yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    24 שעות • 10.09.2020
    "אמרו שזאת עלייה של זונות, מאפיה וזקנים, היום אנחנו האליטה"
    נתן שרנסקי, עדיין עם הכובע הנצחי, מציין 30 שנה לעלייה הרוסית בתחושת ניצחון. עבורו, למרות הסטיגמות הקשות שהודבקו לעולים, מדובר בסיפור הצלחה גדול. עכשיו, אסיר ציון המפורסם בעולם וחתן פרס ישראל, מוציא ביוגרפיה ומדבר בראיון בלעדי על החבר הוותיק נתניהו ("זה לא פייר מה שעושים לו"), מסרב לקרוא לפוטין דיקטטור ("הוא לקח כמה צעדים אחורה, אבל זה רחוק ממה שהיה בברית־המועצות"), ומדבר על הנתק עם אביגדור ליברמן ("הוא בפוליטיקה לא מהסיבות שלי"). וגם: מה דעתו על המפגינים בבלפור
    אתי אברמוב | צילום: אלכס קולומויסקי

    קשה להוציא את נתן שרנסקי משלוותו. מי שהיה אסיר ציון ולימים שר בממשלות ישראל — עבר הרבה טלטלות ב־72 השנים שבהן הוא חי. שרנסקי מלא בסיפורים ואנקדוטות. הוא מדבר בשטף ואף משתף ללא היסוס. אבל רק אדם אחד גורם לו להשתתק, לברור מילים — ראש הממשלה בנימין נתניהו.

     

    בכל זאת, ההיכרות בינו לבין ביבי הולכת הרבה אחורה, עוד מהימים שבהם שרנסקי היה אסיר ציון המפורסם בעולם ונתניהו היה מספר 2 בשגרירות בוושינגטון ואחר כך שגריר באו"ם. "לביבי יש תרומה ענקית למאבק על שחרורי", הוא אומר, "הוא עזר לאשתי אביטל מאוד. גם כאשר הממסד הישראלי לא כל כך רצה לסייע".

     

    ובכל זאת, מה אתה חושב על התפקוד שלו במשבר הקורונה.

     

    "ביבי ניהל את הטיפול בגל הראשון כמו שאף ראש ממשלה לא טיפל. באשר לבחירות, אני מאוד רציתי שתהיה ממשלת אחדות ודיברתי גם עם גנץ וגם איתו, ומאוד שמחתי כשזה יצא לפועל. עכשיו אני מאוכזב שהיא לא עובדת כמו שצריך. לממשלת אחדות תמיד היו חסרונות, אבל היה יתרון ענק — אפשר היה לעבוד יחד. בממשלה הזאת זה לא עובד, וזו אכזבה גדולה. אני שומע את ביבי, שומע את גנץ, ומשהו לא הולך שם. יכול להיות שביבי יכול לגלות הרבה יותר נכונות, או שגנץ צריך לגלות יותר מנהיגות. אני לא קונה את הסיסמאות הפופוליסטיות של שניהם, אבל מה שאני רואה, שאם בגל הראשון הייתה מנהיגות, בגל השני אי־אפשר להרגיש אותה".

     

    צילום: חיים צח לע"מ
    צילום: חיים צח לע"מ

     

    אתם מדברים באופן יומיומי?

     

    "אנחנו ידידים. בזמן האחרון הוא מאוד עסוק. אבל אני חושב שזה לא פייר מה שעושים לו. אתם לא מבינים את החוק. אם אתם חושבים שראש ממשלה צריך ללכת הביתה, לכו לבחירות. ככה זה עובד במדינה דמוקרטית. מצד שני, אני גם לא אוהב מה שעושים למערכת המשפט. הכרתי את מנדלבליט כשהיה מזכיר הממשלה. יש לי בו אמון גדול, ומערכת המשפט, עם כל הביקורת עליה, עובדת".

     

    אתה חושב שראש ממשלה יכול לכהן עם כתבי אישום?

