סגור פתוח סגור

לרן יש יומולדת ב־14 באוקטובר. רק שאין לי מושג אם אז עוד נהיה בסגר או לא. נכון, הם אמרו שזה ייקח שלושה שבועות, רק שאחר כך הם מיד הוסיפו בערמומיות "עם אופצייה להארכה". שזו בעיה, כי עכשיו אני לא יודעת איך לתכנן את היומולדת הזה שלו. אני רוצה להרים לו משהו יפה במיוחד כי הייתה לו שנה קשה, למי לא הייתה שנה קשה. ועדיין, שלו הייתה מחורבנת יותר משלי. התסריטאי שלי, שלכתוב זה כל עולמו, מצא את עצמו כבר לא יוצר, סתם איש עם ילדים שיושב ליד שולחן המטבח ותוהה מי הוא, מה הוא, ואם הגיע הזמן להפוך לשליח בוולט או שבכל זאת לתת עוד פייט על מה שהוא כל כך אוהב לעשות.

לא שיש משהו רע בלהיות שליח בוולט, תמיד אפשר להישאר עם הקסדה על הראש כשאתה דופק בדלת וככה להעמיד פנים שאתה ילד מבולבל בן 22 בשם נהוראי ולא רן מ'מחוברים' שלמד איתכם בבורוכוב באייטיז ועכשיו מביא קונג פוד קאי לכם, האנשים שבחרו במקצוע בטוח כמו היי־טק. ועדיין, המחשבה על לזרוק את התשוקה הזו לפח, לשכוח מכל ההקרבות שעשית, המחשבה הזאת שוברת.

"זה רק זמני", אמרתי לו בחביבות, קל להיות חביבה כשאת ממשיכה לתקתק בחדר העבודה ולא נפער בך חור שחור של מה אני תורמת לעולם הזה בכלל. "אני אפילו לא יודע אם זה יהיה זמני", הוא הרים אליי עיניים, "והאמת היא שגם את לא, וגם לא אף אחד".

בכל פעם שהוא קישט עוד צלחת לאבנה בעגבניות שרי או רחץ את הכלים ששוב לא היה לי זמן לשטוף כי אני המשכתי לעבוד כאילו שאני חיונית למישהו, הוא כעס נורא. אז צריך לשטוף עוד פעם את קערת הסלט, אפשר לחשוב, נזפתי בו, כולנו בריאים, טפו־טפו, תגיד תודה שאתה פה ולא במכונת האקמו. הייתי איומה, כמו בכל פעם שהגבר שלי מחליט להראות חולשה ולא להישאר סלע שתוק ומתפקד שמשמש אחלה וולפייפר לאישיות הצבעונית שלי. אבל אז רן עשה תפנית, החליט שכן, הוא הולך לתת מלחמה. אז הוא פתח עוד מחזורים בבית הספר לכתיבה שלו, הרחיב את הפעילות לאזור הגליל והעמק. והרי זה פלא, המחזורים כולם התמלאו. בית הספר שלו פרח, והגב שלו הזדקף. ואז הגיע הסגר הנוכחי. והכל שוב נסגר, שוב קופל.

בפעם השנייה, אתה כבר לא חוזר כל כך בקלות. זה מה שלימדה אותנו השנה הזאת. בסיבוב הראשון עוד הייתה איזו הרואיות, איזו תחושה שכולנו חיילים גיבורים במערכה כנגד הווירוס. במו עיניי ראיתי את בן הזוג של חברה שלי, מספר לי בעיניים בורקות איך הוא הפך למלקט מצרכים בסופרמרקט וכמה הוא גאה בעצמו. "אני ממש מרגיש פיזית בגב ובשרירים שלי איך אני שם אוכל על השולחן של הילדים שלנו", הוא אמר, ובחיי שהוא נראה קצת כמו טרזן שמת לתופף על החזה. הפעם אין את זה. במקום גבורה יש תחושת ייאוש, מין הבנה שלא יהיה פה קרב אחד מהולל עם מנצחים, אלא מלחמת מאסף ארוכה, מלאת קורבנות. כמו החורף הלבן של נפוליאון ברוסיה. פותחים, סוגרים, פותחים ושוב סוגרים, זה הקצב שניאלץ להתרגל אליו. ובכל פעם שיסגרו אותנו שוב, נשקע שוב לייאוש, לתחושה כזו של מה הטעם, כי את הניצחון שלנו לא נראה באותיות אדומות על שום לוח תוצאות של אן־בי־איי, הוא יגיע לאט, מתוך שגרה ומחנק, אם בכלל יגיע.

