוקדות". •