     

    "ביבי פועל לפי החוק. אם אתם חושבים שזה לא בסדר תשנו את החוק, תקימו מפלגה שכל הרעיון שלה זה לשנות את החוק. אם אין לכם רוב, אז אי־אפשר לשנות. ואם כן, גשו לבחירות ותנצחו. אי־אפשר להגיד, 'היו בחירות ואנחנו לא מסכימים עם התוצאות'. אם הייתי מנהיג בשמאל, במקום לבוא בטענות, הייתי חושב מה קרה למדינה, למה הגוש איבד את הקולות. מה, ביבי אשם בזה?".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    אז מי אשם?

     

    "הם עצמם. כששמו את כל משקלם על תהליך השלום ואוסלו".

     

    אתה ידוע כשחמטאי מקצועי. נראה שאין מתחרים לנתניהו בתחכום על לוח השחמט הפוליטי.

     

    "ביבי משחק שחמט טוב, כולל יחסית לפוליטיקאים אחרים. פעם הוא עשה איתי תיקו והוא מאוד גאה בזה. אהוד ברק, לעומת זאת, משחק כמו ילד קטן".

     

    תגיד, איך ייגמר המשפט שלו?

     

    "אני יודע לתת הערכות שקשורות לעם היהודי, לא לבית המשפט".

     

    "יש לנו דמוקרטיה יציבה"

     

    מאז שסיים את כהונתו כראש הסוכנות היהודית לפני כשנתיים, שרנסקי שומר את עצמו מחוץ לזירה הציבורית. אבל הוא עוקב בדריכות אחר מה שקורה בארץ. בתור ירושלמי הוא שומע את ההפגנות בבלפור, וכלוחם חופש הוא מבין את הביקורת של המפגינים כלפי האלימות המשטרתית.

     

    "המשטרה צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה. אני מזדהה עם אדם שטוען 'הזכויות שלי נפגעו'", הוא אומר. "אבל עם הפגנה שאומרת, 'בחירות־לא־בחירות, אנחנו רוצים להחליף את ראש הממשלה', קשה לי להזדהות. יש לנו דמוקרטיה מלאה, ולא יכול להיות שאנשים אומרים, 'לא החלפנו ראש ממשלה בבחירות, נחליף בהפגנות'. אני גם נגד אלו מהליכוד שאומרים, 'למה צריך עכשיו משפט? העם החליט ביבי'".

     

    בעוד יומיים ב־20:00, ייפגש שרנסקי עם קוראיו באירוע השקה לספרו החדש, שכתב יחד עם ההיסטוריון פרופ' גיל טרוי: Never Alone. הספר משתמש בקורות חייו של שרנסקי, פעיל זכויות האדם, על מנת לספר את סיפורו הרחב יותר של העם היהודי בימינו, תוך ניסיון להסביר מדוע יהודים בישראל ובתפוצות צריכים להישאר בדיאלוג בריא זה עם זה. האירוע יתקיים באנגלית וההרשמה אליו חינמית דרך אתר בית אבי חי. לשאלה מדוע הספר יוצא באנגלית במדינה דוברת עברית, חתן פרס ישראל עונה בכנות בלי להיעלב: "לא הייתה אליי שום פנייה לפרסם בעברית. כשבאנו למו"ל ישראלי עם ההצעה, אמרו 'עכשיו קורונה'".

     

    איך הספר נולד?

     

    "רציתי להראות כמה כולם משפחה אחת, למרות אי־ההסכמות. והדרך היחידה היא הידברות. יהדות אמריקה לעיתים קרובות לא מגלה הבנה לסכנות ביטחוניות שמחייבות אותנו להתנהג בדרך מסוימת. מצד שני בישראל לא מגלים הבנה לזרמים שונים ביהדות. אם אתה רוצה להיות בית לכל יהודי, אתה צריך לקבל בהבנה את כל הזרמים".

     

    אביטל היא אורתודוקסית, הגישה הזו מקובלת גם עליה?

     

    "אביטל עבדה עם רפורמים ואין לה בעיה עם זה. יש לנו הרבה חברים שמאמינים ככה או ככה, ואנחנו עדיין רואים בהם משפחה. עד היום שואלים אותי 'אתה עדיין חילוני?' ואני לא מבין את זה. אנחנו אנשים מאמינים, שומרים בבית שבת וכשרות, עם בנות שהלכו לבתי ספר דתיים לאומיים, וחבשו כיסוי ראש אחרי חתונתן. אולי קטן יותר משל אשתי, אבל עם כיסוי".

