מיצינו

עשרה סופרים ומשוררים בוחרים רגע אחד שייקחו איתם מהשנה החולפת

// איורים: אלון ברייארעדכון אחרון: 18.09.20 , 00:15

סייד קשוע | החליף את המנגל בגריל גז

››› בבוקר אותו יום שבו אמא שלי התקשרה, קניתי גריל גז של Weber. אחרי שש שנים בארצות־הברית הייתי מוכרח להחליף את מנגל הפחמים ולעבור באופן רשמי מ"על האש" לברביקיו.

"הילדים שלנו מרגישים שהם נשארים מאחור", אמרה לי אשתי כבר לפני חודש. "שמתי לב גם שהשכנים ממהרים להכניס את הילדים שלהם לתוך הבתים בכל פעם שאתה מדליק את הפחמים ומתחיל לנפנף עם מגבת תלויה על הכתף". "אבל אין על הטעם של הפחמים", עניתי בניסיון לחסוך את ההוצאה הכספית בימי המשבר. "חוץ מזה, אם נעבור לברביקיו, מה יישאר מהזהות של הילדים? הגדולים כבר לגמרי מבולבלים, לקטן אין מושג מי הוא, אני חושד שהוא טראמפיסט".

צילום : ידיעות אחרונות

"בסדר", הבטיחה אשתי, "בבר־מצווה נספר לו שהוא מוסלמי".

איכשהו התחלתי להתרגל לרעיון של גריל גז. לא כדאי לבלוט כזרים בימים אלה של שיסוי ושיסוע, בטח לא כשגרים במערב התיכון השמרני. מה גם שגריל יכול אולי להסיח את דעתי מהקורונה ומהסגר הביתי שבו אנחנו שרויים מאמצע מרץ. לאחר שבועיים אינטנסיביים של מחקר ברשת, השוואת מחירים, צפייה בסרטוני וידיאו וקריאת ביקורות, קניתי גריל גז אונליין מהום דיפו, שמספקים "שירות ללא מגע" עם בני אנוש. כל שעליי לעשות הוא לחנות במקום המיועד, לשלוח הודעה, לפתוח את תא המטען, ועובד של החנות כבר יעמיס את הגריל.

אלא שהגריל הארור היה גדול מכדי להיכנס לתא המטען. יצאתי מהאוטו ובאתי במגע עם העובד הראשון שהוביל אותי לתוך החנות עמוסת הווירוסים כדי לדבר עם האחראית עליו, שהסבירה שאני יכול להזמין משלוח עד הבית בתוספת של 90 דולר, או לשכור מהם פיק־אפ לשעה תמורת 18 דולר.

נהגתי הביתה בפיק־אפ ענקי של שברולט, כשמאחור שוכב לו גריל גז של וובר. כל מה שחסר היה דגל אמריקאי ענקי ושוטגאן בשביל להרגיש בן בית. ואז הופיעה המילה "בית" על מסך הטלפון שלי. איכשהו הבית שבו נולדתי בטירה עדיין מופיע כ"בית". נשארה רק אמא בבית.

"אתה שומע", אמרה. כיביתי את המנוע של השברולט בחניה של בית הפרברים האמריקאי שלי, יודע שקרה משהו נורא. "הכל בסדר גמור", היא פתחה, וסיפרה שהיא במצב רוח מצוין, שלא רצתה להדאיג אותי, שהיא בריאה לחלוטין - אם אני לא מאמין היא תשלח לי מסמך מהרופא. הם גילו לפני חודשיים, עלו על זה ממש בזמן. בשביל מה? גם ככה לא יכולת לטוס באמצע הבלגן הזה, ואם היית טס, היית צריך להיכנס לשבועיים בידוד. אני בסדר, אני נשבעת לך. כבר עברתי את כל הטיפולים. רציתי לספר לך רק כשהכל נגמר. נשארו רק ההקרנות, וגם זה ליתר ביטחון, הרופאה אמרה. הכי טובה, למומחית מספר אחת בארץ האחים שלך לקחו אותי. אל תכעס עליהם, אני השבעתי אותם שלא יגידו לך מילה. אני הרי מכירה אותך, היית סתם נטרף, בשביל מה? מה אתה בוכה, מה אתה ילד קטן?

