האדום היום ירוק מאוד
בבית החולים בנהריה, שמוקף ביישובים אדומים, מקימים כבר מחלקת קורונה שלישית והמנהל מזהיר: "אנחנו קרובים להעברת חולים למרכז" | אבל באבו־סנאן הסמוכה השווארמיות פתוחות גם בשעות העוצר, ואחמד דיראווי מציע סוכריות סטרפסילס: "קחו, זה ישמור עליכם" | בנתיבות הדרומית, שגם בה משתולל הנגיף, הצעירים יוצאים בלילה "לנשום אוויר" מהול בוודקה, וחניה האופוזיציונר טוען שאין אכיפה ודורש: "מי שמסתובב בלי מסכה - טאח דוח" | מסע בין יישובים שלא עוצרים ברמזור
את הבדיחה הבאה שמענו באבו־סנאן מבחור לא צעיר בפתח חנות מזגנים. הוא התעקש לדבר איתנו ממרחק אפס כמעט, ללא מסכה על פניו, על אף שהכפר מוגדר יישוב אדום וכשדיברנו, לקראת שמונה בערב, יום שלישי, המקום היה נתון בעוצר לילי מזה כשעה. גם כן עוצר. עם שווארמיות פתוחות ואנשים שמתלבטים מה לשים בווינר בקיוסקים, בכפר הזה נראה שהעסקים כרגיל ולא משנה מהם נתוני התחלואה.
בכל מקרה, הבחור מחנות המזגנים גיחך כשביקשנו בנימוס שייקח שניים־שלושה צעדים אחורנית אם הוא רוצה שנדבר. "אתם מצחיקים אותי. זה הכל חרטא, מתפלא עליכם. כל אחד שמת עכשיו מדביקים לו קורונה. מסתובבת פה בדיחה על זקן שמת מהתקף לב בבית החולים. בא הרופא לבנים שלו, אומר להם, 'אבא שלכם מת מקורונה'. עונים לו, 'איזה קורונה, הבן אדם מת מהתקף לב'. אומר הרופא, 'קורונה!' אומרים לו, 'הוא לקח ללב, חזרו לו מלא צ'קים של לקוחות', 'למה חזרו לו מלא צ'קים של לקוחות?' שואל אותם הרופא, 'אתה יודע, בגלל המצב הכלכלי, בגלל הקורונה', 'נו, אמרתי לכם, הוא מת מהקורונה'".
לא צחקנו. זה כפר עם קצת יותר מ־14 אלף תושבים, 257 איש מתוכם אובחנו כנשאים של הנגיף, 177 מהם חולים פעילים. יישוב שעל פי הפרמטרים של משרד הבריאות, נצבע באדום בוהק. עשר דקות נסיעה מהמרכז הרפואי לגליל בנהריה, בית החולים האזורי, המתמודד עם הנסיקה הדרמטית של התחלואה באזור ונמצא עכשיו במרוץ מורט עצבים נגד הזמן, מנסה להספיק להקים שתי מחלקות קורונה חדשות שיקלטו את החולים החדשים שהולכים ומצטברים בכל יום שעובר. אבל פה באבו־סנאן, בלב ליבה של השריפה, לא מריחים את העשן.
כבר אחרי שבע בערב ואין ניידת משטרה אחת לאכוף את הסגר הלילי. עמאר ראזק, בעל מספרה ברחוב הראשי, אומר "שמעתי שיש פה קורונה, אבל אני לא מכיר אנשים חולים. אני דווקא נזהר, מקפיד על מסכה".
אבל אתה בלי מסכה.
"אהה", ענה, "הרגע הורדתי אותה".
בילאל דיראווי, 36, שיפוצניק, לא הבין למה אנחנו מתפלאים. "שלא יספרו לכם סיפורים, הרבה אנשים פה לא שומרים על הכללים. אמרו שיפסיקו את החתונות אבל לא הפסיקו. רק אתמול, אתמול כן? היו שלוש חתונות בכפר. באה משטרה בתשע, אבל הם התחילו בשש. חוץ מזה שאנשים לא עושים חשבון למשטרה. בסגר הקודם, באפריל, אנשים הסתובבו פה חופשי. הייתה עוברת ניידת, שוטרים שאלו 'הלו, לאן זה', היו עונים 'למכולת'. פתאום כולם בדרך למכולת, וואלק, אף אחד באמת לא הלך למכולת, סתם הסתובבו".