     

    קשה לעכל אבל לוחם החופש וזכויות האדם הזה נמצא בתודעה הציבורית הישראלית כמעט 50 שנה. אף על פי שעברו עשרות שנים משחרורו ב־1986, הם עדיין עושים במשפחה שני סדרי פסח — האחד בתאריך הרגיל והשני במועד שבו שוחרר מהכלא הרוסי, אז עוטה שרנסקי כיפה ומספר את ההיסטוריה המשפחתית.

     

    "הילדים של היום זה משהו אחר", הוא נאנח. "הנכדים למשל שאלו: 'איך עצרו אותך?', ואני מתחיל להסביר: צו מעצר, ק.ג.ב והם לא מבינים, 'מה, היה לך צב?' בסוף שתי הבנות שלנו אמרו לי: 'אבא, שב בצד'. הן הכניסו את הנכדים מתחת לשולחן, לא נתנו להם לצאת והסבירו: 'זה בית סוהר'. ואז אשתי התחילה לצעוק: 'תנו לסבא לצאת', והבנות אומרות: 'תצעקו איתנו' ו'עכשיו תדמיינו את כל העולם צועק'".

     

    שרנסקי, אולי בניגוד לתדמיתו, מייצר אינטימיות מיידית. בזמן שאנחנו נפגשים במשרדו באחד המבנים השייכים לסוכנות היהודית, הוא מספר לי שכרגע הוא בעצם חסר בית קבע, אחרי שנתן את ביתו בקטמון הישנה לבתו רחל, לבעלה ולשלושת ילדיהם, שחזרו לא מזמן מפוסט דוקטורט בבוסטון ומחויבים בבידוד. שרנסקי ואשתו אביטל החליפו עימם דירות. הבת השניה חנה, נשואה למהנדס בנין ואם לארבעה בנים, היא עובדת סוציאלית שמתמחה בקשישים ולכן לא רק שהיתה עסוקה מאוד בימי הקורונה, אלא גם נמנעה מלבקר אותם.

     

    הוא נולד בדונצק שבאוקראינה, בימים ההם חלק מברית־המועצות. בתחילת שנות ה־70, החל להתבלט כפעיל זכויות אדם תחת המשטר הקומוניסטי ואימץ את הסמל שהפך למזוהה עימו ביותר — כובע צה"לי. במשרדו תלוי עד היום החרצוף שלו, שאותו קיבל במתנה מתוכנית הסאטירה שהייתה פופולרית באמצע שנות ה־90, שבהן כיהן כשר. "כשנהייתי דובר אסירי ציון במוסקבה בא אליי תייר יהודי, ואמר: 'אתם מזכירים לי את חיילי צה"ל'. עבורי זו הייתה ה־מחמאה. ואז הוא נתן לי את הכובע הזה של צה"ל, שיש לי איתו הרבה תמונות".

     

    במארס 1977 נעצר על ידי הסובייטים באשמת בגידה, ונטען שהעביר למערב 1,300 שמות של מסורבי עלייה, שחלקם סורבו בשל החזקת סודות מדינה. הוא הורשע בבגידה, הסתה וריגול למען ארה"ב ונידון ל־13 שנות מאסר. שרנסקי נשלח לגולאג וגם אז לא נשבר. הוא הִרבה לשבות רעב, להתווכח עם סוהריו ולעמוד על עקרונותיו גם בכלא. בפברואר 86', לאחר מאמצים עולמיים רבים שהובילה אשתו, שוחרר שרנסקי לאחר תשע שנים. מי שקיבלו אותו בנמל התעופה בן־גוריון היו ראש הממשלה שמעון פרס ושר החוץ יצחק שמיר.

     

    שרנסקי אוהב לצחוק ולהגיד שהמודל המשפחתי שלו הוא הטוב מכולם. הוא ואביטל נישאו בשנת 74' ויום למחרת נפרדו ל־12 שנה שכללו מעצרים וחקירות. "היום אני שומע על אנשים שנפרדים אחרי 30 שנות נישואים ואני אומר להם, 'חבל שלא ניסיתם את המודל שלנו, קודם להיפרד ואחר כך לחיות יחד'".