"ומה שלומך אתה?" אמא שלי שאלה.

"אני בסדר, אמא. קניתי גריל גז".

"תתחדש, בני", היא אמרה, ויכולתי לשמוע את אכזבתה. "אין על פחמים".

אילנה ברנשטיין | הפסיקה לאכול בשר

››› היה לי מאבק עם רוסטביף על קרש חיתוך, כך זה התחיל. בארוחה חגיגית לאיחוד משפחות בימים שאחרי הסגר. זה היה רוסטביף יפה. אחד המרשימים שהכנתי בשנים האחרונות. מעולם לא חקרתי את הנתיב שעשו נתחי הסינטה בדרכם אל המטבח שלי. אנשים כמו גארי יורופסקי מעוררים אצלי התנגדות. אני גם לא חושבת שצמחונים או טבעונים הם אנשים מוסריים יותר. ישראל, לדוגמה, נמצאת בדירוג גבוה בטבלת המדינות הטבעוניות בעולם, אך יודע כל חייל קרבי־טבעוני שמדינה החסה על חייהם של בעלי חיים לא חסה בהכרח על חיי אדם. ובכל מקרה, אני סומכת על הקצב שאני קונה אצלו.

ואז פרצה הקורונה לחיינו, ויחד איתה מילון מושגים חדש שהשתלט בהרף עין על השפה ועל שגרת החיים. ובין שאר התמורות הדומסטיות שהתחוללו בחיינו, לטוב ולרע - הבשר באופן כללי איבד מתמימותו, וגם הרוסטביף שלי. הוא נפרד ממקומו היציב לכאורה בארוחות המשפחתיות. הוא נפרד מטמפרטורת החדר, מענפי הרוזמרין, משמן הזית, מהחומץ הבלסמי המיושן, מהצריבה, מאצירת הטעמים, מדרגות העשייה - לטובת שמות עצם ושמות תואר שאין לי רצון לחזור עליהם.

הפיצול - ההכרחי כל כך לניהול תקין של חיים רצופי סתירות - היטשטש. הזיהום פשט בכל והנגיף הדביק את מחשבותיי. זיהום שמקורו באכילת בעלי חיים. חיות בר וחיות משק. היות שאיני צרכנית של חיות בר, בשר ציד כפי שהוא מופיע בתפריטים, אני רואה לנגד עיניי בעלי חיים נגועים ה"מיוצרים" בבתי גידול מזוהמים. בחממות מפיצות מגפות.

והפרה שממנה נחתכה הסינטה שלי, כלומר שלה, הייתה מזוהמת. נגועה. חולה. בגלל זה נתקלה הסכין שלי בהתנגדות, כך חשבתי במהלך הדו־קרב שהתנהל על קרש החיתוך. הפרה עשתה שריר. שנים ארוכות בשבי הכינו אותה לרגע הזה. לא היה לה מה להפסיד והיא נלחמה. דם ניתז על פניי, הזרועות שלי היו אדומות עד המרפקים, הסינר מוכתם כולו. כפות ידיי שחפרו בנתח הרגישו בדופק שהלך ונחלש. שלה או שלי, היה קשה לדעת. הבשרים שלנו מעולם לא היו דומים יותר. פגיעים כל כך. חשופים למחלות. הפסקתי לאכול בשר. •

•

צילום : ידיעות אחרונות

סמי מיכאל | הזדעזע לראות מפגינים נשטפים בזרם

››› גדלתי על גדת הנהר התנ"כי, החידקל, שם בנו את משכנותיהם יהודים אמידים בבגדד. מגיל רך הייתי מרותק לזרם האדיר של שפעת המים. לעיתים נדמה לי כי בעת הפשרת השלגים בטורקיה הנהר הגואה - שאורכו 400 קילומטר ואשר זורם בעוצמה סוחפת - אומר לשאת אותי אל הים הרחוק. שעות על שעות ישבתי והתבוננתי במים הגועשים שהובילו לא פעם אף גוויות של אנשים שטבעו. כמו אלוהים, סברתי אז, המים מחיים וממיתים. בישראל שירתי 25 שנים ברשות המים, שם התוודעתי שוב אל מהותם המופלאה.

