ממשלת הכאוס

תמיד אזכור את יום הכיפורים ההוא, 1967, כאשר ליד בית הכנסת עצר רכב צבאי וחייל ירד ממנו לחפש את אחד המתפללים. "הוא משמש כחזן", נאמר לו. "אז אחכה לו עד שיסיים", השיב, "אני צריך להביא אותו ליחידה שלו". מהכא להתם התברר כי מלחמה על הסף, ויחידתו של אותו חייל־חזן מתחיילת ברגעים אלה. כל צה"ל גוייס, והממשלה נזקקה לשלושת שבועות המתנה שבמהלכם הודח בראשונה בתולדותיה שר ביטחון, שכביכול או לכאורה פרש מרצונו; אופוזיציה, שוב בראשונה בתולדות המדינה, גרמה לבריאתה של "ממשלת הכל" שהפכה קערה על פיה. היא אמנם הביאה בכנפיה ניצחון מדיני ואסטרטגי, ואת פירותיו העם הזה באמת אוכל כבר 53 שנים, אבל גם שובר את שיניו, כמו שקרה לנו רק באחרונה (סיפוח כן, סיפוח לא), ואמירות ערבית חסרת כל קשר היסטורי לתולדות ארץ ישראל באה, כאילו, במקום.

אבל, כמו בהגדת פסח, בא לפתע עידן של "ונוסף גם הוא על שונאינו". הוא, מעין אנדרוגינוס זכר ונקבה יחדיו, שנקרא שמו או שמה בעולם קורונה, ולא נדע אם אליו או אליה כוננה אותה ברכת השחר המסתיימת במילים "שעשני כרצונו", שהרי נסתר מאיתנו אם היא מעשה ידי אדם או אחד מפלאי עולם. רק הלילה חזינו ברגולטור שמדינה שלמה הטילה עליו לבצע מהפך, והקורונה זימזם או זימזמה באוזניו ובאוזני חבריו העושים במלאכה את צמד מילות האתגר שילדינו כל כך אוהבים: "נא באוזן".

בארצנו שלנו ממשלה, או מה שמכונה ממשלה, היא של כן שהופך באחת ללא, ולא שהופך באחת לכן. חדשות זורמות בזו אחר זו, הופכות אחת את רעותה, יוצרות תחושה של תוהו ובוהו, ולכאורה ממשלת כמעט־הכל (1967) קיימת היום, אך סימניה הם של אמורפיזציה.

כותב שורות אלה הוא בן לאומה שמאז היותה לעם היא נלחמת לחירותה. בימי מלחמת העולם השנייה הושמדו משפחות הוריו. שארית העם היהודי, שהתרכזה בארץ ובבניית מולדת, נאלצה להילחם על קיומה, אך גם הייתה חלוקה מבית על דרך השגת העצמאות (מלחמות היהודים וכו'). אמנם שרה את התקווה בגאון, אך גם חייתה עם נצרה פתוחה, והיא עודנה פתוחה, אף שהיא חתומה על חוזי שלום עם שכנותיה. אלה אמנם התנערו ומתנערות משבועות הנצח לעולם לא, אך במקביל חיל האוויר שלנו נאלץ להתעופף יומם ולילה.

מה לעשות, וקללה ירדה על עולמנו. מגפה שאוכלת מכל צד ועבר. עדיין אין יודעים כיצד לשים לה קץ. והמחזות העוברים לנגד עינינו, בארצנו, הם תחלואתיים. לאו דווקא בעטיים של וירוסים. ואני מבקש לסיים את מילותיי אלה באחת הברכות האהובות עליי ביותר, מתפילת העמידה החוזרת על עצמה שלוש פעמים ביום: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה: חננו מאתך חכמה בינה ודעת: ברוך אתה ה' חונן הדעת". הוי, כמה שאנו זקוקים למשולש הזה. ˆ