"ברור שזה על הגב שלי", אומרת אמאל אבו־סעד, אלמנתו של יעקוב אבו־אלקיעאן, בפנים שלוות ששריר כמעט אינו זז בהם. "ראש הממשלה שתק עד עכשיו, אבל מהעדויות שהיו לפניו גם לפני שנתיים הוא היה יכול להגיד שיעקוב חף מפשע. אני מבינה שהוא מתנצל בשביל לנסות לסגור את התיקים נגדו, להסיט את דעת הציבור למקום אחר, כל מיני אינטרסים פוליטיים שמשרתים אותו".
ואת מקבלת את ההתנצלות?
"כן. ברגע שהוא התנצל מול כל העם והודה בטעויות של מי שהיו תחתיו, זו התנצלות".
היא ד"ר להוראת מדעים וטכנולוגיה ומרצה במכללת קיי לחינוך בבאר־שבע. את הדוקטורט שלה, שחקר נישואי קרובים ומחלות גנטיות, עשתה באוניברסיטת בן־גוריון. כיסוי ראש בצבעי חמרה מקיף את פניה ואצבעות רגליה מציצות מתוך הכפכפים. ילידת היישוב הבדואי לקיה, עברה להתגורר בכפר אום אל־חיראן לאחר שהתחתנה עם יעקוב וילדה לו שלוש בנות – ארידג', רינה וחלה. הן נותרו יתומות אחרי שאביהן נהרג מירי שוטרים לפני שלוש שנים וחצי, בעת פינוי המשפחה מביתה. לאחר שנורה דרס אבו־אלקיעאן את השוטר ארז לוי, שנהרג גם הוא.
האירוע הטרגי הצית מלחמת גרסאות בין המשפחה למשטרה, שטענה בתוקף כי יעקוב היה מחבל, על אף שהעדויות לכך היו קלושות עד בלתי קיימות. ביום שלישי השבוע הגיעה הפרשה לאחת מנקודות השיא שלה, כשנתניהו התנצל בפני משפחת אבו־אלקיעאן. "אבי המשפחה הוא לא מחבל", הצהיר ראש הממשלה, "התברר שבכירי הפרקליטות והמשטרה הפכו אותו למחבל כדי להגן על עצמם".
הגיבור של חורה
אנחנו נפגשים ביישוב הבדואי חורה, לשם עברו אמאל ובנותיה לאחר שביתן נהרס. "תיסע כל הזמן ישר עד שתגיע לתמונה של יעקוב", היא מנחה בטלפון. ואכן, קשה לפספס את התמונה, שתלויה באחת הכיכרות הרבות בכביש הראשי של חורה, ובה מוצג אבו־אלקיעאן כגיבור עממי. "אצלנו קוראים לזה שהיד", אומרת אמאל.
אף על פי שיעקוב הפך לגיבור בעל כורחו. הוא היה במקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון.
"הוא היה במקום הנכון, הבית שלו, וגם בזמן הנכון – סיים תפילה, נכנס לבית, לקח את הדברים הכי חשובים, את התעודות והמזכרות מהילדים, ונסע משם, כי הוא לא רצה לראות איך הורסים לו את הבית. כשהתחיל לנסוע השוטרים פחדו, ירו בו והוא נהרג".
את תפקיד האלמנה לקחה אמאל בשתי ידיים. בנאום שנשאה בטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני שנערך בתל אביב ב־2018, דיברה על הצורך בקירוב לבבות וחינוך לקבלת האחר. "המסר הזה הוא לא חדש, הוא לא נולד רק אחרי שיעקוב נהרג", היא מבהירה. "אנחנו אנשים מאמינים, ובעיניים שלנו חיי אדם הם קדושים, ולא משנה מי הוא. אלוהים נתן נשמה לבן אדם ורק הוא יכול לקחת אותה, בזמן שהוא מחליט. בנאום שלי רציתי, למרות כל הכאב והכעס שהיה, לעמוד על הרגליים ולהגיד לאנשים 'אני מבינה שקרתה פה טעות. יבוא יום ואנשים יודו בטעות הזו'".
את מגדירה את מה שקרה ליעקוב כטעות?
"השוטרים לא באו מהבית עם כוונה לרצוח, לכן אני אומרת שזו טעות. מישהו התבלבל וירה, בלי לחשוב ובלי לקבל פקודה. אחרי זה לא הודו ולא אמרו, 'טעינו', וזה מה שמכעיס עוד יותר. הם הרגו אותו ושתקו, כאילו שהוא דרס את השוטר בכוונה".
