דובאי למתחילים

לפני שהקורונה השתלטה עלינו, ביקרתי בדובאי. המטרה הייתה להנגיש אותה לישראלים שמעוניינים לטייל בה באמצעות דרכון זר. לא יכולתי להעלות על דעתי שתוך חצי שנה תתפשט מגפה עולמית שתנטרל את עולם התיירות. אבל יותר מזה, לא תיארתי לעצמי שזמן קצר אחר כך יתגבש הסכם נורמליזציה עם איחוד האמירויות, ביתה של דובאי.

דובאי ‑ מטרופולין אורבני מטורף, השוכן לחוף המפרץ הפרסי ומוקף במדבר עצום ויפהפה ‑ היא בעיניי הלב הפועם של המזרח התיכון. מניסיוני, היא מקום למפגשים מרתקים ומקרבי לבבות עם השכנים שלנו. איך בכלל הגעתי אליה? בשנה שעברה, כשטיילתי במזרח במשך כמעט שנה, לבד, ביקרתי במדינות מוסלמיות אסיאתיות כמו אינדונזיה ומלזיה, שם האיסלאם בקושי נראה לעין ‑ לא האיסלאם שלמדתי עליו בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה. מאחר שבצבא שירתי בגדס"ר הבדואי כמש"קית חינוך, התרבות והשפה הערביות קרובות לליבי, אבל מעולם לא הייתי במדינה ערבית, וסיקרן אותי לראות את ההבדלים בין האיסלאם האסיאתי לאיסלאם במדינות ערב. החלטתי לנצל את הדרכון האמריקאי שלי ולטוס לאיחוד האמירויות. לבד. היו הרבה חששות והרמות גבה, במיוחד מצד ההורים, אבל האמנתי שיהיה בסדר ומה שלא יהיה, זו תהיה חוויה וסיפור לנכדים.

נָחַתִּי בשדה התעופה בדובאי באוגוסט 2019, בלי שום שאלות או קשיים, ובשנייה שהגעתי ראיתי את מה שרציתי לראות. גברים עם גלביות לבנות מצוחצחות וכאפיות בלבן, באדום ובשחור, נשים עם חיג'אב ועבאיה שמתחתיה מציץ זוג נעליים אופנתי, ממותג ויוקרתי, והערבית מתגלגלת מהלשון. הגעתי למקום הנכון. חמישה ימים, בחום הלוהט של סוף אוגוסט, חרשתי את דובאי. בכל יום צבטתי את עצמי כדי להיות בטוחה שזה אמיתי. ישנתי בהוסטל עם שישה גברים, כשבמיטה מעליי עיראקי, לידי איראני, וגם אחד מסעודיה ואחד מסוריה. אז עוד חששתי להגיד שאני מישראל, וכששאלו עניתי שאני מקפריסין או מספרד.

כשחזרתי לארץ ידעתי שבאוקטובר 2020 אמור להתקיים יריד אקספו ‑ יריד החדשנות והעסקים העולמי, בדובאי, ושהולכים לבנות בו דוכן ישראלי, בפעם הראשונה במדינה שאיתה אין לנו יחסים דיפלומטיים (היריד נדחה, בעקבות משבר הקורונה, ל־2021). הבנתי שהרבה דיפלומטים ואנשי עסקים יגיעו לאיחוד האמירויות. כשטסתי לשם לא היה מידע רלוונטי או המלצות בעברית על המדינה, ורציתי להנגיש את המידע לישראלים בעלי דרכונים זרים, שיכלו לטוס לשם. חשבתי שכמו שאינדונזיה עלתה למודעות הישראלים בשנים האחרונות, כך גם דובאי צריכה. ידעתי מיד שזה יעד שישראלים יעופו עליו (הקרבה, השופינג, האוכל, הים, מזג האוויר). אז טסתי שוב בפברואר האחרון לשבועיים, כדי להבין קצת יותר, ובעיקר להיות הרבה יותר זמן ביעד.

