לפני שבועיים תומר בוהדנה עשה קעקוע של סמוראי על זרועו השמאלית. קיבורת הזרוע של בוהדנה — מרים משקולות בעבר ומתאמן קרוספיט בהווה — עצומה. הסמוראי המצויר עליה נראה לרגעים כאילו הוא בגודל מקורי. אבל זה לא הדבר המרשים ביותר בנוגע ליד שמאל של בוהדנה.
לפני 14 שנים, בעת שהוביל את הפלוגה שלו בסמטאות הכפר מרכבה שבדרום לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה, נורה בוהדנה בצווארו. הקליע, שחדר מתחת לעצם הבריח, קרע את הווריד הראשי והוא החל לאבד דם במהירות. רק זריזות התגובה של רופא הכוח, שבמו ידיו מנע מבוהדנה לדמם למוות, הצילה אותו. כשמסוק החילוץ נחת בבית החולים רמב"ם בחיפה, הרים בוהדנה בשארית כוחותיו את יד ימין וסימן בשתי אצבעות את סמל הניצחון — וי. התמונה, שנקלטה בעדשת צלם "ידיעות אחרונות" אלעד גרשגורן, הפכה בן רגע למיתוס.
"אחרי הפציעה, הגיעו הרבה מאוד מבקרים לבית החולים", נזכר בוהדנה השבוע. "את חלקם אני לא זוכר, כי הייתי מטושטש. אבל היה בחור אחד שלא הכרתי, שגר המון שנים ביפן ומתעסק בקנדו, אמנות הסיף היפני. הוא אמר לי שהתרשם מההתנהגות שלי לאחר הפציעה, ושפעלתי כמו סמוראי". לאחר השחרור מבית החולים החל בוהדנה לקרוא בשקיקה על הסמוראים ועל העקרונות שלהם, כמו יושרה, שליטה עצמית, מחשבה צלולה והתמקדות בהווה. "המון שנים זה הלך איתי", הוא מספר. "אבל רק לאחרונה קיבלתי את ההחלטה לעשות את הקעקוע".
בינתיים, עירבב בוהדנה את עקרונות הסמוראים עם סיפור חייו האישי, ויצק אותם אל תוך קריירה בתחום החינוך. הילד שגדל בפנימיות לקח את הפציעה בשתי הידיים, ורתם אותה כדי לעזור לנערים כמוהו. וכך אנחנו נפגשים בפנימיית "דארנא - בית בטוח לנוער בסיכון", שהוא מנהל בשנים האחרונות. לשיחה מצטרף שותפו, איש שוק ההון לשעבר שעשה הסבה לחינוך, אודי גלברד.
בפנימייה שהקימו יחדיו חיים היום 24 נערים בגילי 14־18, כולם מרקע משפחתי מורכב, המופנים לכאן מתוקף צווים של משרד הרווחה. "כולם מבתים הרוסים, שהגיעו לכל מיני מקומות שלא היטיבו איתם", מגדיר זאת בוהדנה. הנערים הללו משלימים כאן בגרויות, לומדים לרכוב על סוסים ולגלוש גלים, עורכים אימוני הכנה לצה"ל — אך בעיקר זוכים לפגוש דמויות מיטיבות, שמזהות את היכולות שלהם ומספקות להם חוויות של הצלחה, המאפשרות לפרוץ את מעגל המצוקה שבו גדלו.
הפנימייה, שבמשך שנים פעלה בבית פרטי בחבצלת השרון, עברה לפני חודשיים למבנה חדש במתחם מדרשת רופין שבעמק חפר. היא מקבלת תקציב ממשרד הרווחה ומתורמים, אך בעקבות משבר הקורונה חלק מהתרומות נעצרו. בימים אלה, וכדי לממן את המעבר למבנה החדש, יצאה דארנא בפרויקט מימון המונים.