אחר כך בכניסה לשווארמה עצר ג'יפ יונדאי עם קישוטים של רכב חתן־כלה ביום נישואיהם. בעל הג'יפ, סוויטי אבאד, אמר שהרכב שימש את בת דוד שלו שהתחתנה לפני שבועיים. "היה צנוע", התנצל במבוכה, "רק כמה מאות מוזמנים". אחמד דיראווי שנסע בכביש עצר לידנו והציע סוכריות סטרפסילס נגד כאב גרון. "קחו, זה ישמור עליכם, אני אוכל אותן אחת אחרי השנייה". הוא גר בהמשך הרחוב, כמה מטרים אחרי שאבו־סנאן נגמרת ומתחיל כפר יאסיף. "ממש על התפר. אנחנו קונים אצלם והם אצלנו, ואיזה עולם דפוק, הם בסגר ואנחנו לא. אבל זה סגר רק על הנייר כי תראו, זה סגר זה? הכל פתוח!"
74 מיטות, 95 אחוזי תפוסה
בכניסה לבית החולים בנהריה הקדים אותנו אמבולנס של מד"א. אחר כך, במתחם הסגור והממוגן של מחלקת קורונה ב', שעד לפני חצי שנה פעלה בו מחלקת השיקום של בית החולים, ראינו שני חובשים ממוגנים מכף רגל ועד ראש מוציאים מהרכב חולה על אלונקה ומגלגלים אותו פנימה לאשפוז.
קודם לכן טיפסנו במדרגות הבניין הראשי לפנימית א'. אפשר לשכוח מפנימית א', כי מערב שלישי השבוע שמה בישראל "קורונה ג'". משם עלינו עוד קומה בעקבות סגן מנהל בית החולים, ד"ר צבי שלג, ומצאנו עצמנו באתר בנייה מלא חוטים, כבלים ולוחות גבס ופועלים שעובדים במרץ. אלו אותם פועלים שעבדו על א' למטה ועכשיו הם עושים אותו הדבר לפנימית ג' ו־ד': רמונט שיהפוך אותן למחלקות קורונה.
זה בית חולים בסדר גודל בינוני, עם 723 מיטות, שמשרת כ־600 אלף איש מאזור הגליל המערבי, כמחציתם ערבים. מבנים ישנים עם תשתיות שלא היה מזיק להן שיפוץ יסודי. המקום הזה, שכל עובדיו, הצוותים הרפואיים ואנשי המנהלה מתרוצצים סביב השעון על טורים גבוהים בגלל העלייה במספר חולי הקורונה, מגלם את אי־השוויון במערכת הבריאות הישראלית: בעוד באזור תל־אביב יש שתי מיטות אשפוז ל־1,000 איש, במחוז הצפון יש רק 1.2 מיטות. באזור תל־אביב יש 5.4 רופאים ל־1,000 איש, כאן רק 2.2 רופאים. ואותו הדבר עם אחיות: בתל־אביב יש 6.2 אחיות ל־1,000 איש, פה צריכים להסתדר רק עם 4.5 אחיות.
"גם בשגרה אנחנו בתפוסות גבוהות", אומר סגן המנהל ד"ר שלג, "ועכשיו עם הקורונה אנחנו מנסים להדביק את הקצב. כרגע, נכון לשלישי בצהריים, יש לנו 74 מיטות קורונה ואנחנו ב־95 אחוזי תפוסה. בסוף היום נעמוד כבר על 90 מיטות קורונה ובעוד כחודש נתייצב על 300 מיטות מותאמות קורונה. ההערכה שלנו היא שהשיא עוד לפנינו, כי את החולים מהשבוע־שבועיים הקרובים נתחיל לקבל רק בעוד שבוע־עשרה ימים. אם אנחנו עמוסים עכשיו, עוד שבועיים יהיה פה פיצוץ".
