מציאות אדומה

בסגר הגדול של פסח נעלו את השער שמוביל משאר ישוב לבניאס. יקי שמעוני, תושב המושב, מספר שהגיע אז שוטר ושם שלט שהירידה לנחל והרחצה בו אסורה בגלל הקורונה. באנו אתמול בתשע בבוקר, קצת יותר מ־48 שעות לפני תחילת הסגר של חגי תשרי, ושמעוני הציע שלא נבזבז זמן ונרד תחילה לטבול בנחל.

המים צוננים עכשיו, קרים אבל לא קרח, צלולים וזורמים במורד, והטבילה בהם חובה למי שבא מרחוק כי אוטוטו הכל שוב נסגר ומחסומים יוצבו בדרכים. אנחנו נשאר תקועים בבית, אבל שמעוני יוכל לעקוף את שער הברזל ולהמשיך לטבול כי מהבית שלו לנחל יש פחות מ־500 מטר. הוא חקלאי שפעם התפרנס מגידול תפוחים עד שעשה הסבה לקמפינג וארטיקים. במקום לעבוד במטעים הוא הכשיר את החצר האחורית שלו לחניון לילה ובחזיתו הציב מקרר שלגונים למטיילים שעולים מסוף המסלול של הבניאס. "זו אחלה פרנסה", הוא אומר, "אתה לא תלוי במחירי המים, ביבוא ובכל המתווכים שגוזרים עליך קופון".

הקטע הוא שיש מצב שהוא מתגעגע עכשיו למטעים. את פסח הוא הפסיד. היה מלא בהזמנות אבל נאלץ לבטל את כולן בגלל הסגר. "יולי־אוגוסט", הוא אומר, "היו פנטסטיים, כל הצפון עבד יפה, איכשהו כיסינו חלק מההפסדים של האביב ובנינו על ספטמבר־אוקטובר שיביאו אותנו לרווח שנתי. התמלאתי לראש השנה כבר בתחילת אוגוסט, ויש גם רשימת המתנה למקרה של ביטולים. לא רק אני התמלאתי לפני למעלה מחודש, רוב המקומות מפוצצים בהזמנות. ופאף, הכל התבטל. החגים האלו היו אמורים להיות קריטיים מבחינת פרנסה, ועכשיו תראו, דממה. הכל התפוגג באחת. כנסו־כנסו, בהתחלה זה קר אבל מתרגלים מהר", הפציר בנו לקפוץ פנימה, "תענוג", אמר כשהוציא את הראש מהמים, "לפחות יהיה לי את הנחל"

.

ביתר-עילית | צילום: שאול גולן

"על חבל דק"

במובנים רבים הסגר הזה שיתחיל בעוד יומיים הרבה יותר מהמם מהסגר הראשון. אולי משום שאחרי שעברנו את זה פעם אחת חשבנו שאין מצב שנגיע שוב לסגר, ואולי בגלל תחושת הכישלון וההתנהלות הרשלנית של הממשלה שהובילה אליו. בית החולים בנהריה חושף את הזנחת מערכת הבריאות לאורך שנים. אנחנו בפתחו של המרכז הרפואי לגליל שמנהלו פרופ’ מסעד ברהום הודיע בראשית השבוע כי יפסיק לקלוט חולי קורונה בגלל העומס במחלקות. יממה אחת הספיקה לבית החולים להתארגן כדי לשוב ולקלוט חולים ו"נכון להבוקר", אומר ברהום, "אנחנו מתהלכים על חבל דק, על גבול הקו האדום של יכולת הספיקה שלנו".

78 חולי קורונה מאושפזים כאן, יש מקום ל־115. הבעיה לא עם 78 החולים, אלא עם מספר החולים המחוברים למכונות הנשמה: חמישה מונשמים ועוד שישה חולים במצב קשה על סף הנשמה. בסוף על המספר הקטן הזה עומדת המדינה כולה בפני הדממה. "זו האמת", אומר המנהל, "קשה לנו להתמודד עם מונשמים בגלל מחסור חמור בכוח אדם מיומן. אני ממש על הקצה. הסגר הזה נועד למנוע ממערכת הבריאות בצפון מלקרוס. יש עומס על כלל מערכת הבריאות, אבל פה בצפון התחלואה ממש מתדפקת על שערי בתי החולים".

עלינו לפנימית א' שהפכה לקורונה א'. ראדה שיח' (38), סגנית האחות האחראית של המחלקה, מתארת לפרטי־פרטים את פרוטוקול הטיפול בחולה מונשם. קודם כל הוא מוכנס לשקית ניילון שעוטפת את כל גופו ואז קוראים למרדים. האינטובציה (צנרור קנה) נעשית דרך השקית כדי שההפרשות לא ידביקו את אנשי הצוות. לאחר מכן מוציאים את החולה מהשקית ומחברים למכונה. גם לזה יש פרוטוקול.

