לאבי דאבי אבו–דאבי
תאונות / בצבא נוהגים לומר "צמצמו רווחים". באזרחות, זה הזמן לפתוח אותם. כי באופן ברור מתנהל פה מאבק פוליטי־בריאותי בין תעזבו אותנו באמש'כם מהקורונה ותנו להתחתן, להתפלל ולהפגין, לבין אימת המחלה, מתווה הרמזור והאיום בסגר.
ובינתיים תחילת ספטמבר הייתה חמה מנשוא, המגעים עם לאבי דאבי אבו־דאבי המשיכו, ג'וקוביץ (לא חבר, לא ידיד ולא רע) עשה תאונת כדור בטניס ופגע בטעות בפרצוף של הקוונית והורחק מהמשחקים, ואילו מישהו מידידיי האהובים עשה גם הוא תאונה (אבל בדרכים), ולרגע נבהלתי מאוד.
חברות מתוך התפעלות / כשקראתי שהסופר הדרום־אפריקאי ג'. מ. קוטזי (חתן פרס נובל לספרות ב־2003) כתב לחברו הסופר פול אוסטר שהחברויות הכי טובות בין אנשים מבוססות תמיד על התפעלות, נזכרתי שבתחילת כל שנת לימודים בבית ספר לאיסוף ציונים שבו למדתי, הייתי מנסה לאתר ישר חבר קרוב כדי להתפעל ממנו. חברות מתוך התפעלות משמעה להידלק על מישהו שמבין אותך, שמדבר כמוך ושאתה מעריך אותו יותר מאשר את עצמך. כמו למשל ארנון (שכבר נפטר לצערי), שהתפעלתי ממנו בתיכון בגלל טוב ליבו. חברות מתוך התפעלות הייתה לעשן יחד ולא אחד לתוך הפה של השני, ובעיקר להתווכח ולא לריב, מה שקראו אז "חילוקי דעות". אולי זו צריכה להיות כל דוקטרינת בית הספר על רגל אחת. מלבד הבנת ההבדלים בין אישי ללאומי, דיקטטורה ודמוקרטיה ותרגילים בחשבון.
הילדות שעוזבת אותנו שבה אלינו לא פעם בהתבגרותנו. פעם כפצע וצלקת ופעם כנוצות אהבה. והנה השבוע היא שבה אליי כמחמאה, כשראיתי על קיר אחד בתיכון ברמת־גן ציור של אלבום שלי וציטוט מ'ירח'. ועכשיו בתור תלמיד לשעבר ונוכח הקורונה המסרסת הכל, הרשו לי לבקש מגלנט וחבריו: אפשר כבר בלי ציונים בבקשה? שנים חיכיתי להגיד את המשפט הזה בקול רם.
50 המסכות / על הראשון והשני דיברו בהרחבה, ולאט־לאט המתים הבאים בתור נעלמו בתהום הספירה הקורונאית וכבר עברנו את ה־1,000 הנורא. "אבל בשנה שעברה מתו יותר" וגם "הגיל הממוצע 80", אמר השדר התזזיתי שנע מרגל לרגל, ובעודו מדבר ספרתי בשקט כמה חסר לי ולאלעדיק להגיע לשם.
"טוב, מה רצית? שהחבר גמזו יעמוד ברחוב וישים מסכה לכל אלה שהולכים עם אבל מדברים בלי? הרי ידוע שככל שעולה עוצמת הצעקות, ככה עולה עוצמת ההתפרצות", אמר לי מישהו. והשבוע, נוכח העובדה שמתוך 50 המסכות שרכשה עבורי ליהי, 25 נקרעו מיד, נבהלתי שלא יישארו מסכות בעולם וביקשתי שתקנה לי עוד.
גלביות נקיות / באליפות הזיכרונות שלי, יש פינה חמה לשיט שעשינו פעם על גבי נחתת חיל הים בת שבע ז"ל, בים סוף לכיוון שארם א־שייח'. זה היה לילה מטריף. ברקע ניגן טרנזיסטור קטן שירים עבריים נוגים.
"'סתכל, הנה ערב־הסעודית", אמר מישהו מהחיילים והצביע על קומץ אורות חשודים שניצנצו במדבר. ואני דמיינתי אנשים עם חרבות כמו בסרט 'לורנס איש ערב'. אבל על האמירויות ואבו־דאבי לא שמעתי אז.
והנה לפתע האמירויות התפרצו לחיינו ונהיו חברינו החדשים מתוך התפעלות. "מי מכבס להם את הגלביות המצוחצחות?" שאל הנכדוש המוצק שלא פעם מתלכלך מאבק הנדנדות. "הם עשירים ומלאי מכבסות", צחקתי.
היו 46 מעלות באבו־דאבי לעומת 36 אצלנו, ולמרות חולשתי הידועה בחשבון, חישבתי שניצחנו אותם במינוס עשר.