ואז את מגלה השבוע, באמצעות מייל שכתב פרקליט המדינה שי ניצן, שמערכת אכיפת החוק לא בדקה את מותו של בעלך כמו שצריך בגלל שיקולים זרים.
"זה מאוד גרוע. אנשים שתופסים את החוק בידיים צריכים להיות אובייקטיבים ולהוציא את הצדק לאור. אי־אפשר להושיב שם אנשים עם אחריות, ושאחרי זה יעוותו את האמת".
בימים אלה מנסחת אמאל כתב תביעה אזרחי נגד המשטרה, בדרישה שתפצה אותה על מות בעלה. בכך היא מצטרפת לבניו של אבו־אלקיעאן, שכבר הגישו תביעה כזו ובה הם דורשים פיצוי בסך 17 מיליון שקל. במקביל היא ממתינה להחלטה שתאפשר לה לקבל שטח מהמדינה להקמת בית חדש. "אני עדיין מחכה שמשהו יזוז", היא אומרת.
ההתנצלות של נתניהו מאפשרת לך לשים את הסיפור הזה מאחורייך?
"אין משהו שיכול לגרום להשלמה אחרי שבן אדם נהרג. שום פיצוי לא יעזור. אבל כל מה שיאפשר לילדים של יעקוב להמשיך ולחיות בכבוד גם בלי אבא, יהיה מבורך. אנחנו נדרוש את זה עד הסוף.
"אנחנו משפחה של שבע נפשות, שישה ילדים ואני (לאמאל שלושה ילדים מבעלה הראשון – א"א), וכשחיים ומתפרנסים רק ממשכורת יחידה, שהיא המשכורת שלי, זה קשה. משכורת אחת לא מספיקה בשביל לפרנס משפחה כזו. אנחנו מנסים לצמצם איפה שאפשר, ויש מצבים שאי־אפשר לצמצם יותר. זה קשה לי. אני לא מקבלת תמיכה או עזרה מבחוץ. לפעמים ההורים שלי עוזרים לי בלי שאבקש וקונים משהו לילדים או לבית. אבל אני לא פונה אליהם ולא מבקשת מאף אחד, מנסה להסתדר עם מה שאני מקבלת".
יש לך אפשרות להגדיל את ההכנסה?
"אני לא מרחיבה את העבודה שלי כי יש לי ילדים ובית. אני יכולה לעבוד ביום שישי, לעשות השתלמויות אחרי הצהריים, אבל אני לא עושה את זה בגלל הילדים. אם יעקוב היה בחיים הוא לפחות היה יכול לתמוך בבנות שלו".
יש לך זמן לעצמך?
"מעט מאוד. אני מעדיפה תמיד להיות עם הילדים. בכל קיץ אני מנסה לצאת איתם לפחות פעם אחת לטיול בארץ. השנה, בגלל הקורונה, לא יצאנו לטייל אפילו ליום אחר. כל פעם אנחנו מתכננים וזה לא מסתדר, גם מבחינה כלכלית. זה לא קל לקחת משפחה לשני לילות לבית מלון".
את אישה משכילה, בעלת תואר דוקטור ומרצה. החיבור בינך לבין יעקוב, שהיה מורה, היה טבעי?
"זה קורה ששני משכילים מתחתנים. ברור שנתנו לי כבוד, הסתכלו עליי כאדם שיש לו ידע. עם כל הצניעות, אני זוכה להמון כבוד בתוך החברה הבדואית, בקרב הסטודנטים שלי והקולגות".
את מנצלת את זה כדי לקדם את האג'נדה שלך?
"כשפונים אליי ויש לי זמן אני לא חוסכת מלדבר על קידום נשים בחברה הבדואית ולתת הרצאות בנושאים כמו שוויון, בריאות ונישואי קרובים. אני מרצה לצעירים ומעודדת אותם ללכת לאקדמיה. את כל ההרצאות האלה אני עושה בחינם, בהתנדבות. אף פעם לא גביתי מאף מקום שקל אחד, אפילו לא לדלק, כי המטרה שלי היא לעודד את הצעירים הבדואים להיות אזרחים טובים. אני מרגישה כמי שנותנת השראה לאחרים. אני עושה כמה שאני יכולה בזמן שלי כדי לתרום לחברה".
אילו תגובות קיבלת לאחר ההתנצלות?
"כולם מברכים על זה שהאמת יצאה לאור ואומרים שהאמינו לי כל הזמן. רק עכשיו קיבלתי הודעה ממישהי שאני לא מכירה, שכתבה לי שאני אישה חזקה. אנשים משבחים ומעודדים ומברכים".