     

    מה דעתך על פוטין ורוסיה היום?

     

    "כפעיל זכויות אדם, אני מאוד מאוכזב לראות איך השלטון לוקח אחורה. אין ספק שפוטין עשה כמה צעדים אחורה. בתי המשפט איבדו את העצמאות שלהם, האופוזיציה בלחץ אדיר, ומה שקורה עם עיתונאים זה בלתי נסבל. יחד עם זאת, להגיד שהם חזרו להיות דיקטטורה זה מוגזם. עם פוטין זה לא שחור־לבן. לא החלפנו קומוניזם במשהו אחר. ועדיין, זה מאוד רחוק מאותה דיקטטורה אבסולוטית שהייתה אז".

     

    נאש קונטרול

     

    לאחר עלייתו לישראל, ובעקבות העלייה הגדולה מרוסיה בשנות ה־90, נכנס שרנסקי לפוליטיקה והקים את מפלגת ישראל בעלייה. בבחירות הראשונות שבה התמודדה ב־96' קיבלו שרנסקי וחבריו שבעה מנדטים. בבחירות לאחר מכן קיבלו שישה, כשאחד הסלוגנים הזכורים ביותר עד היום היה "נאש קונטרול" (בשליטה שלנו), שכיוון למשרד הפנים שהיה בשליטת ש"ס והכביד על העולים בדרישות בנוגע ליהדותם. שרנסקי מונה לשר הפנים, אך בבחירות 2003 נחלשה מאוד מפלגתו והתמזגה בליכוד. שרנסקי פרש סופית מהכנסת ב־2006, וב־2009 מונה ליו"ר הסוכנות היהודית, כמועמדו של נתניהו.

     

    בימים אלו אנו מציינים 30 שנה לעלייה הרוסית — אתה מרוצה מהמקום שאותו תופסים כיום העולים בציבוריות הישראלית?

     

    "אמרו על העלייה הזאת הרבה דברים רעים. שזו עלייה של זונות, היה מפכ"ל שאמר שזו עלייה של מאפיה, והשרה אורה נמיר אמרה שזו עלייה של זקנים. אבל תוך דור וחצי הם התערו בחברה ואפילו הפכו לאליטה".

     

    מה היחסים שלך עם אביגדור ליברמן?

     

    "אין הרבה יחסים. כשנפגשים אז מדברים. כיו"ר הסוכנות היו לי איתו כמה עניינים. אני חושב שהוא הכניס אותנו לשלושה סיבובי בחירות, ולא אהבתי את זה. אנשים לא מבינים שאנחנו הקמנו שתי מפלגות שונות. הוא בפוליטיקה לא מהסיבות שלי ואין בינינו קשר אידיאולוגי. אני הלכתי לפוליטיקה כי ראיתי שבאות מסות של עולים, אבל אם לא ניתן להם כלים פוליטיים להיכנס לחברה, זה יהיה אסון. המפלגה שלו מבוססת על עקרונות אידיאולוגיים של ימין ושמאל".

     

    אבל היה רגע שדיברו על חיבור.

     

    "אני אף פעם לא חשבתי על זה, כי אידיאולוגית אנחנו מפלגה אחרת, וברגע שנושא קליטת העלייה נסוג, לא היה מקום לאיחוד. אנשים רואים שני רוסים וישר חושבים שצריך לחבר ביניהם".

     

    ומה עם חזרה לפוליטיקה?

     

    "להיות בפוליטיקה זה לעשות פשרות עם העקרונות שלך. כשביבי חזר לשלטון ב־2009 הוא רצה שאהיה ברשימה, אפילו הציע לי להיות שגריר, תפקיד שלבסוף קיבל מייקל אורן. עניתי לו שהייתי בארבע ממשלות ופעמיים התפטרתי, והייתי בארבעה בתי סוהר ואף פעם לא התפטרתי, למרות שאם הייתי כותב מה שביקשו ממני, היו משחררים אותי. אז כנראה שפוליטיקה זה לא בשבילי". •

     


    פרסום ראשון: 10.09.20 , 23:54
    yed660100