שלישי 29 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    זמנים מודרנים  • 13.09.2020
    "אני זוכרת את הפעם הראשונה שאבא זרק עליי כיסא"
    היא נולדה לאב מתעלל שהטיל על ביתו משטר טרור של אלימות קשה, וביקשה לשרת קל"ב כדי שתוכל להגן בגופה ובנפשה על אמה ועל אחיותיה. אבל חמש שנים אחרי, בגיל 23, עם תעודת הצטיינות מראש אמ"ן, החיסיון שהוטל על שמה כבר לא נובע מהחשש שאביה יצליח לאתר אותה, אלא מתפקידה הסודי במערך ספיר, יחידת עילית שמקימה ומנהלת את תשתיות הענן של אגף המודיעין. האב האכזר? הורחק מהבית. והעתיד? גבוה בעננים
    סמדר שיר ׀ צילום: אביגיל עוזי

    גאיה (שם בדוי, תכף תבינו למה) צעדה לבקו"ם עם תיק גב שהכיל אפס ציפיות. "התרגלתי להיות הילדה שאבא שלה מתעלל בה, התרגלתי לשמור בבטן את מה שקורה במשפחה שלנו, שכלפי חוץ נראתה מאושרת, או לפחות 'בסדר', וחששתי ממה שעלול לקרות כשאצא מהבית", היא מספרת. "פחדתי שאם אבא לא יוכל להחטיף לי, כהרגלו, הוא יתנפל על אמא והרגשתי שיש לי אחריות עליה. ביקשתי לשרת קל"ב ויצאתי לדרך בתחושה של 'על החיים ועל המוות'. החלטתי שאם אשמע שאבא מכה אותה ‑ אני הולכת לקב"ן, פותחת הכל ומשתחררת".

     

    חמש שנים אחרי, סרן גאיה, 23, עדיין במדים. תעודת ההצטיינות שקיבלה לאחרונה מראש אמ"ן, האלוף תמיר הימן, מסמלת את חייה החדשים. החיסיון שהוטל על שמה ועל פרטיה המזהים כבר לא נובע מהחשש שאביה יצליח לאתר אותה, אלא מתפקידה הסודי במערך ספיר, יחידה שמקימה ומנהלת את תשתיות הענן שעליהן מותקנות האפליקציות של אגף המודיעין.

     

    תוכלי להסביר לי, בעברית קלה, מה התפקיד שלך?

     

    "אני ראש צוות פיתוח, זה כמו צוות היי־טק בשוק האזרחי, רק שבצוות שלי יש חיילים בני 18 שרבים מהם יוצאים לקצונה וחותמים קבע, כמוני, מפני שאי־אפשר לסרב לאתגרים. מערך ספיר מוביל את ההגנה על מערכות אגף המודיעין מפני איומי סייבר, לוקח חלק בהליך הטרנספורמציה הדיגיטלית של אגף המודיעין, ומה עוד מותר לי לגלות?" היא מפנה את השאלה לארבעת נציגי דובר צה"ל. בתגובה, הם מבטיחים לגלם את ה"שומעים אך בלתי נשמעים" בכל הקשור בחייה הפרטיים וזה מה שגורם לי לתהות אם גאיה היא סיפור הצלחה של מפקדים שהשכילו להושיט לה כתף ויד ואוזן ‑ או סיפור הצלחה של בחורה צעירה, שהניחה את עברה מאחוריה כדי שתוכל לשעוט לעבר העתיד.

     

    "רמטכ"לית לא אוכל להיות", היא אומרת, "אבל יש בצבא תפקידים מעניינים אחרים. אני שואפת להתקדם ולהגיע כמה שיותר רחוק. הדרך ארוכה, ואולי היא גם תהיה מפרכת, אבל כבר הוכחתי לעצמי ולכולם שאני לא נשברת".