אבל אותם מים עלולים לשמש גם כזרועו האפלה של השטן. בצונאמי שהתרחש לפני פחות מ־20 שנה, נספו קרוב ל־300 אלף קורבנות. הנד האדיר והמפלצתי מחק כפרים ובלע רכבות דוהרות על נוסעיהן.

לצד מופעי המים של הטבע, גם האדם עשה במים שימוש לשמצה. סינים, למשל, ניצלו אותם לשם עינוי קורבנות. די בטפטוף רציף של מים על ראשו הקשור של הקורבן על מנת להטריף את דעתו. וכאן, אצלנו, רק מוח מעוות וקרימינלי ינצל את עוצמתו האדירה של האלמנט הזה לדיכוי יריביו. כשנשאלתי מהו הרגע שאני לוקח איתי מהשנה החולפת, מיד חשבתי על המים. על סילוני המים הרצחניים שנורו לעבר גופם הפגיע של מפגינים שקמו לזעוק את מחאתם נגד השחיתות השלטונית ונגד ניהול כושל של המשבר הכלכלי. הזדעזעתי כאשר צפיתי בטלוויזיה בזרם המים שמטאטא בני אנוש כאילו גורף אשפה.

השם מכת"זית, שהוענק לכלי רכב שנשאו את המים כדי להכריע נשים וגברים, הוא כינוי מוליך שולל. בזמנו קראנו למפלצת בשמה: תותחי מים. היה מחריד לראות זרנוקי מים נורים על פלסטינים כאילו היו מזיקים ורמשים להרחיקם. וגם אשר יגורתי בא לנו, שכן מן המפורסמות הוא, בבחינת כלל ברזל, שכיבוש פועל כבומרנג. אלימות הכובש כלפי הנכבש תמיד תכה בו לבסוף פנימה. והנה לנגד עינינו שליט הנאשם בפלילים מסית ומגייס את שליחיו להגן על המצודה שלו מפני אזרחים באמצעות תותחי מים. התמונות הללו - נשים וגברים שבנו את הארץ הזאת מוכים באכזריות על ידי מי שאמורים להגן עליהם, צעירים שמטפחים את הארץ ומציבים אותה בקדמת האנושות, שנושאים הבטחה לעתיד טוב יותר לחברה, מטואטאים יחד עם זוהמת האספלט – הן בלתי נסבלות. מראות אלה נצרבו עמוק בתודעתי.

צילום : ידיעות אחרונות

מאיה ערד הצטרפה למועדון הפנסיונרים

››› כמו המגפה שנחתה משום מקום, גם הרגע שאקח איתי מהשנה הזאת תפס אותי לא מוכנה.

הגעתי לסופר וגיליתי שהשעה הראשונה לפתיחתו מיועדת לקשישים, נשים הרות ושאר מאותגרי מערכת החיסון. כיוון שאיני שייכת לאף אחת מהקבוצות, לא נותר לי אלא לחכות בסבלנות. לפניי בתור המתינה כבר מישהי. אישה מבוגרת. מבוגרת ממני, על כל פנים. אני נעמדת מטר וחצי אחריה, אבל האישה מחייכת אליי חיוך רחב ומזמינה אותי: בואי, תיכנסי לפניי. את בטוחה? אני תוהה על פשר הנדיבות, והיא מאשרת: כן, עכשיו זו השעה של האזרחים הוותיקים.

"סליחה?!" אני שואלת, והגברת, שהבינה באיחור את גודל הבור שכרתה לעצמה, חפרה עמוק יותר כדי לנסות ולצאת ממנו: "לא, פשוט, זה בגלל השיער שלך", הצטדקה והצביעה על השורשים האפורים שביצבצו בפדחתי מאז שנסגרו המספרות, ושיכנעתי את עצמי שאף אחד חוץ ממני לא מבחין בהם.

בדקות שנותרו עד פתיחת החנות אנחנו שקועות אישה במסכה, מתאמצות לא להחליף מבט. אני קוראת כתבה בניו יורק טיימס בנושא השפעות המגפה על חיינו. המעבר מקנייה בחנויות להזמנה באינטרנט. מהליכה לקולנוע לסטרימינג. מעבודה במשרד לעבודה מהבית. המגפה לא המציאה שום דבר חדש, טוען המאמר. רק החישה תהליכים שהיו מתרחשים ממילא בשנים הקרובות.