העלייה במספר החולים והעבודה האינטנסיבית סביבם חושפת נקודת תורפה דרמטית: מחסור חמור בכוח אדם מיומן לטיפול נמרץ. מנהל בית החולים, פרופ' מסעד ברהום, נשמע מודאג מאוד. "נכון שפעלנו להכשיר צוותים רחבים לקליטה וטיפול בחולים בינוניים, קשים ומונשמים, אבל לא מדובר בצוותי טיפול נמרץ. טיפול נמרץ זה מיומנות בפני עצמה שדורשת הכשרה מקצועית שאורכת שנה. החבל הולך ונמתח עם העלייה בכמות החולים ולהערכתי אנחנו קרובים מאוד להעברת חולים למרכז הארץ, מכיוון שהמגבלה העיקרית שלנו היא מחסור בכוח אדם. נכון לעכשיו יש לנו אפשרות לאשפז כ־90־100 חולי קורונה במחלקות שפתחנו, אבל ברגע שנגיע לכמות הזו אני איאלץ להעביר חולים לבתי חולים במרכז הארץ, כמובן בהנחה שלא יהיה מצב של אי־ספיקה בכל המדינה. אין שום סיכוי שאוכל להמשיך לטפל בחולים נוספים אם אמלא את כל 35 המיטות שיש לנו במחלקה החדשה שפתחנו".
הלכנו למחלקת קורונה ב' שמנוהלת בשותפות על ידי ד"ר אחמד מוגרבי וד"ר רוברט דרגו. מוגרבי הוא המנהל של פנימית ד' ודרגו של פנימית ג', שתי המחלקות שמוסבות עכשיו לקורונה. מוגרבי, 67, מהכפר מזרעה שליד נהריה, אומר שאין מה להשוות בין הגל הראשון לשני. "בגל הראשון, במארס־אפריל, אנשים פחדו להידבק. לא ידעו מה זו המחלה הזו. ברחו ממי שהיה לו את הנגיף כמו ממצורע. אבל אחרי שנתניהו אמר שזה נגמר ואפשר לצאת לשתות בירה, התחיל הגל השני והוא בא עלינו בעוצמה הרבה יותר גדולה. ובמגזר הערבי זה פי אלף יותר עוצמתי. המשמעת התרופפה לגמרי שלא לומר נעלמה. עכשיו לכולם יש קורונה, אז מה יש לפחד?
"אנחנו הערבים חשבנו שאנחנו לא נדבקים בגלל שאנחנו אוכלים שמן זית וזעתר. שטויות, המגזר אוכל אותה עכשיו בגדול. יש הרבה יותר חולים צעירים בגילי 40־50, והרבה יותר חולים בלי מחלות רקע. ורוב ההדבקות מתרחשות בשמחות, באירועים. הם מתקיימים בגלוי, שום דבר לא נעשה בהיחבא. אצלנו בכפר הייתה השבוע חתונה של משפחה גדולה. זו שמחה שנמשכת שבוע, כל ערב יש מסיבה עם אוכל ומוזיקה וריקודים ויש חיבוקים ונשיקות על הלחי ושרים ושמחים, מה שנקרא הדבקה המונית. 65 אחוז ממאושפזי הקורונה אצלנו הם מהמגזר. אתמול הייתה חתונה של בן אחי שגר בכפר שייח' דנון. יומיים לפני האירוע הלכתי לאחי ואמרתי לו, 'אני מצטער אבל לא אוכל להיות נוכח באירוע כזה של התקהלות'. אחי לא הבין את זה. אני חושב שהוא כועס עליי".
