“לבוא ממצב של חיים בעשירון העליון לנווה תרצה יכול מאוד להשפיע נפשית ולכן נשגיח יותר"

אורלי בן הרוש, גרושה ואם לארבעה, נולדה בשנת 1970 וגדלה בבית־שמש. שיחקה כדורסל באליצור בית־שמש, בתפקיד רכזת ("נלחמתי על מספר 9 בגלל מיקי ברקוביץ'"). למדה בתיכון הממלכתי־דתי עמית. שירתה בצה"ל ביחידה סודית. במהלך השירות התחתנה ואחרי השחרור, בגיל 20, הפכה לאמא. בהמשך עבדה כסוכנת ביטוח, ופתחה משרד משלה. בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה, ותואר שני במדעי היהדות. בשנת 1999 הצטרפה לשירות בתי הסוהר והייתה סוהרת בכלא נווה תרצה, שם מילאה מספר תפקידים, עד שיצאה לקורס קצינים ונשארה במרכז ההדרכה של שב"ס לפקד על קורסים. הייתה מפקדת משמרת בבית הסוהר ניצן מג”ן ברמלה, משם עברה ליחידת נחשון, שם הייתה מפקדת גדוד. באוגוסט 2019 מונתה למפקדת כלא נווה תרצה.

את הולכת לקבל עוד מעט את ציפי רפאלי כאסירה.

“כן, היא אמורה להגיע בקרוב מאוד. אין התכוננות מיוחדת לאסירה כזו. בנווה תרצה אנחנו מקבלים לאורך השנים לא מעט מפורסמות וכאלה שבאו מרקע נורמטיבי ולא עברייני. כמו לכל אסירה שמגיעה, יש ועדת קבלה, תהליך קבלה, קליטה, בודקים באיזה מצב היא, פיזי ונפשי. יש גורמים מקצועיים שכל אחד בתחומו יושב איתה, גם אני נוהגת לבוא ולפגוש את האסירות החדשות. כל אסירה מקבלת את מה שנקרא ‘החליפה שלה’, בהתאם למי שהיא כבן אדם, ובטח לא כאחת שיש לה כסף או פרסום. אנחנו כן רגישים לעובדה שלאחת כזו יכול להיות הרבה יותר קשה מלאחרות, ולכן נשגיח יותר. לבוא ממצב של חיים בעשירון העליון ופרסום והכרה ציבורית לנווה תרצה ולשהות במחיצתן של אסירות מעוטות יכולות, משכבות סוציו־אקונומיות אחרות, יכול מאוד להשפיע נפשית. בכלל, להיות סגורה פתאום, כשמחליטים בשבילך על סדר היום, זה לא קל. לכן אנחנו כן נותנים את הדגש בהיבט של השגחה והסתגלות”.

הנחות סלב יש?

“אצלי אין הנחות. בן אדם עשה עבירה, בית המשפט קבע בית סוהר, אני, כמפקדת, התפקיד שלי לתת לכולן את התנאים והזכויות ואת המענה לבעיות לעולם לא יהיה מצב שבו אסירה כזו או אחרת תקבל משהו בגלל ייחוס. ביום שאעשה את זה, כשלתי בתפקידי”.

איך האסירות מקבלות את זה שאין ביקורים בסגר?

“בהבנה, מאפשרים להן שיחות זום עם המשפחות, ותתפלא, זה היה להן יותר נוח מאשר הביקור עצמו. בשיחת זום כל המשפחה ממתינה בצד השני והן רואות את כולן. כשאישה עושה עבירה ונכנסת לבית הסוהר, בהרבה מקרים המשפחה מתנתקת ממנה. הילדים כועסים נגיד. אולי בחברה יותר קל לקבל שגבר עושה עבירה מאשר אישה. אפילו אם יש גבר שפגע בבנות בתוך המשפחה, האישה תבוא לבקר אותו”.