     

    "לא שתקתי"

    היא בת זקונים לאם מורה ביסודי ואב סוכן מכירות. אמה תמיד עבדה והמשכורת שלה פירנסה את המשפחה, בניגוד לאביה שלא התמיד באף מקום עבודה במשך יותר משנה, ובכל פעם שפוטר נהג להאשים את הבוסים שלא עמדו על כישוריו האמיתיים.

     

    "בת זקונים", גאיה מעלה על שפתיה חיוך מריר. "אני זוכרת רגעים עמומים שבהם באמת הרגשתי כמו בת תפנוקים. אבא אמר לי שאני כל עולמו, שהוא יוריד את הירח בשבילי, אבל אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשהבנתי, בצורה חדה וברורה, שיש לי שני אבות. האחד היה אוהב ועדין ורך, אבא מושלם, והשני היה זאב שבאמצע הלילה תולש אותי מהמיטה, גורר אותי למקלחת ודורש ממני לחפוף את השיער במים קרים".

     

    כי?

     

    "לא שתקתי. שתי אחיותיי הגדולות שונות ממני מאוד, הן מופנמות וצייתניות, ואילו אני קיבלתי את תואר 'החוצפנית'. הרווחתי אותו ביושר. זה האופי שלי. אולי כי יש לי הפרעות קשב וקוצים, אולי כי אני לא מסוגלת להשפיל את הראש מול דברים שמצטיירים בעיניי כעוול, גם כשהם לא נוגעים לי. למשל, כשאבא צעק שיש לנו חצי שעה לשטוף ולסדר את כל הבית, עניתי לו שזו דרישה לא הגיונית והמשכתי להתווכח איתו למרות שראיתי שהוא יוצא מהכלים. היה לי חשוב להילחם למען הצדק, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שארבעתנו, אמא ושלושתנו, נהיה מאוחדות ונעמוד באותו הצד של החזית".

     

    גאיה, מספרת אמה, חטפה יותר מכולן יחד בגלל נטייתה להתמרד. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שאבא זרק עליי כיסא", אומרת הבת. "ישבנו בבית הקודם שלנו, סביב השולחן, כנראה שאמרתי משהו שלא מצא חן בעיניו - ובום טראח, ארבע הרגליים של הכיסא נחתו לי על הראש והפרצוף שלי נמעך. הייתי בת ארבע, אולי שלוש. כבר בשלב הזה הבנתי שהבעיה הרבה יותר גדולה ממה שאבא עלול לעשות כשהוא שוב יתעצבן. הכאב של פליק הוא משהו רגעי, שעובר. מה שלא עוזב אותך לדקה זה סימן השאלה. כשאת קמה בבוקר את לא יודעת אם תפגשי את האבא הטוב או את האבא הרע. זאת חרדה יומיומית שאוכלת אותך מבפנים".

     

    בכיתה ג', היא מספרת, אביה העיר אותה באמצע הלילה בצעקות, הורה לה לארוז שתי חולצות בתיק, גרר אותה למכונית והסיע אותה לשכונה מרוחקת. "כל הדרך בכיתי, התחננתי על החיים שלי, וזה לא עזר. ליד אחד הבתים הוא נעצר, פתח את הדלת, גרר אותי למדרכה ואמר, 'זהו, את נשארת כאן, זה הבית החדש שלך' ונסע. נשארתי שם לבד, בחושך. איזה פחד. כמה דמעות. אחרי חצי שעה בערך, אבא חזר, הכניס אותי למכונית ונסע הביתה כאילו לא קרה דבר. אחרי הלילה ההוא עזבתי את החדר הפרטי שהיה לי ועברתי לישון במיטת קומתיים שהייתה בחדר של אחותי האמצעית. פחדתי לישון לבד. נכנסתי למיטה עם בובה וחיבקתי אותה חזק־חזק". למרות זאת, עד כיתה ח' גאיה לא העלתה בדעתה שהסיוט היומיומי הוא תופעה חריגה. "הייתי ילדה תמימה", היא מודה, "חשבתי שככה זה בכל המשפחות, בכל הבתים. שכל אבא מעניש את ילדיו כדי לחנך אותם. באמת שלא ראיתי בזה משהו יוצא דופן. היום אני מבינה שהתמימות שלי נבעה מהעובדה שאבא דאג לבודד אותי מכולם, הוא דרש שבסוף יום הלימודים אחזור הביתה ולא אצא ממנו עד למחרת בבוקר. רק כשגדלתי, ובניגוד לרצונו התחלתי ללכת לחברות, ראיתי שאצלן הכל אחרת. קינאתי בחברות ששני ההורים שלהן יושבים איתן לארוחת ערב, שמתנהלת בשקט. כעסתי על אלוהים ועל כל העולם. למה נולדתי דווקא לאבא כזה? למה לא יכולתי להיוולד לאבא אחר?"