ענת עינהר | החליטה לאמץ כלבה

››› הרחש היחיד שעלה באפלולית, מבעד לחלון הפונה לרחוב השומם, היה של איש מטייל עם כלב. הרי כאן, בעיר הבנויה והמתועשת, מהו שיא ה"טבע" - אותו כוח פראי שהרים ראש עם הסתגרות האנשים בבתים - אם לא כלב. ובחסות צרכיו של הטבע, בעלי הכלבים קנו להם זכות מיוחדת - זכות השיטוט.

אין לדעת אם צו התקופה הוא שעורר אז בבנות שלנו רצון עז לחיית מחמד. ואולי גם מאחורי הכניעה המהירה שלנו פעלה הידיעה שרק כלב יציל מסגר. בתוך שבוע נמצאה מועמדת. כבר בתצלומים שנשלחו לנו היא קנתה את ליבנו: פעם מתפרעת בעליזות עם כלב קטן ממנה, פעם מצטעפת עם איזה פעוט זב חוטם, פעם מנפנפת אוזניים לצלילי פאנק רוסי, מנענעת אגן ומרעידה את הזנב המעוגל שלה, שחטף במין לולאת לאסו פרוונית את אהבתי.

כבר למחרת נסענו לפנסיון ברמת־גן, הכלבה קפצה עלינו, ליקקה אותנו והתיישבה על קצה הנעל שלי. זה אסור! הבהירה בעלת הפנסיון בתקיפות, כאילו יש לכלבה שיניים בתחת. והוסיפה גם: אסור שהיא תעלה על כורסאות, ספות, מיטות; אסור שתאכל במשך היום; אסור שתקפוץ עליכם; אסור להאכיל אותה בשום דבר מלבד האוכל שלה. אחר כך ריכזה אותנו סביב הכלבה, צילמה אותנו והציגה בגאווה את התמונה על מסך הטלפון. הסתכלתי בנו עומדים סביב החיה בנוקשות מה, מתגבהים מעליה בעל כורחנו כמו בתצלומי הניצחון של משפחות ציידים לבנות עם טרפן. מתתי לעוף משם עם הכלבה ולתת לה לשרוץ על כורסאות, לקפוץ עלינו יום ולילה, לאכול מסביב לשעון את השאריות שלנו. ובעיקר, כמובן, לשבת לי על הבהונות ככל שהתחת שלה יחפוץ. ואמנם הכלבה מצאה לה כורסה משלה, קפצה, זללה ושמחה עד מאוד. ככה לפחות חשבנו אנחנו, שהתאהבנו בה עד מעל הראש. בינתיים הסגר התרופף, ומי זכר בכלל שהתועלת העיקרית בכלב הייתה הזכות לשיטוט. הכלבה הייתה לאחת מאיתנו, בת משפחה, ילדה קטנה ומפונקת.

עד שערב אחד, בהפתעה מוחלטת, זינקה על בתנו הקטנה ותקפה אותה. ברגע הראשון חשבנו שהיא בטח מבולבלת, התעוררה מחלום על עצם יקרה מפז. אבל כעבור שתי דקות הכלבה תקפה שוב. לא הייתה ברירה אלא להכיר באמת: ה"טבע" שוב זקף את ראשו, והפעם גם חשף שיניים. למחרת אספתי את כל רכושה של הכלבה והחזרתי אותה לפנסיון בדמעות. ככל שעברו הימים התנדפו השערות הזהובות שלה מהחפצים, נשכחה שגרת הטיולים, העזנו לחזור ולשבת על הכורסה, ורק קצה משענת היד המכורסם הזכיר לנו את השובבות הנפלאה ההיא.

זמן קצר לאחר מכן ביקר אותי מישהו, מלווה בכלבת זאב צעירה. שמעתי אותו קורא לה: קורונה! הוא הסביר שמצא אותה בשיא הסגר, בהתחלה קרא לה כך בצחוק, אבל הסגר עבר וקורונה נשארה. גל של אהבה הצליף בי. ליטפתי את קורונה.