בעלי מקצוע עדיין משפצים את הפינות האחרונות של בית דארנא החדש והמרשים. הכל פה נראה כהיפוך של סטריאוטיפ הפנימייה: פינות פלייסטיישן, מרפסת עם פינת זולה וערסל המשקיפה אל פרדסי השרון, וחדרי מגורים מצוחצחים שהמצעים בהם מקופלים בקפידה על המיטות. במהלך הסיבוב במקום אנחנו מגלים כמה ממתקים מוחבאים באחד מארונות הבגדים. "זה נגד הנהלים", מודה גלברד. מתברר שלא פשוט לשנות הרגלים של נערים, שרובם גדלו כל חייהם באווירה של מחסור.
לעשות סוויץ' בראש
בפנימייה מתקיים איזון עדין בין מגורים ללימודים. חדרי השינה נמצאים בקומות העליונות וחדר האוכל וכיתות הלימוד בקומת הכניסה. הנערים כאן מוחזקים קצר, בידי צוות של 20 מדריכים ונהלים קפדניים, אבל הדלת פתוחה. מי שרוצה יכול לצאת ולא לחזור. כשהם נשאלים איפה נמצא לב העשייה החינוכית של הבית, בוהדנה וגלברד עונים ש"בכל מקום, מהאוכל במטבח ועד לשיעורי האזרחות".
"המקום הזה מיוחד מהרבה בחינות", אומר נ', נער בן 18 שהגיע לפנימייה אחרי שעבר במוסדות רבים לפניה, ונמצא כאן כבר כמעט שנתיים ברציפות. "אני במסגרות מגיל 12. הייתי עושה טיפה בעיות, לא אהבתי את החברה במקום שבו גדלתי, רציתי להכיר חברה אחרת, ומהר מאוד זה התגלגל למקומות לא טובים".
"זו פנימייה מכילה שמציעה המון פעילויות", ממשיך נ' לספר על דארנא. "אני אוהב בעיקר כושר קרבי, אגרוף, גלישת גלים, אני מתחבר לדברים הפיזיים יותר. גם מאוד דוחפים פה בבית הספר. בשנה שעברה התחלתי לעשות בגרויות והשנה אשלים ואסיים עם תעודת בגרות מלאה, בזכות המקום הזה". בסוף השנה הוא עתיד להתגייס, בשאיפה ליחידה קרבית.
מה משאיר אותך פה?
"היו לי בעבר תחושות של לברוח מכאן, להתחפף, אני לא אשקר. אבל אני כבר לא מרגיש את התחושות האלה יותר. הסוויץ' בראש קרה".
בוהדנה, היום בן 45, בהחלט יכול להזדהות עם סיפורו של הנער נ'. "הקרב האמיתי שלי לא היה במרכבה", הוא אומר. "הוא התחיל כבר בגיל ארבע".
בוהדנה נולד ביפו, ובגיל צעיר משפחתו התפרקה. אמו עזבה לחו"ל ואביו התקשה לגדל אותו ואת אחיו. הוא מצא את עצמו מתגלגל בין פנימיות, שאת רובן רצה לעזוב מהרגע הראשון. הוא זוכר לרעה בעיקר את חוויותיו מכפר הנוער בן שמן. "מקום קשה שבו אתה אחד מ", הוא מתאר זאת. "לא רואים אותך. באת להיות חלק מפאזל ואתה לא משהו מיוחד, אתה לא אדם עם ייעוד. העיפו אותי משם אחרי שהייתי מעורב באירועים על הרצף הפלילי".
משם הגיע למזלו לתיכון עירוני ד' בתל־אביב, מקום שבו הרגיש שרואים את היכולות והחוזקות שלו, לראשונה זה זמן רב. "עד אז הייתי עוד דף בקלסר של העובדת הסוציאלית", אומר בוהדנה. הוא הפך לתלמיד מוצלח, התפתח כספורטאי והיה חבר בנבחרת ישראל בהרמת משקולות, ולבסוף התגייס לצנחנים, שם היה קצין. בהמשך התגייס ליחידה מיוחדת של המשטרה, שעוסקת בלוחמה בטרור, וב־2004 השתחרר מהעולם הביטחוני, החל לעבוד בתחום היבוא התעשייתי ולמד מינהל עסקים. ילד הפנימיות היה להצלחה. במקביל מונה להיות מ"פ מילואים בחטיבת הצנחנים, שם תפסה אותו מלחמת לבנון השנייה.