גם המנהל ברהום לא אופטימי. "זו בעיה קשה. לצערי, החתונות במגזר הערבי נמשכות. זה כמו משאית דוהרת שאי־אפשר לעצור אותה אבל אולי אפשר לנסות להוריד את מהירות הנסיעה שלה ובכך למזער את עוצמת הפגיעה. אולי עם יותר אכיפה ויותר הסברה, למרות שמשרד הבריאות משקיע המון בעבודת הסברה בכפרים הערביים. העניין הוא שזה לא ממש עוזר. אנשים מצפצפים על ההנחיות. אני חושש שהמצב ילך ויחמיר מכיוון שעונת החתונות במגזר נמשכת עד אוקטובר־נובמבר".
היסטוריה ב"שריקי סנטר"
נסיעה של 210 ק"מ דרומה מביאה אותך לנתיבות. הגענו קצת אחרי עשר בלילה. בכניסה מרחוב יוסף סמלו הציבה המשטרה מחסומי ברזל ותלתה עליהם שלט לא גדול: "אין כניסה לעיר! בין השעות 19:00 ל־05:00". לא נורא, נכנסנו דרך שדרות ויצמן.
כ־38 אלף איש חיים כאן, מתוכם 1,170 נמצאו מאומתים לקורונה. עם 392 חולים פעילים, נתיבות הוכרזה השבוע עיר אדומה והושמה בסגר לילי. כמו באבו־סנאן בצפון, גם כאן לא נראתה אכיפה ברחובות. פה ושם חלפה ניידת משטרה, אבל השוטרים לא עצרו לשאול את התושבים שהילכו בחוץ מאין הם באים ולאן פניהם. בגן הבנים בשכונת נווה נוי ישבו על ספסל ועל הדשא לצידו ארבעה בחורים ושתי בחורות. באוויר נישא ריח של ג'וינט ועל הארץ עמד בקבוק וודקה ולידו פחית XL. הם ביקשו שלא נצלם, אבל דיברו. "אין קורונה", אמר אחד הצעירים, "עזוב אותך משטויות", קטע אותו הבחור עם הגופייה, "ברור שיש, אבל אנחנו חייבים לצאת, לנשום אוויר". "המון אנשים פה לא הולכים עם מסכה", אמרה אחת הבנות, "אין כאן הקפדה על הכללים. היום הייתי בסופר והיו שם מלא אנשים, עמדו אחד על השני ולא שמרו מרחק של שני מטרים. תעשו סיבוב, תראו בעצמכם".
"עזבו", אמר הבחור שישב על הספסל, "זו לא שעה להסתובב בעיר. גם בלי הסגר אין תנועה בשעה הזאת. זה לא תל־אביב". "צריך פה סגר מלא", פסק הבחור בגופייה.
עם כל הכבוד, גם אתם לא ממש נזהרים. אף אחד מכם לא עם מסכה.
"אז כנראה שגם לנו לא ממש נפל האסימון", ענה הבחור בגופייה וחבריו הינהנו בהסכמה.
בקצה השני של העיר, בשכונה מלאה בבניינים חדשים, פגשנו את ישראל חניה, יו"ר האופוזיציה בעירייה. בן 35, גדל בנתיבות, יזם נדל"ן, עומד בראש סיעת "אחדות בעיר". עמדנו ברחוב השומם ודיברנו. צעיר מהבניין ליד שאל אם הסגר הלילי יתקע לו את המשלוח של הפיצה. עוד הוא מנסה להבין איך העוצר עובד, הגיע השליח על הקטנוע.
"אנשים פחדו פחד מוות בגל הראשון", אמר חניה, "עד שראו שהקורונה פוגעת רק בקשישים עם מחלות רקע. כשמתו רק קשישים, הצעירים נרגעו. גם ההורים של הילדים לא מקפידים עליהם מי יודע מה. אנשים פה במקרה הטוב מסתובבים עם מסכה על הסנטר. שלשום חבר שלי הלך במרכז העיר בלי מסכה ובדיוק עבר שוטר בניידת. 'כפרה למה בלי מסכה', הוא אמר לו והמשיך. זה שוטר שאנחנו מכירים כי זה מקום קטן. גדלנו יחד. אבל וואלק, תן לו דוח, למד אותו לקח, החבר שלי אומר, 'הייתי מקבל את הדוח באהבה, למה זה באמת לא בסדר'.