צילום : ידיעות אחרונות

רועי חסן | חגג אליפות לבד בבית

››› כבר בינואר אחי ואני התחלנו לברר על טיסות. כל אוהד כדורגל יגיד לכם שזה דבר שלא עושים, שזה מקרה קלאסי של נאחס לקבוצה שלך. על אחת כמה וכמה כשהקבוצה שלך היא ליברפול, שנאחס הוא שמה השני ב־30 השנים האחרונות. אבל זה אולי יכול להסביר למה העונה הזאת הרגישה מיוחדת כל כך. למרות שההחלקה של סטיבן ג'רארד באותו משחק אומלל נגד צ'לסי לא יוצאת לי מהראש כבר שש שנים, העונה לא חששתי לומר בפה מלא: השנה זה קורה. כבר ראיתי בעיני רוחי את האוהדים חוגגים ברחובות ליברפול ואנחנו ביניהם, חווים במלוא העוצמה את הרגע שחיכינו לו כל כך הרבה שנים. היה לי ברור שהפעם הולכים עד הסוף, שאף אחד לא יעצור אותנו, שאין שום כוח בעולם שימנע מזה לקרות.

ואז התברר שדווקא יש. כמו כל העולם פחות או יותר, בסוף פברואר הליגה האנגלית נעצרה. מיד החלו גם ספקולציות לגבי המשך העונה; אולי בכלל לא תוכרז אלופה השנה. באותם ימים של כאוס מוחלט, כשכולנו היינו משוכנעים שאנחנו הולכים למות אם לא נרחץ ידיים כל חמש דקות, אשקר אם אומר שלא השתעשעתי במחשבה שכל הקורונה הזאת היא רק בגלל המנחוס שעשיתי כשהתחלתי לתכנן את חגיגות האליפות חצי שנה מוקדם מדי. אוהדים אחרים כתבו אז שלא יתפלאו לגלות שהנגיף הוא מזימה של אוהדי היריבה המרה מנצ'סטר יונייטד.

אבל לסיפור הזה יש סוף טוב. הליגה חודשה, ואחרי 30 שנה ליברפול זכתה באליפות. סוף טוב, אך מריר: גביע האליפות הונף מול יציעים ריקים באצטדיון אנפילד. במקום לחגוג עם אחי הקטן ברחובות ליברפול, פתחתי כמה בקבוקי יין במרפסת.

אם בכל זאת לחלץ משהו טוב מהסיפור הזה, אני מאמין שעם כל השמחה, גם לשחקנים היו חסרים הקהל והחגיגות, מה שאולי יגרום להם לעשות הכל כדי לזכות באליפות גם השנה, או לפחות לא לתת לנו לחכות עוד 30 שנה עד הפעם הבאה. אני, בכל מקרה, מבטיח שבעונה הקרובה לא אחפש טיסה עד שתישמע השריקה האחרונה.

תהילה | חכימי חזרה לחדר הכושר

››› אחרי עשור של עבודה משרדית הייתי בטוחה שזו הפכה אותי יותר מהכל ליצור יושבני. יושבת מקצועית הייתי ועודני. לא רק העבודה תבעה שעות ישיבה ארוכות, גם הכתיבה גבתה את זמן הישיבה שלה. מכיסא אל כיסא: מכיסא המכונית אל כיסא המחשב, ממנו אל כיסא חדר הישיבות, אל הכיסא שבחדר האוכל וכן הלאה, חזרה אל המכונית יום אחר יום, שנה אחר שנה. אבל חצי השנה האחרונה בחסות הנגיף הייתה יושבנית במיוחד. הכיסאות הצטמצמו לכיסא המחשב, כיסא המטבח והספה – בין ישיבה להשתרעות מוחלטת.

הצרה האמיתית ביושבנות 2020 היא שהמרחק בין הכיסאות הצטמצם לדירה שבה אני גרה עם בן זוגי תומר, שעבד רוב הזמן מהבית, בישיבה, אלא מה. ואז הגיע רגע שבו גמרנו אומר על המצב היושבני החמור שאליו נקלענו, והבנו שחייבים לשנות זווית, להפסיק עם ניסיונות האפייה המוגזמים והצפייה בסרטוני בישול ולחזור לחדר הכושר. הפעם הגדלתי לעשות וקבעתי עם ס' סדרת אימונים אישית.