רן שוב חזר להיות האיש שיושב ליד שולחן המטבח ורואה רק ענני נוצה בחלון שמולו, לא עתיד. בדיוק בגלל זה כל כך רציתי שהיומולדת שלו יהיה טוב. תיכננתי לקחת אותו לכפר הקבוע שלנו בכרתים, ולא משנה איזה מטוש באורך מקור של חסידה נצטרך להחדיר לנחיריים בשביל זה. רק שיש בעיה, אף אחד לא יודע עד מתי יימשך הסגר, ואפילו לא אם שדה התעופה יישאר פתוח. כמעט כל שעה אני נכנסת לאפליקציה של הטיסות, כמעט לוחצת על "הזמן" ואז נסוגה לתוך מחשבות חרדתיות. ומה אם הם יסגרו את נתב"ג, מה אם הם לא יחזירו לי כסף על הטיסה הזאת, גם ככה זו הוצאה משוגעת להסתכן בה כשכולם יודעים שחייבים לחסוך, רק שאני חייבת לתת לאיש שלי קצת אוויר ויופי.

ובינתיים, בכל מהדורת חדשות הם זורקים עליי עוד דלי ספונג'ה מלא במילים החדשות והממוסמסות האלו שלהם "ריסון מהודק", "משתנה התחלואה" וכמובן "מתווה". מדברים כמו כשההורים שלי דיברו אליי כשהייתי בכיתה א' והכלבה הראשונה שלי מתה מכלבלבת. בשלבים. כאילו שאזרחי ישראל הם חבורה של ילדים שצריך לפייס בהבטחה שהביקור אצל רופא השיניים ייקח רק שלושה שבועות, נשבעים לך, ואחרי זה נצא ונקנה לך גלידה ענקית. כאילו שאף אחד מאיתנו לא קורא באתרי תקשורת בחו"ל מה המדענים טוענים שנחשב לפרק זמן אפקטיבי, כאילו אין לי חברה מהטוויטר שגרה באוסטרליה וכבר חודש מספרת על הסגר במדינה שלהם, ויקטוריה, מסבירה איך קבעו לא פחות משישה שבועות כי אחרת אין טעם בכלל.

ראש הממשלה מדבר אל כולנו כמו אל ילדי גן שהוא מקריא להם את האריה שאהב קורונה. יותר מכל דבר, זה מה שמטריף אותי בממשלת המנותקים הזו. היא מתייחסת אלינו כאילו שאנחנו בני שלוש. נכון שחלקנו לא עטה מסכות וחלקנו שיקר שהוא לא נחשף לחולה קורונה, וחלקנו גם חגג במסיבות גג. אבל רובנו צייתנו לחוקים בסיבוב הראשון. מה אני אמורה לעשות עם ההורים שלי? אמא שלי סיימה מילואים של 60 ומשהו שנה במטבח, ואין לה כבר כוח להעמיד סירים מלאי כל טוב. מי אמור לדאוג לדודה החולה שלי? זה כל כך לא מנוהל שכבר עדיף להכתיר מעלינו את התמנון ההוא שהצליח לחזות את תוצאות המשחקים בליגת העל.

אני מנסה לחשוב על פלאן־בי ליומולדת של רן. הם עומדים לסגור את החנויות והקניונים, אז אני חייבת לקנות לו ערימת מתנות כבר עכשיו, להצפין אותה בארונות החורף, ולהוציא בתאריך. ומצד שני, כמה חסר נשמה זה יהיה לתת לו נעליים וחולצות מהמותג שהוא אוהב, והוא אפילו לא אוהב את המותג הזה יותר, כי מותג זו מילה של פעם, מהעולם של לפני שנה. אני רוצה יותר מזה, משהו משמח באמת, אולי כי הייתה לנו כל כך מעט אהבה השנה הזאת. עשר שנים אנחנו יחד, ואפילו לא שמנו לב לתאריך הזה בספטמבר. הוא חלף על פנינו כמו משב רוח אפור, כמו שחולפים כמעט כל הימים עכשיו.