מוזיאון הלובר. מהאטרקציות המרכזיות של אבו דאבי

הפעם החלטתי שאני אומרת לכולם שאני מישראל ‑ וזו התבררה כאחת ההחלטות הטובות שעשיתי. היא פתח לי דלת לשיחות מרתקות עם אנשים, שברוב המקרים הביעו התעניינות גדולה בי ובישראל. באחת הפעמים עצר אותי ברחוב גבר לבנוני, התחלנו לדבר, וכששמע שאני מישראל ייעץ לי לא לספר זאת. הוא היחיד שאמר לי משהו כזה, ולא הקשבתי לו כמובן. מאז נשארנו בקשר דרך הרשתות החברתיות. הוא מאוד היה רוצה לבקר בישראל, ובשבילי ביירות ‑ שבינתיים התרחש בנמל שלה, למרבה הצער, הפיצוץ הנוראי שהרס חלק מהעיר ‑ היא חלום שאני מתה להגשים עוד מאז שהשותפה הגרמנייה שלי לחדר בטיול בסרי־לנקה הראתה לי תמונות מהביקור שלה שם.

באחד הימים הגעתי למרפסת של מלון שנגרי־לה דאון־טאון, שממנה יש נוף משגע. ביקשתי משני גברים עם גלביות לבנות שהיו שם לצלם אותי. כיוון שהמצלמה של הטלפון שלי לא הייתה כל כך טובה, אחד מהם צילם אותי באייפון שלו והעביר לי את התמונה בווטסאפ. מפה לשם התיידדנו, ושאלתי אותם לאיזו מסעדה כדאי ללכת. הם הציעו את Zuma של הרשת הבינלאומית המפורסמת או את Avli by Tashas, שאליה בחרתי ללכת (ראו בהמשך). הם גם הזמינו אותי לארוחה בביתם באבו־דאבי, שאליה תיכננתי להגיע יום למחרת. לצערי זה לא יצא לפועל, אבל אני עדיין בקשר עם אחד מהם, סעיד, דרך הרשתות החברתיות, ושומעת ממנו על החיים באמירויות. אין ספק שבביקור הבא שלי אפגש איתו.

לא קל לפגוש בדובאי מקומיים אמיתיים. כמעט 90 אחוז מהעיר הם עובדים זרים. העיר מוחצנת מאוד ולפעמים חסרה בה קצת אותנטיות, ואני מאוד רציתי ללמוד דווקא על התרבות ועל אורח החיים האמירתי המקורי. לכן הלכתי למרכז התרבות על שם שייח' מוחמד (Sheikh Mohammed Bin Rashid Al Maktoum Centre for Cultural Understanding), שם מעבירים סיורים ופעילויות בעיר העתיקה וגם במרכז עצמו. נרשמתי לארוחת צהריים מסורתית עם קבוצה ומדריכה בשם פאתיח'ה. תוך כדי הארוחה היא ענתה על כל שאלות הקבוצה, ולי כמובן היו המון. למדתי ממנה על הלבוש באמירויות, שהוא, מתברר, דרך טובה לזהות מי אתה ‑ ירדני, אמירתי, עומאני או סעודי. היא סיפרה על החיים באמירויות, על זכויות האזרחים, על התחושות שלה כאישה. היא נולדה באמירות שארג'ה. הסבא והסבתא שלה הם מפלסטין במקור, ועזבו ב־1948. סיפרתי לה שאני מישראל, שוחחנו, התחבקנו והמפגש היה מרגש עד דמעות.

מעבר למפגשים המרתקים עם אנשים, הרגשתי כל הזמן בטוחה. הן כאישה ‑ יש מוניות מיוחדות לנשים עם גג ורוד שנשים נוהגות בהן, קרון מיוחד ברכבת לנשים ולילדים שלגברים אסור להיכנס אליו, והרגשתי בטוחה גם סתם ללכת לבד בלילה; הן כישראלית ‑ ידעתי שכאן כנראה שלא יפגעו בי, כי העונשים כבדים מאוד; והן וכתיירת ‑ לא חששתי מכייסים או איומים דומים.