האימון הראשון היה קריעה. מה לא היה שם - כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, קפיצה על מדרגה, ניעור חבל אימתני, משקלים חופשיים, מכשירים, ובין כל אלה, גולת הכותרת, הגביע הקדוש: הסקוואט. בפעם הראשונה שס' הנחה אותנו ברזי הסקוואט, עפתי אחורנית. "תהילה, זה כמו לשבת על כיסא, הרי לשבת את יודעת, לא?" וכך, בעידודו של ס' - "להצמיד בהונות", "לא להרים עקבים... לא! להרים! עקבים!" - הצלחתי גם אני לבצע את הסקוואט היושבני.

מאז עבר קצת זמן, ואני מבצעת לא רע סקוואטים מכל מיני סוגים, גם עם משקולות! המהפך הושלם. מיושבנית כיסאות ליושבנית סקוואטים. ולמרות ההתמסרות לס', למרות האפשרות לשבת כמה שניות באוויר, רגע אחרי שאני מתיישבת על כיסא המחשב שלי, גם ברגע זה ממש, אני כל כך שמחה שהוא נמצא שם, לא רק הוא, כל כיסא באשר הוא, מתחת לישבני, מעניק לו כל מה שהוא צריך, קצת תמיכה במצבו, במצבי, זה הכל.

צילום : ידיעות אחרונות

דרור משעני | כתב שיר הייקו ראשון

››› 16 בנובמבר, יום שבת, היה הבוקר החורפי הראשון בשנה. אחרי ימים חמים, שרביים כמעט. הקורונה הייתה אז עדיין רעיון ראשוני לסדרת מד"ב שנמצאת בפיתוח ושרק בעוד כמה שבועות מישהו יתחיל לכתוב ולצלם. כמו בכל שבת, התעוררתי בחמש כדי לצאת לריצת בוקר בפארק הירקון, אבל הופתעתי לגלות שגשם עז מכה בחלונות. בזמן שחיכיתי שהגשם ייפסק, המשכתי לקרוא את קובץ שירי ההייקו 'הדרך הצרה לאוקו' מאת המשורר היפני באשו, בתרגומו של יעקב רז.

כאן המקום לציין עובדה שידועה למעטים: בגיל 17 זכיתי במקום הראשון בתחרות 'המשורר הצעיר' שערכה עיריית חולון. השנה הייתה 1992. את היום אני לא זוכר. השיר שכתבתי תיאר את החששות שלי מהגיוס המתקרב לצה"ל וכלל את השורות הבאות: "חמוש כלי־פלדה ופחדים, הבדידות תהיה לי מדים". מאז לא כתבתי שירים. למקרא השורה שצוטטה כאן, אתם יודעים שזאת הייתה החלטה נכונה. את הפרס קיבלתי בטקס חגיגי שנערך בבית יד לבנים בחולון, בהשתתפות ראש העיר והמורה שלי לספרות. חוץ משלושתנו לא היה איש באולם.

בחזרה לבוקר הגשום בנובמבר. האם בהשפעת הקריאה בבאשו זה פתאום קרה? אף שהגשם לא פסק, החלטתי לצאת. השמיים היו

כסופים, מעוננים מאוד. הפארק הבריק בדמדומי שחר וטיפות גשם

אחרונות. אל המדשאות הרחוצות התעופפו בגובה נמוך להקות אווזים אפורים. לפתע, כמה מאות מטרים אחרי שהתחלתי לרוץ, התמלאתי שמחה על כך שלא ויתרתי על היציאה מהבית והכרת תודה על כך שאני חלק מהבוקר החורפי הזה. ואז, בלי שרציתי ובלי לתכנן, הוא הופיע. השיר הראשון שלי מזה כמעט 30 שנה.