     

    ומה עשית כשהעיניים שלך נפקחו?

     

    "כלום. פחדתי ממנו. פחדתי לפתוח את הפה. בתקופות מסוימות אפילו שיכנעתי את עצמי שאבא שלי צודק, ושמגיע לי להיענש כי אני תלמידה לא מספיק טובה וילדה לא מספיק מחונכת. החלטתי שאני חייבת להשתפר וזה אומר לא לדבר, לא להלשין, ולהסתיר את הסימנים הכחולים כדי שאף אחד לא יחשוד שמשהו לא תקין. בתקופות אחרות התמלאתי כעס על אמי ועל אחיותיי שלא מתייצבות לצידי ולא מגינות עליי מפניו. חשבתי שלא אכפת להן מכמה שאני סובלת. רק לפני חמש שנים, כשהוריי סוף־סוף התגרשו ואבא יצא מהחיים שלנו לגמרי, הטחתי באמא שחוסר התגובה שלה ושל אחיותיי הכאיב לי הרבה יותר מהסטירה או מהחגורה. והתשובה שלה הפתיעה אותי נורא".

     

    מה הייתה התשובה?

     

    "אמא הזכירה לי את כל המקרים שבהם, ברגע שאבא התחיל להרים עליי יד ‑ אחת מאחיותיי, שסובלת מאסתמה, התחילה להשתעל ועשתה סצנה של עומדת להיחנק, מה שגרם לאבא לעזוב אותי ולחפש את המשאף. במקרים אחרים של מכות פתאומיות היא הייתה זו שעשתה הצגה כאילו יש אש במטבח, רק כדי שאבא יעזוב אותי במנוחה. כשאמא הזכירה לי את המצבים האלה הוצפתי ברגשות אשמה. איך יכולתי להיות כזאת אנוכית ולחשוב רק על עצמי?"

     

    בגיל התיכון, במיוחד אחרי שעברה לאקסטרני שהכיל את הפרעות הקשב שלה, גאיה השתדלה לצמצם את שהותה בבית. "חשבתי שאם לא אסתובב לו הרבה מול העיניים, יהיו לו פחות הזדמנויות להרים עליי ידיים. הייתי פעילה במועצת התלמידים, התנדבתי לפרויקט של שיקום ותמיכה בילדים שנפלטו מהמסגרות החינוכיות, וכשחזרתי הביתה בשעה מאוחרת חטפתי מנה כפולה. פעם, כשהייתי בחוג בלט, הוא אסף את כל החפצים שלי והשליך אותם מהמרפסת. כשחזרתי הביתה מצאתי אותם על המדרכה. באירוע אחר, כשהוא דחף אותי למדרגות והתגלגלתי למטה וחטפתי בומבה ברגל, אמא לחצה עליו שייקח אותי לבית חולים. היא איימה עליו, 'אם אתה לא לוקח אותה אני דופקת אצל השכנים', אז הוא נכנע. בפתח חדר המיון הוא אמר, 'חסר לך אם תגידי משהו' ועשה את התנועה הזאת על הצוואר. זה היה יותר מרמז דק. כשהרופא שאל אותי איך קיבלתי סדק ברגל עניתי שירדתי בריצה ופיספסתי מדרגה. התאכזבתי מאוד כשהוא קיבל את השקר ולא עשה מזה עניין".