נחל הבניאס | צילום: שאול גולן

ראדה נראית עייפה. שאלנו מתי הייתה בחופש בפעם האחרונה. "לפני שנה באוגוסט", אמרה, "נסענו אני ובעלי ושני הילדים לחמישה ימים בטורקיה. הילדים לבד בבית עכשיו. כל הקיץ הם היו לבד. חמתי נפטרה לפני שנה ואמא שלי סוכרתית. הגדולה בת 11, הקטן בן 7. אני יוצאת בשש בבוקר וחוזרת בשש־שבע, לפעמים שמונה בערב. הם למדו שהם לא יכולים לרוץ אליי לחיבוק, רק אחרי שאני יוצאת מהמקלחת. אני רואה אותם רצים אליי ואז עוצרים ברגע האחרון. זה קורע אותי, אני פוחדת עליהם".

ישבנו בחדר הישיבות של המחלקה. שיח' דיברה על ילדיה וקולה החל להישבר. היא בכתה. "אנחנו רואים את החולים דרך מצלמות ולא יכולים להיות לידם. נפשית זה קשה. יש חולים שבוכים ואתה לא יכול לגשת ולתת יד. כל כניסה כרוכה בהתמגנות מייגעת. אנחנו עובדים פה ימים שלמים ובבית גם צריכים אותנו. אנחנו שמנו מצלמות בבית ואני רואה את הילדים במהלך היום. בערב כשאני חוזרת אני מבשלת עד מאוחר ושמה את האוכל בקופסאות. הקטן שלי שאל אותי לפני כמה ימים 'אמא, מתי תיגמר כבר הקורונה?'".

"נשארנו לבד בחג"

שעתיים ורבע מנהריה עד ביתר־עילית, עיר חרדית בשטחים דרומית־מערבית לירושלים. עם כ־65 אלף תושבים זו עיר אדומה עם רמת תחלואה גבוהה שהייתה נתונה בעוצר לילי בשבוע האחרון. בתחילת השבוע שעבר, כשהייתה כוונה להטיל סגר מלא על הערים האדומות, הודיעו ראשי הערים החרדיות לראש הממשלה בנימין נתניהו כי לא ישתפו פעולה עם ההחלטה. כך נולד הסגר הלילי, פשרה לא אפקטיבית שלא תרמה במאום להורדת התחלואה.

בינתיים מאיר רובינשטיין, ראש עיריית ביתר־עילית, נסע עם משפחתו לאומן שבאוקראינה והותיר את תושבי עירו להתמודד לבדם עם הסגר הגדול שיוטל ערב החג. כשהגענו אתמול אחר־הצהריים למרכז המסחרי הגדול שבפינת הרחובות הר"ן והרב ברים, הרחובות היו מלאים במבוגרים ובילדים שהתרוצצו על המדרכות והיו עסוקים בקניות לקראת החג.

אלחנן ספרא (30), איש חינוך ואב לשלושה, אמר שהוא ואשתו עשו, ועדיין עושים, מאמצי־על כדי להידבק בקורונה וזה לא מצליח להם. "רצינו לשים את העניין הזה מאחורינו", הוא אומר, "נמאס לנו מהבידודים. הגדול בחיידר, האמצעית בגן והקטנה בפעוטון, וכל פעם מישהו אחר צריך להיות בבידוד. אני ואשתי יוצאים ונכנסים מבידוד. אנחנו בוגרי בידודים מרובים. היה לנו צינון לפני שבוע ושמחנו שאולי הפעם נדבקנו אבל עשינו בדיקה ויצא שלילי".

שאלנו על ראש העיר רובינשטיין שחתך לאומן. "זה הצחיק אותי כששמעתי על זה", ענה ספרא, "הוא השתמש בקשרים כנראה. אבל מה, מגיע לו, הוא עובד כמו סוס בקורונה".

מוכר הספרים אלי דויטש, 30, נשוי פלוס 4, שמע אותנו והתערב. "זה עיצבן אנשים. יש פה סגר, קושי והגבלות וראש העיר באומן. גם חסידי ברסלב עצבנים על זה. הם תקועים בגבול בלארוס־אוקראינה, ישנים על הכביש כי לא נותנים להם להיכנס, והוא ניצל קשרים והצליח להגיע. אומרים, נו מה, הוא ראש עיר, יש לו קשרים. אני אישית לא כועס, לבריאות, שייסע, אבל אנשים פה מדברים ככה, הוא נסע והשאיר אותנו לבד בחג".