הלכה החברות / הם היו שני חברים מתוך התפעלות. וכשהאחד הכריז על התמודדות נגד חברו עלתה לי בראש השורה "קילינג מי סופטלי וויט היז וורדס” (הורג אותי ברכות עם המילים שלו) ששרה רוברטה פלאק.
אז ככה כל השבוע הם התנסחו, הסתבכו, התפתלו וניסו עאלק לשחק אותה משחק עדין של קילינג פוליטי. ועל שני אלה עוד אמרו שהיו באמת חברים טובים כמו מסי ובארסה, רמי ויאיר קליינשטיין (חח), או אלעדיק ואני.
בחיים האלה, אתה לא יכול לזוז בלי להיתקל בכל מיני עוגמות נפש, וחברות מתפרקת זו עוד דוגמה לכך. היה זה פול סיימון הרך שכתב: "אלה היו זמנים של תמימות / של אמון / וזה כנראה קרה / עובדה שיש לי תמונה מאז" (מתוך 'אולד פרינדס', חברים ותיקים).
"תישאר חבר שלי?" שאל אלעדיק. "רק אם לא תתמודד נגדי על ראשות הממשלה, רשות המסים ורשות השכל", עניתי.
אנשים קטנים / אני אוהב להיות חבר מלא התפעלות של האנשים הכי קטנים בעולם שמקיפים את חיי. הם לא מניפולטיביים, ואין בהם שמץ גזענות. לני הקטן למשל מנגן בטירוף פסנתר משמיעה, בעוד אני תקוע עדיין ב”שיר ילדים שוודי” באמצע חוברת א' ללימוד הכלי. ואילו ירדן אמר לי לפני שבוע ש'גבר הולך לאיבוד' נכתב עליו. יודעים בן כמה הגבר? בן ארבע.
אני מתפעל מהם. הם הנחמה שלי כרגע במקום החברות הצפופה שהייתה לי עם הקהל שלי בהופעות שהופעתי בהן פעם בטירוף נפש.
"חסר לך"? שאל אלעדיק.
"מאוד חסר לי", עניתי.
"אז אולי אחרי החגים?" שאל. ואילו אני צחקתי בעצב מצוי ולא רצוי.
האוזן של פיקאסו / ביום גימ"ל השבוע, כשהיו כמעט 3,400 נדבקים חדשים, אפשר היה לבחור בין היפוכונדריה לבין לא לשים פס. "זוכר שהיית אומר לי בתור ילדה לא לגעת בתמונות במוזיאונים והתאפקתי ליישר לבחורה בציור של פיקאסו את האוזן?" שאלה בתי. "אז חשוב שככה נהיה שלמים עם עצמנו ונתאפק עד שהכל יעבור".
אבל לא יכולתי להתאפק ושלחתי לדודו טסה שיר חדש כדי שיפיק לי אותו. לא שיר על פשיטת הרגל שאנו חיים בה, ולא על אמבולנס. שיר חדש בשם: 'האם יש עוד משמעות לחלומותיי?'
אז יש? שאל אלעדיק.
"אין לי סמכות לענות", עניתי. וגם היה חם, אז השארתי שלוש נקודות לתשובה.
צבע רביעי לרמזור / באמצע הדרך לחיות עוד ועוד, הלכה השבוע לעולמה אילנה צור ז"ל והשאירה לנו נכס אדיר בשם פסטיבל דוקאביב שהגתה והקימה ושמרה עליו בשתי ידיה. בתור חששן כרוני התפעלתי בעיקר מאיך נסעה לא פעם בגילה לארצות רחוקות, כולל ערבות מונגוליה. ובארץ? על הכל הייתה מוכנה להילחם. נערת הדגלים הרימה השבוע בעל כורחה דגל לבן ויצאה לחפש מצב אופטימי יותר ממה שחשבה שיש פה בעולמנו. דוקאביב 2020 החל בדיוק בליל מותה, אבל באיחור, כלומר בסוף הקיץ.
אז נסעתי מלא צער מהעיר. ובצומת המוביל רקדתי עם הרגליים ליד הברקס מהשיר החמדמד 'זוט עני' של אלה לי והשורה "לאבי דאבי" (אבו־דאבי).
נהיה בלגן, וכששמעתי שגמזו המכונה "צבעי הערים החדש", איים שוב שהוא לא יתפטר, אחזתי חזק במסכות החדשות שליהי קנתה לי, כי לא יכולתי להרשות לעצמי עוד 50 קרועות במצב ההדבקות הנוכחי.
אחר כך עצרתי ברמזור. תמיד בסוף האדום יתחלף לירוק אלא אם כן התקלקל הכל, חשבתי. אולי תוסיפו צבע רביעי לרמזור. מה עם כחול, למשל? כצבע השמיים?
הבטתי למעלה. את בטוחה שכבר ראש השנה בשבוע הבא? שאלתי, כי הזמן עף. אמנם היו פה ושם איי חברות מתוך התפעלות, אבל עדיין נותרו אלפי רסיסי געגועים להופעות צפופות, לכדור טניס ולווירוס שלא פוגעים באף אחד.
לפנייה לכתב/ת 