     

    אבא שלך נהג לבקש סליחה על מעשיו?

     

    "מעולם לא. בילדות אמא ניסתה לגונן עליו באמירות כמו 'עוברת עליו תקופה קשה, אמא שלו גוססת', או 'כשהוא ימצא עבודה חדשה הוא יירגע', אבל ככל שחלפו השנים נגמרו לה התירוצים. גם היא הבינה ששום דבר לא יכול להצדיק את העובדה שהוא חוזר הביתה באמצע הלילה, שיכור, ומעיף את כולנו מהמיטות. התעסקתי המון באיך להסתיר את החבלות. בשיא החמסין הלכתי רק עם שרוולים ארוכים. בסוף התיכון ראיתי שאמא מנסה להתגרש והתחלנו להתקרב זו לזו, אבל גם אחרי שהיא שיתפה את אח שלה בגיהינום שמתחולל בבית, המשכתי לשתוק. הלכתי עם אמא לפגישות אצל עורכת דין, גם הלכתי איתה שוב ושוב למשטרה. היה נגדו צו הרחקה שלא הפריע לו להתפרץ הביתה ולהשתולל. גרנו אז בקומת קרקע ועודדתי את אמא להתקין סורגים בחלונות. החלפנו את המנעול. חלום חיי היה לישון לילה אחד בשקט, בלי דאגות".

     

    איך דמיינת את העתיד שלך?

     

    "חיכיתי לגיל 18. תיכננתי שבמועד הגיוס אבקש לשרת בבסיס סגור, כמה שיותר רחוק מהבית. רציתי להיעלם. אבל כשמועד הגיוס התקרב הבנתי שאני לא יכולה לנטוש את אמא בזירת הקרב. אחותי הגדולה כבר הייתה נשואה ובהיריון, אחותי האמצעית השתחררה וטסה לחו"ל, ומי ישמור על אמא שישנה בלילה לבד?"

     

    "הרגשתי חזקה"

    היא התראיינה לחיל המודיעין, עברה קורס תכנות קדם־צבאי והתגייסה. "לא חשבתי על קריירה צבאית", היא מודה, "אבל כמו בכל תחום אחר נכנסתי לזה באקסטרים. הוריי כבר היו גרושים, מחקתי את אבא מהחיים שלי, גם אחיותיי הודיעו לו שהן לא מעוניינות בשום קשר איתו, ובפעם הראשונה בחיי התחלתי לחשוב על עצמי, על מה שטוב ובריא בשבילי. המשכורת הצבאית עזרה לי לממן טיפול פסיכולוגי אצל מישהי שמתמחה בהתעללות הורית. היא לקחה אותי, יד ביד, למקומות שונים שנצרבו בי כטראומה, כמו האזור המרוחק שבו אבא השאיר אותי באמצע הלילה. כל שחזור כזה הציף בי חרדות, אבל אחרי שסיימתי אותו הרגשתי יותר חזקה".

     

    ואז הגיע הקש ששבר את גבה. "בוקר אחד, כשהייתי בדרך לבסיס, אבא עצר לידי והורה לי להיכנס למכונית. אין לי מושג למה נכנסתי, הרי מעולם לא הייתי הילדה הצייתנית. יצאתי מהרכב עם אגרופים בעיניים וקלטתי שאני בבעיה רצינית. סימנים כחולים מתחת לעיניים זה לא משהו שאפשר להסתיר בעזרת שרוולים ארוכים. הגעתי למשרד, התחלתי לעבוד, ופתאום המפקד הישיר שלי נעמד מולי ושאל מה קרה. בהתחלה ניסיתי להתחמק, אמרתי 'כלום' ו'הכל בסדר', אבל הוא לא ויתר. כשהוא שאל בצורה ברורה 'מה קורה אצלך בבית?' נשברתי והוצאתי הכל. בלי דמעות ובלי דרמות, פשוט מסרתי לו דיווח מתומצת, בקול יבש, כמו שאני מספרת לך עכשיו".