לדבריה, מותו של בעלה ממחיש את הגישה האגרסיבית והמתנשאת של הרשויות כלפי החברה הבדואית בכללותה. "מתייחסים אלינו כאילו אנחנו לא בני אדם. אנשים שנוסעים לים המלח מסתכלים על היישובים של הבדואים בצד הכביש, ושואלים אם הם נמצאים במדינת ישראל. כן, אנחנו במדינת ישראל. תתחילו להסתכל על הבדואים בארץ, ועל הערבים בכלל, כשווים".
עיזים וחשמל סולארי
אנחנו חוצים את חורה וממשיכים אל תוך השטח על שביל אספלט חדש, שמתפתל בין הגבעות החומות (הוא ממשיך עד היישובים היהודיים לב יתיר ושני ליבנה). אחרי עדר עיזים ואינספור ערמות אשפה אנחנו פונים שמאלה בדרך כורכר משובשת, ומטפסים במעלה הגבעה שהיא אום אל־חיראן.
זה מקבץ עלוב למדי של בתי אבן, סככות פח וקוביות קש. מסביב עוד מוטלים שברי ברזל ובטון מעוכים, חורבות 11 הבתים שנהרסו כאן בבוקר האירוע, 18 בינואר 2017. שלשום אחר הצהריים התארגנה כאן מסיבת עיתונאים של משפחת אבו־אלקיעאן. במידה רבה זו הייתה מסיבת ניצחון: במשך שנים נאבקים בני המשפחה לשנות את הנרטיב שהכתיבה המשטרה בשעות שמיד לאחר מותו של אבו־אלקיעאן, ולפיו הוא טרוריסט תומך דאעש. פתאום מגיע ראש הממשלה ומעניק להם את מבוקשם על מגש של כסף.
שולחן ארוך נפרס על האדמה הקשה. מצידו האחד ישבו בני המשפחה ומצידו השני אנשי התקשורת. האירוע, שהיה סוריאליסטי גם כך, התקיים מטרים בודדים משרידי הבית ההרוס של אבו־אלקיעאן. ממש במקום שבו נהרג חנו מכוניות העיתונאים וצברו אבק.
את בית הקבע ההרוס החליף צריף פח, שהוצב בסמוך וצויד במערכת חשמל סולארית ודיר עיזים. במטבח שבפנים שני מקררים חשמליים ותנור, שעליו מבשלת עלאא תה לאורחים. היא בת 21, תלמידה לערבית במכללת קיי, שמספרת בעברית שבורה שהיא אחיינית של אבו־אלקיעאן. לפני שנה התחתנה עם אחד מבניו, שהוא גם בן דודה. הם גרים בסככה הזו, שהוקמה ימים בודדים לאחר הרס הבית ומותו של אב המשפחה.
כשהיא נשאלת על תחושותיה בעקבות התנצלותו של ראש הממשלה, עלאא מחפשת תשובה במשך זמן רב. "התחושה טובה, אבל מה זה יעזור אחרי כל מה שהיה כאן", היא אומרת לבסוף. בסיום מסיבת העיתונאים נעמדה משפחת אבו־אלקיעאן לצילום קבוצתי דחוס. שתי שורות של גברים ונשים, אחים ואחיות, נכדים, דודים ובני דודים. מאז יום מותו של יעקוב הפכה המשפחה כל אבן כדי לטהר את שמו. משפחה חלשה יותר כבר הייתה נשברת.
אחיו של אבו־אלקיעאן, ג'אבר, חושב ש"מה שקרה לאחי היה יכול לקרות לאשכנזי מסביון". נדמה לי שהוא טועה. "מאז שאני חי פה, החלום שלי זה לא שיסדירו רק את ההתיישבות באום אל־חיראן, אלא שיכירו בעוד מאות אלפי תושבים שגרים ביישובים לא מוסדרים וידאגו גם להם", ממשיך ג'אבר, דוקטור לחינוך. "כמו שיש תנועות נוער יהודיות שהולכות ומקימות יישובים, תנו לבני הנוער הבדואים להקים יישובים".
איך הרגשת כששמעת את ההתנצלות של נתניהו?
"יש תחושת הקלה כשבא ראש הרשות המבצעת ומתנצל. אני יודע שיש דברים גדולים יותר, של פוליטיקה, מסביב לזה. אבל אני מעדיף להתרכז בהתנצלות עצמה".
ומה דעתך לגבי שי ניצן?
"שהוא קיבל החלטה לא מקצועית בעליל, לא ממלכתית. אני לא מצביע לביבי, אני לא איש ימין, אבל אני מסכים עם מה שהוא אמר על הפרקליטות. באו אלינו מח"ש והשב"כ ואמרו לנו שאח שלנו טהור, זך, שאין 'קייס'. שי ניצן מעל בתפקידו".