בהשראת 'הדרך הצרה לאוקו', הוא היה שיר הייקו. וכבר כשהתנסח בראשי היו לו שני נוסחים:

אווז במנוחה

גשם ראשון בשדה

מקורו נרטב

אווז במנוחה

בשדה גשם ראשון

איפה הבית

שוב ושוב שיננתי את השיר, על שני נוסחיו, כדי שאזכור אותו כשאגיע הביתה. כשחזרתי כתבתי אותו מיד. ואולי ההתרגשות נבעה רק מהאדרנלין ששיחררה הריצה בגוף? כמה שעות אחר כך, כשקראתי את השיר, התאכזבתי עמוקות. בעיקר, הרגשתי שהוא משקר: הגשם לא באמת היה הגשם הראשון ואת המקור של האווז בעצם לא ראיתי אלא דמיינתי. הרי הייתי רחוק מדי מלהקת האווזים ותוך כדי ריצה.

האם רק מהסיבות האלה הרגשתי שהשיר הראשון שכתבתי מזה שנים לא מספיק טוב? גם עכשיו אני לא יודע. אני כן יודע שחזרתי מאז לכתוב רומנים בלשיים, אבל שהבוקר ההוא בנובמבר נשאר איתי, בזכות השיר הפגום, גם כשהגשמים פסקו והאווזים עפו ליבשת אחרת והריצה בחוץ נאסרה והפארק נסגר וסדרת המד"ב, שבימים אלה מתחילה העונה השנייה שלה, כיסתה חלקים גדולים מן השמיים.

צילום : ידיעות אחרונות

המוזה של אגי משעול יצאה משליטה

››› חברים משוררים סיפרו לי לא פעם שנתקפו בטרנס כתיבה שבו כתבו בהינף אחד מחזורי שירה ואפילו ספרים שלמים, בדומה לאורקל אפוף אדים הפולט טקסטים שמזמינים פענוח. בכל שנות הכתיבה שלי מעולם לא חוויתי דבר דומה לזה. אני מכירה את המוזה שלי, את הקצב שלה, הגלים, הסתר הפנים או ההתגלות, מכירה אפילו את המבחנים שלה כשהיא מפתיעה אותי בנהיגה וגם את ההומור שלה. אני יודעת כבר איך לפתות אותה קצת ואיך לא להבריח אותה כשהיא מופיעה, אבל היא מעולם לא תקפה אותי באינטנסיביות לאורך זמן כמסופר.

והנה בסגר הראשון, אחרי כל שנות היכרותי אותה, נגלו לי לראשונה פנים אחרות ובלתי נשכחות שלה. הכל היה אז מסתורי ומפחיד. אנשים חלו, אנשים מתו, ראינו אותם מונשמים כמו בסרט אימה, כשבני המשפחה צופים בהם דרך לוחות זכוכית כאילו היו פגים או מצורעים. התמלאתי פחד מוות, לא כמטבע לשון, אלא פחד אמיתי, כזה שעלול לשתק כל יצירה ולגייס את כל המשאבים להישרדות.

ודווקא אז קרה לי מה שקורה לעצי אורן כשהם חולים מאוד או נוטים למות, והם מתחילים להוציא בשארית הכוח המון אצטרובלים, מגייסים מופע אחרון ומרהיב של חיים, כמו שקורה לפעמים גם לבני־אדם ממש לפני המוות. היה זה אז שחשתי בה, לראשונה בחיי, במוזה שלי המבוהלת שגם בה אחז כנראה פחד המוות, ומצאתי את עצמי כותבת כל בוקר כמו בתקשור. היד האוחזת בעט רצה על פני הנייר כמו מטבע על לוח סיאנס, ובשלושה חודשים השלמתי את הספר 'קפל' שרואה אור עכשיו.

חבר אמר לי פעם שמשוררים הם נביאים שלא התפתחו. כך בדיוק הרגשתי במשך ימי הכתיבה הללו. השירים היו מהירים ממני, הייתי מדיום, אישה תחת השפעה - עד שיום אחד נעלמה המוזה כלעומת שבאה ופנתה לנתיבה הנעלם. מה אקח איתי? את הזיכרון המופלא ואת הידיעה שהשותפה הסמויה הזאת, שדבר לא יתרחש בלעדיה, שלא חתמה איתי על שום חוזה, סומכת עליי.