חוף בדובאי. אפשר להסתובב עם ביקני על שפת הים

בדובאי המוני תיירים, וראיתי תיירות הולכות לברים, למועדונים או לחופים בבגדים קצרים. עם זאת, במקומות ציבוריים צריך לכבד ולהתלבש צנוע, בהתאם לשילוט. רוב הימים לבשתי שמלות ארוכות והשתדלתי לכסות את הכתפיים. במסגדים צריך לכסות את כל הגוף עד פרק כף היד וכף הרגל, ונשים צריכות לשים צעיף לכסות את הראש. אם אין, ברוב המקומות ניתן להשאיל גלימה. בחופים הציבוריים, ובטח שבחופים הפרטיים, לא הייתה לי שום בעיה להסתובב בביקיני, אם כי ביציאה מהחוף מומלץ להתכסות.

כיעד תיירותי דובאי מתאימה לכל סוג טיול ‑ משפחתי, זוגי, ירח דבש. העונה המומלצת היא בין סוף אוקטובר לאפריל, אבל כרגיל, היא מנצחת גם את תנאי הטבע, ולכן תוכלו לבקר בה גם ביתר השנה באטרקציות המקורות והממוזגות. הנה שישה מקומות שאהבתי בה במיוחד.

תצפית: אין גבוה מזה

בין אם מדובר בגובה המגדלים שבה, בכבישים הרחבים והמסועפים, או באדריכלות האקסטרווגנטית ‑ דובאי ללא ספק מתחרה במטרופולינים המובילים בעולם כמו טוקיו, ניו־יורק וסינגפור. כדי להבין את העוצמה של העיר ביחס לרקע המדברי שלה, אני ממליצה בחום לצפות בה מגבוה. תוכלו לעשות זאת מגורד השחקים הגבוה בעולם ‑ בורג' ח'ליפה. אפשרות נוספת וחווייתית היא לעלות לטיסת מסוק בשמי דובאי. בטיסה תצפו באיים מלאכותיים שנבנו כחלק מהשאיפה של דובאי להיות מעצמה אדריכלית עולמית ועתידנית, ובמבנים האיקוניים שהעיר מתהדרת בהם. לחובבי האקסטרים אני מציעה ללכת עד הסוף ולעוף מעל העיר בצניחה חופשית או באומגה אורבנית, בנוף ייחודי מאין כמותו.

המסגד הגדול של שייח' זאייד באבו דאבי

חופים: טיילת, דוכנים ומסעדות

רצועת החוף של המפרץ הפרסי ארוכה, בהירה ונקייה. לצד חופים ציבוריים מטופחים ושמורים, תמצאו חופים פרטיים השייכים למלונות בעיר. החוויה בחוף מתאימה לכולם; כמעט בכל החופים יש טיילת, דוכנים, מסעדות, אטרקציות ומועדוני חוף מלאי סטייל.

החוף הציבורי המומלץ ביותר בעיניי נקרא JBR MARINA. הוא נקי, המים נעימים והחול רך. מצד אחד, מים כחולים וצלולים, ומהצד השני ‑ גורדי שחקים אינסופיים. בעיניי זה לגמרי מה שדובאי מייצגת. חוף ציבורי נוסף שאני מאוד אוהבת נקרא אום סקים. הוא מיוחד מאוד מכיוון שהוא צופה לבורג' אל־ערב, המלון היוקרתי ביותר בדובאי, שבנוי בצורת סירת דאו (סירת מפרש ערבית מסורתית).

העיר העתיקה: כפר דייגים מאבן חול

הכתבת במלון אטלנטיס בדובאי. הרגשתי בטוחה כתיירת

קשה להאמין שעד לפני 60 שנה, עם גילוי הנפט, דובאי הייתה כפר דייגים זעיר שכלכלתו התבססה על סחר בפנינים. המפגש עם העיר הכל כך מוחצנת עלול לטשטש את השורשים ההיסטוריים שמהם נולדה. כדי להכיר את הצד המסורתי והעתיק של דובאי, אני ממליצה להגיע לעיר העתיקה, הבנויה אבן חול, להסתובב בשכונות אל־פאחידי ואל־סף, שהוכרזו כשכונות לשימור ומאופיינות בבנייה מסורתית שנועדה להגן מנזקי המדבר, לשוט בסירת בארה בנהר החוצה את העיר העתיקה ואשר שימש בעבר כנתיב סחר, וליהנות מהשווקים שמספקים טעימה מהתרבות המקורית והצבעונית של תושבי המקום.