זה לא קצת מדכא לבוא בכל יום לבית כלא?

“ממש לא, אני מחכה בבוקר לבוא ולעשות. שירות בתי הסוהר זה משפחה ויש בי סוג של שליחות. אני נהנית מהעשייה שלי, אני מרגישה שאני משפיעה, וכל זמן שאני מרגישה ככה, אני לא רואה עצמי במקום אחר. צריך לזכור שלהיכנס לבית סוהר זה עונש קשה, ואסירות פה ברובן הן כאלה שהיו בעצמן קורבנות להתעללויות פיזיות ומיניות. אני מרגישה שאני חלק מהשיקום שלהן, וזה גורם לי סיפוק גדול. המטרה שלי, בין השאר, היא שכשהאסירה תצא החוצה, יהיה לה מה לעשות. 24 אחוז מאסירות ימצאו עצמן חוזרות לכלא. זה נחשב נתון נמוך ביחס לאסירים גברים. כשאסירה חוזרת אני מרגישה עצבות ופספוס”.

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

“המשפחה שלי, יש לי ארבעה ילדים, אני מסתכלת עליהם וזו הגאווה הגדולה שלי”.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"1973, מלחמת יום הכיפורים, בית־שמש. הייתי בת פחות משלוש, זוכרת אזעקה וריצה למקלטים בחושך, ונותנים לי להחזיק שמיכה. זוכרת שלא ראיתי את המדרגות, כולם רצו עם דברים לכיוון המקלט. לא נפלתי, הייתי גיבורה".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"לפני 13 שנה הייתי אחרי אימון לילה עם אחד הקורסים שהעברנו ליחידת נחשון. זה היה אינטנסיבי, עבדנו ללא הפסקה, הייתי מותשת. נהגתי ברכב גדול, פורד אקונוליין. כשיצאתי מהיחידה, קלטתי את אחד הלוחמים. השעה הייתה מאוחרת, אמרתי שאקח אותו טרמפ. באיזשהו שלב כנראה שנרדמתי, ואני שומעת את הצעקה שלו ורואה את כל הרכבים נגדי בנתיב ממול. הרגשתי שזהו, עוד שנייה אני לא פה, אבל משכתי את ההגה חזק ויצאנו מזה. הטרמפ כנראה הציל את חיי, אני זוכרת לו את זה עד היום".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"טיסות. אבל אני לוקחת חצי כדור להרגעה לפני וממשיכה לטוס בכל הזדמנות".

ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?

"מהילדים, כי אני לא הרבה בבית, ופיספסתי לא מעט דברים בדרך".

איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

"אולי 'שלמים' של עידן חביב. אני שומעת אותו בלופים, מאוד התחברתי אליו, נראה מתי אני אתייאש".

מתי התרגשת פעם לראות מפורסם?

"לפני הרבה שנים ראיתי את שלמה ארצי יוצא מהקניון ברמת־גן. קלטתי אותו ורצתי אליו, 'שלמה, שלמה', כאילו אנחנו מכירים מהכיתה. ביקשתי חתימה, והוא חתם לי, בוודאי".

מה היה הרגע הכי מביך שלך?

"אם מישהו מפרגן לי כשאני לידו, אני בורחת מהמקום. לא נוח לי עם זה".

איזו עצה היית נותנת לאורלי בת ה־16?

"אל תוותרי על מה שאת רוצה לעשות. זה לא שאמרו לי לוותר, אבל גדלתי בבית ובעיר שטבעי היה בסביבתם להתחתן מוקדם, להביא ילדים. בגיל 19 כבר התחתנתי ובגיל 20 כבר הפכתי אמא. אני לא מתחרטת, אבל כן תמיד אומרת לילדות שלי: דבר ראשון תלמדו, תרכשו מקצוע, תהיו עצמאיות, כדי שאף אחד לא ישלוט בחיים שלכן וברצונות שלכן".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"לעולם לא הייתה עושה כלום אחרת".