     

    איך קרה שדווקא המפקד היה הראשון שגרם לך להיפתח?

     

    "הוא היה הראשון שראה את סימני המכות ולא הזיז את העיניים שלו לצד, כמו שעשו המורים שלי וכמו שעשו הורים של חברים לכיתה. עד היום אני לא מאמינה שאף אחד לא ראה. כולם ראו והתעלמו. שמחתי שהמפקד שלי לא נסחף לרחמים. הוא שאל בטון ענייני ומעשי מה אני צריכה. התביישתי לבקש משהו מיוחד, אבל הוא ערך התייעצות פנימית עם ראש המדור וראש הענף והמשיך ללחוץ. כשהוציאו אותנו להגנ"ש (הגנת יישובים) ביקשתי פטור והתנדבתי לתורנויות אחרות. רק הוא ידע שפחדתי להגיע ליישוב מסוים שבו גרים קרובי משפחה של אבי.

     

    "כשהתלבטתי אם לצאת לקורס קצינות, הוא הבטיח לי הקלות מיוחדות כמו שיחת טלפון יומית עם אמא. בהתחלה התניתי כל הקלה בעובדה שהוא ישמור על הסוד שלי. עם הזמן, ביוזמתי, התחלתי לשתף. לא אירגנתי הרצאות של איך התגברתי, אני עדיין לא שם, אבל כשראיתי שמישהו בדאון ניגשתי אליו, לשיחה בארבע עיניים. אמרתי לו שהכי קל זה ללכת לקב"ן, אבל השחרור המוקדם לא פותר בעיות".

     

    smadarshirs@gmail.com

     

    קצינה שחיילים הולכים אחריה

    "בכל ערוגה יש פרחים שבולטים יותר מאחרים, וגאיה היא פרח כזה", מעידה אלוף משנה מ', מפקדת מערך ספיר. "היא קצינה שהחיילים הולכים אחריה והיא פושרית, במובן החיובי של המילה. היא לקחה כל מיני פרויקטים טכנולוגיים שהשימוש בהם היה בין חלש ללא קיים, ורתמה את הפקודים שלה וגם קולגות מיחידות אחרות עד שהפכה אותם לתוצר מושלם. מדובר בשינויים טכנולוגיים רדיקליים, שמשפיעים גם בנושאים מבצעיים וגם בתחום רווחת החייל. זה כמו שאבא שלי נהג להזכיר לי, בילדותי, לקשור אסימון לשרוך הנעל, כדי שאוכל לצלצל אליו במקרה של מצוקה וכיום הוא מבקש ממני להימצא, עם האייפון, באזור עם קליטה. מהפך! זו קצינה שאנחנו רוצים לראות אותה מתקדמת. השמיים הם לא הגבול בשבילה".

     

    מתי נודע לך על הסיפור האישי שלה?

     

    "ההיכרות שלי עם גאיה התחילה לפני שנתיים, כשנכנסתי לתפקיד. היא באה להציג לי מערכת וביקשה להישאר לפגישה אישית. הופתעתי מהעוצמה שלה ואישרתי את בקשתה ללכת על אזרחי כדי שאבא שלה לא יגלה באיזו יחידה היא משרתת. בן־גוריון אמר 'עם בונה צבא בונה עם'. האנשים הם הכוח האמיתי של צה"ל. אני שמחה שהמפקדים שלה זיהו את הפוטנציאל שגלום בה ושמצריך מעטפת שונה. הלוואי שהבן שלי יזכה למפקדת כמותה".

     


    פרסום ראשון: 13.09.20 , 20:03