טיול יום: לאבו־דאבי או למדבר

יש מגוון אפשרויות לטיולי יום מיוחדים, מרתקים ומלאים בנוף עוצר נשימה מסביב לדובאי. אני ממליצה בחום לנסוע לבירת איחוד האמירויות, אבו־דאבי, האלגנטית, האצילית והמאופקת. הנסיעה אליה אורכת כשעה וחצי, והיא מחזיקה בכמה מאוצרות התיירות המרשימים של איחוד האמירויות: ארמון האמירויות המפואר, האי יאס שמציע מגוון של פעילויות וחוויות, ומוזיאון הלובר לאמנות. האטרקציה המעניינת והמרשימה ביותר בעיניי היא ביקור במסגד הגדול של שייח' זאיד. אם תחליטו לצאת לטיול של יום אחד באבו־דאבי, המסגד הוא בגדר חובה.

מלבד לאבו־דאבי, אני ממליצה לצאת לטיול ג'יפים מדברי, שיוביל אתכם לדיונות חול אינסופיות ולחוויית אירוח מיוחדת בסגנון בדואי. ניתן להזמין את טיול הג'יפים דרך המלון שבו תשהו או באמצעות סוכנויות מקומיות ואתרי תיירות כמו klook.

מסעדה: בהשראת יוון

על סצנת הקולינריה בדובאי אפשר לכתוב כתבה נפרדת. מתוקף היותה מרכז סחר עולמי, היא מושכת שפים מובילים. מטבח הפיוז'ן המאפיין את העיר מורכב ממסעדות שמקור תפריטהן במזרח התיכון לצד כאלה המשאילות ממטבחים שונים בעולם.

אחת הארוחות הטובות ביותר שאכלתי הייתה כאמור במסעדת Avli by Tashas במתחם DIFC (Dubai International Financial Centre). באופן כללי, Tashas היא רשת מומלצת מאוד (ומעט יקרה) המחזיקה מספר מסעדות מובילות בעיר. מסעדת Avli מאופיינת במטבח ים־תיכוני המבוסס על מאכלי ים בהשראת יוון. הזמנו פסטה עם פירות־ים, בוראטה, קרפצ'יו זוקיני וטרטר טונה. הכל היה מעולה ‑ האוכל והאווירה.

בית קפה: פינוק פריזאי

בית קפה שאהבתי במיוחד הוא Wild & the Moon הפריזאי במקור שנחת גם בדובאי. סצנת האוכל הבריא שתקפה את המערב הגיעה גם לכאן, ויש יותר ויותר אפשרויות לטבעונים, צמחונים, ללא גלוטן, אורגני וכו'. בית הקפה הזה יפהפה בעיצובו, מערבי מאוד, המנות עתירות ירקות, בריאות, מפנקות ובאמת טעימות. לבית הקפה שני סניפים בעיר ‑ אחד ב־DIFC, אזור העסקים, ואחד ב־Alserkal Avenue, שדרת האמנות, שבה אפשר גם לבקר בגלריות מדהימות. אז קחו לכם, למשל, שייק כחול טעים וטבעי (מספירולינה ופירות) עם הגרנולה הביתית של המקום, או שייק ירוק (מאצ'ה ופירות), וצאו לחרוש את העיר עם אנרגיות טובות על הבוקר.

(משתנים לפי עונת התיירות)

• טיסת מסוק בשמי דובאי: 510 שקל (דרך אתר klook)

• צניחה חופשית מעל אי הדקל המלאיכותי: 2,200 שקל

• האומגה: 350 שקל (דרך klook)

• טיול ג'יפים ליום במדבר: 120 שקל (דרך klook)

• טיול יום לאבו־דאבי: 140 שקל (דרך klook)

• ארוחה לזוג במסעדת השף Avli by 600 :Tashas שקל