כשבוהדנה מגולל את סיפור חייו, הוא מדלג בקלילות על אפיזודת הפציעה. "נפצעתי במלחמת לבנון השנייה", הוא אומר, ומיד ממשיך הלאה, לתחנה הבאה. כשאני מקשה עליו הוא מתעקש שהפציעה היא לא דגל שהוא אוהב לנופף בו, גם לא משהו שניצל כדי להיכנס לפוליטיקה או לתוכניות ריאליטי, וזה לא בגלל מחסור בהצעות. "בכל פעם שיש 'האח הגדול' מתקשרים אליי", הוא צוחק. "אני לא מצטרף לדברים האלה כדי לא לצאת פתטי. ברגע שאני אנצל את הפציעה הזו לצורך פרסום עצמי, זו זילות. אני שונא למשל שמבקשים ממני להצטלם ולעשות וי. זה נוראי".
ומה לגבי פוליטיקה?
"קיבלתי החלטה שאני לא עושה פוליטיקה מהפציעה. עצם זה שנפצעת בסמטה בקרב לא הופך אותך לאיש ציבור. הרגשתי שהכניסה לתוך העולם הפוליטי צריכה לקרות רק אחרי שאתה צובר שעות טיסה בתחום. את העולם משנים בשתי דרכים — פוליטיקה וחינוך. אני כרגע בחרתי בחינוך".
"תומר מאוד מוערך בציבוריות הישראלית", מצטרף שותפו, גלברד. "מעט מאוד אנשים לא זוכרים את התמונה שלו. הוא נפצע לפני 14 שנה ועדיין נמצא בתודעה. אבל כשאני צריך לגייס תורמים אני צריך למשוך את תומר באוזן כדי שיבוא איתי. הוא יודע שזה מה שמפרסם אותו, אבל הוא אוהב למנף את העשייה, לא את הפציעה".
"אנחנו לא מאלפים נערים"
לאחר שהשתקם מהפציעה החל בוהדנה לעבוד במסגרות חינוכיות, ואף השלים את תוכנית המצטיינים היוקרתית למנהיגות חינוכית של קרן מנדל. "שם הבנתי שדווקא בגלל סיפור החיים שלי, הפסדתי הרבה נערים", הוא מפתיע. "המודל הזה של הברון מינכהאוזן, שמושך עצמו מתוך הביצה בשערות ראשו, מתאים לי אבל לא לכולם. הרבה פעמים זה מבהיל אחרים. זה שלך יש כוח, לא אומר שגם למי שנמצא מולך יש כוח".
הוא עבד במינהלת לשיקום האסיר ופגש נערים שההבדל בינם לבין אחרים היה הרבה פעמים רק מזל. כל הזמן הזה המשיכה לקנן בראשו החוויה הרעה שהייתה לו מימיו בפנימיות. "ישראל היא המובילה בעולם המערבי בהשמה חוץ־ביתית, יש המון פנימיות", הוא אומר. "העניין הוא ביכולת להתאים מסגרת לנער. אז החלטתי שאני רוצה להקים פנימייה, כדי להעלות את הסיכוי שהנערים הללו יפגשו דמויות טובות ומיטיבות".
בשלב הזה פגש למזלו את גלברד, שהגיע מהקצה השני של הספקטרום. גלברד, בן 58, עסק מרבית שנותיו בשוק ההון, ואפילו זכה להיות בעלים של חברה שעשתה אקזיט נאה. "האקזיט קרה בניגוד למה שתיכננתי", הוא מספר. "שמחתי מאוד, שלא נתבלבל, אבל זה הפתיע אותי. ואז, אחרי תחושה של זכייה בפיס ותהליך מאוד ארוך, החלטתי שמיציתי את הקריירה שלי בשוק ההון, שאני לא רוצה לחפש את הפסגה הבאה שם".