"היה היום דיבור חזק מאוד בעיר על אירוע היסטורי שקרה אחר הצהריים ליד העודד שריקי סנטר, נו המרכז החדש ליד ארומה. לפי השמועה, שוטרים נתנו שם דוח למישהי שהלכה בלי מסכה. הנה, תראה, הודעה משעה ארבע אחר הצהריים. בקבוצות שאני חבר בהן אומרים שזה הדוח הראשון שניתן בנתיבות על אי־עטיית מסכה. אתה קולט, דוח ראשון, שלוש שעות לפני הסגר הלילי, כשאנחנו עמוק בצד האדום מבחינת הנתונים".
איך הגעתם למצב הזה?
"לא יודע, לא עשיתי חקירה אפידמיולוגית. נתיבות זו לא עיר חרדית. יש חרדים, אבל זה חצי־חצי. והדירות לא צפופות כמו בבני־ברק. בסוף זה עניין של מודעות, הסברה ואכיפה. נתיבות צריכה אכיפה רצינית, משמעותית, רציפה וכרגע אנחנו במצב של אי־אכיפה מוחלטת. אפס אכיפה. מחלקים פה דוחות חניה בטירוף, בהגזמה פרועה כאילו אנחנו בתל־אביב או אפילו יותר גרועים מתל־אביב, אבל על מסכות אף אחד לא מעיר לך. העירייה צריכה להיות הרבה יותר מעורבת. שפקחי העירייה ייתנו דוחות אם צריך. והמשטרה צריכה להיכנס כאן בכל הכוח. להסתובב ברחובות ולא לוותר יותר. מי שמסתובב בלי מסכה, טאח דוח. בלי ויכוחים 'ותעשה טובה ובחייאת', השלב הזה נגמר".
מהמשטרה נמסר: "בניגוד לנטען, אנו פועלים בנתיבות כמו ביתר יישובי המדינה, עם הרשות המקומית וגופי החירום במאבק משותף בנגיף הקורונה. באזור פועל כוח משימה מיוחד לביצוע פעילות פיקוח, הסברה ואכיפה, כולל רישום דוחות במקרים המתאימים".
"ערכת הנגינה המרפאת"
לקראת סוף היום, סמוך לחצות, הגענו למתחם הבאבא סאלי, קברו של רבי ישראל אבוחצירא. זה מתחם שבחזיתו שער כניסה המוביל אל חניה שבצידה מבנה גדול ובתוכו הקבר. אנשים מאמינים באים לפה לבקש ישועות לכל מיני מרעין בישין. בתקופה הזו בדרך כלל, ערב ראש השנה, נוהגים בכל לילה לפקוד את המקום עשרות רבות של אנשים לסליחות. זה ברגיל, אבל אנחנו ממש לא בימים רגילים. מי היה מאמין שנתיבות תיצבע אדום ומניין החולים יביא אותה לכדי סגר בלילות. כך שכשהגענו לקבר לא מצאנו בו איש זולת אדם אחד, יהודה ברדה שמו, שעמד אל מול המבנה הנעול בעיניים עצומות ומילמל תפילה. "אני בטווח של 500 מטר מהבית", אמר, "הנה, הבתים שם מעבר לכביש", הצביע.
היה אמצע הלילה ובית העלמין בעלטה גמורה, אבל המתחם מואר ועל אחד הקירות מול הברזייה הדביק מישהו מודעה גדולה: "ערכת הנגינה המרפאת של המנגן עושה לכם אוויר של גן עדן בבית. שומעים וזה פועל! רפואת הנפש האמיתית להרגעת לחצים ומתחים, גירוש חרדות, העלמת עצבות". ברדה שתק. "אם לא הקורונה", אמר חרש, "לא הייתם יכולים להיכנס עם האוטו".
על מה התפללת?
"ביקשתי בריאות לכל עם ישראל ושתהיה אחדות בעם. אבל הכי אני רוצה זה שהמגפה תיעלם. כמו שהיא באה שככה תעזוב, ותניח לנו".
עודד שלום
לפנייה לכתב/ת 