האמצעית של רן היא שהזכירה לנו את התאריך, כפרה עליה. אז בערב הן כינסו ישיבה משפחתית בסלון, נתנו נאום קצר של מזל טוב, והגישו לנו צלחת ממתקי פיצוציות שלידה נר. ויותר מהכל זה שבר אותי, שהן זכרו את יום הפגישה שלנו ועליי זה עבר כאילו לא הייתי שם. דווקא הן, שדי נפגעו מהתאהבות הבזק המטורפת שלנו ולחלקן אפילו התפרק הבית, ידעו לעצור ולפרגן לנו על האהבה הזאת. לאורך כל היום שמסמן את הדבר הכי גדול אולי שקרה לי בימי חיי, רן עמד על סולם וצבע מחדש את קירות הבית, ואני הייתי למעלה על המחשב שלי.

"שכחנו לעצור ולעשות את הדברים הכיפיים שמעוררים אותנו", אמרתי לרן. אנחנו אף פעם לא אהבנו לצאת למסעדות, מה שתמיד החזיר אותנו אחד לשני היה הנסיעות שלנו. עד לפני שנייה עוד אפשר לצאת לטייל בארץ, אבל משהו בספונטניות אבד לנו, לכולנו. צריך לעטות את המסכה, החופים מפוצצים, הקפה הקטן עם הפיתות זעתר שאהבנו נסגר. נעלו עלינו את המדינה, והמדינה כל כך קטנה, כבר אי־אפשר היה למצוא הקיץ מקום אחד לטבול בו בלי להרגיש שאתה שוחה חזה בתוך צלחת פטרי. משם לדעתי גם הגיעה התמיכה הגדולה במאבק על האסי. מהקריז לטורקיז. אנשים ראו באינסטגרם את אגם התכלת הבוהק הזה, פיסת אירופה בקיץ שאין בו שום טיסות, אז בטח שהם רצו שהפעילים יכבשו את זה בחזרה.

"אז מה אנחנו בלי כל ההרפתקות והטיסות והטיולים המדהימים שלנו?" שאלתי את רן, ששתק, והשתיקה הזאת הכאיבה. "מצד אחד", אמרתי בסוף, "עברנו יפה מאוד את הסגר. נועה סיפרה לי שבסביבה שלה לפחות שישה זוגות מתגרשים". ובאמת, כמעט לא רבנו, הפכנו לצוות תחזוקה מיומן. קונים, מנקים, מסדרים פירות בקערה. אבל הייתה כל כך מעט חדווה בשנה האחרונה. שנה עשירית יחד כשבחוץ קוצרת מגפה ויש כל כך הרבה מטלות ארורות וחדשות ולחץ. ואולי זה גם בגלל התחושה הזאת שאין כבר טעם לכלום. צריך אמון במשהו כדי לרצות להמשיך הלאה. ובמה אני מאמינה? לא בשליטים החפפנים שלי, לא במענקי פלא שיגיעו, לא ביכולת שלי להמשיך לחיות כאן בלי שיקללו אותי שבע פעמים ביום. והנה אנחנו הולכים שוב לסגר, ואני אפילו לא מאמינה שזה יעשה משהו. אם במשך יותר מחצי שנה לא הצליחו להרים מערך בדיקות כמו שצריך, אז בשלושה שבועות הם לא יבנו גם פאזל 20 חתיכות. אבל אני אלך לסגר כמו ילדה טובה, וזה גורם לי להרגיש חסרת כוח, כבוד, שליטה מינימלית על הגורל שלי. השנה גילינו כמה אנחנו קטנים. כמה לא סופרים אותנו. זו לא בדיוק תחושה שמעוררת בך רצון לקחת את היד של בן הזוג שלך ולרוץ להגשים איתו את החלומות הכי גדולים שלכם.

והנה עוד מעט חג, והנה רשימת הטו־דו המרגשת שלנו. ללכת לקנות מצרכי מזון כדי שלא ניתקע בלי אוכל. לקפוץ לדודה החולה כמה שיותר. לנסות לגנוב ארוחת חג עם ההורים.להכין עוף לארוחה הקטנה שתהיה לנו, כי הילדות לא איתנו. ואני אוהבת אותו, מתה עליו. כל כך הייתי עסוקה בהישרדות שלי שלא שמתי לב שהוא לוחם, לוחם ענק, ושמתחת לאבק של שגרת הקורונה העצובה, מסתתרים כל הדברים שאהבתי תמיד, הרגישות, הכריזמה, הדרך שבה הווריד הזה בזרוע קופץ בכל פעם שהוא תולה מדף בבית. כשנצא מהסגר הזה, אני רוצה להגיש לו לאבנה עם נרות יומולדת מעל, כי הוא שונא עוגות, ולראות אותו צוחק בשמש.