במסגרת תהליך החיפוש הפנימי נזכר גלברד בימיו כסטודנט, אז חנך בהתנדבות נער שגדל ללא אבא. "הרגשתי שהוא עבר תהליך מאוד מעמיק, מנער שהוגדר בסיכון לנער לתפארת מדינת ישראל", הוא אומר. "זה היה מאוד מאתגר ומאוד מספק, עם תחושת הצלחה מאוד גדולה. גיליתי הרבה משמעות בעשייה הזו והחלטתי שזה לא פחות מאתגר ולא פחות מעניין אותי מלהמשיך בשוק ההון. עשיתי הסבת אקדמאים להוראה והתחלתי להיות מדריך ומורה בפנימיות. אבל אז ראיתי איך הפנימיות מתנהלות, ובתור אחד שהגיע מהעולם העסקי המאורגן והמקצועי, זה היה לי קשה. לאט־לאט התבשל הרעיון להקים פנימייה. ואז פגשתי את תומר".
ב־2016 הם הקימו יחד את דארנא (בערבית: "הבית שלנו"). "המכנה המשותף לכל הנערים פה הוא שלא שפר עליהם מזלם בשנים הראשונות לחייהם", אומר גלברד. "לאור מציאות חיים מאוד קשה, הם פיתחו התנהגויות מורכבות. כשאתה חוטף כל יום מכות, בפעם הבאה שתראה מקל, אתה תגיב בהתאם. לשנות את האינסטינקט הזה, זו העבודה הקשה. אנחנו מנסים לשנות את ההתנהגות שלהם מהשורש, וזה לא קל".
איך עושים את זה?
בוהדנה: "מה שמייחד אותנו זה שאנחנו לא רק עושים טיפול התנהגותי. אנחנו לא עושים פה אילוף. זה שנער יידע לתת את התשובות הנכונות בבית המשפט או לקצין המבחן שלו, לא הופך את הטיפול בו לאיכותי. אנחנו מנסים לייצר מרחב שבו אפשר לתקן את חוויות העבר של הנערים האלה".
התהליך הזה הוא איטי ומדוד, מלאכת מחשבת של רקמה עדינה. אנשי הצוות פועלים כאן במרץ מסביב לנערים, במטרה שהשינוי יבוא מתוכם, לא ייכפה עליהם מלמעלה. "כשאני אומר לנערים להרים את בדל הסיגריה מהרצפה, אני רוצה שהם יעשו את זה לא כי הם מפחדים מעונש, אלא כי הם מבינים למה זה חשוב", מסביר גלברד.
אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות עבודה עם בעלי חיים. כך למשל הנערים מתנדבים כמטפלים בחוות סוסים, כדי ללמוד על גופם אמפתיה והבנת האחר. בשלב מתקדם יותר נערי הפנימייה מסייעים לנערים על הספקטרום האוטיסטי. גלברד מקריא בגאווה פוסט שכתבה אמא של נער אוטיסט כזה, שבו היא מודה לאחד מנערי הפנימייה "שליבו פועם בחוזקה ובעוצמה לנוכח החמלה הנדרשת לבן שלי". האם מספרת שכאשר אותו נער פנימייה לא מגיע לבקר את בנה, הוא נותר מכונס בתוך עצמו.
גלברד מודה ש"אי־אפשר להגיע לתוצאה הזו עם כל הנערים, אבל זו השאיפה. כשאתה בעולם הישרדותי אתה קודם כל חושב על איך לא ירביצו לך ומאיפה תשיג אוכל, אתה לא מסוגל לחשוב על האחר. לכן חשוב לייצר לנערים האלה סביבה מתאימה, ומתוכה לעבוד איתם על השלבים הבאים".
• לתרומות חפשו "מצליחים — עתיד לנערים בסיכון" באתר Drove
