עלה והצנח
מהקרב ההרואי במיתלה, דרך מבצע אנטבה ועד המנהרות בצוק איתן ‑ גדוד 890 של הצנחנים הסתער קדימה, ועל הדרך סיפק לצה"ל שבעה רמטכ"לים | לרגל חגיגות ה־70 להקמתו, הצנחנו את כתב "ידיעות אחרונות" בלב הגדוד שבו שירת כלוחם, מתוגבר באביו, שסחב שם עמוד חשמל על הגב בימים של "טרזן" ורפול | המג"ד הנוכחי, סא"ל שמר רביב, למד מסא"ל (במיל') אורי קרן פרקים מרתקים במורשת קרב והסביר איך שומרים על המסורת המפוארת בעידן שעוני המאמץ | או כמו שסיכם נאור המ"פ: "אם אתה לא מזיע ב־890 ‑ זה רק כי קר בחוץ"
ב־10 בנובמבר 1957 המריא מטוס "נורד" מבסיס חיל האוויר בתל־נוף. בבטנו ישבו לוחמי פלוגה א' של גדוד 890, חגורים במצנחים. אחד מהם היה אורי קרן. אבא שלי.
"יצאנו לתרגיל פשיטה לילית באזור גבעת אולגה", הוא נזכר. "על המצוק שלחוף הים היה מכ"ם שהציבו בשעתו הבריטים כדי לאתר אוניות מעפילים, והמשימה שלנו הייתה להשתלט עליו. צנחנו בחולות, כמה קילומטרים משם, הגענו לנקודת הכינוס ואז התברר שחסרים שני חיילים".
הצנחנים הצעירים, בקושי חצי שנה בצבא, לא היו מודעים לדרמה שהתחוללה באותו זמן באוויר, 500 מטר מעליהם.
אחד התרחישים שמתרגלים בקורס צניחה נקרא "צנחן תלוי". וזה בדיוק מה שקרה באותו לילה. ולא לצנחן אחד. לשניים.
כשהחייל הראשון, אפרים כדורי, קפץ מהמטוס, הסתבכה ציצית המצנח שלו באחד הזיזים שמחוץ לדלת והוא נותר תלוי. שאר הצונחים לא הבחינו בו, וכשהאחרון בדבוקה עזב את המטוס, המצנח שלו הסתבך ברגליו של כדורי. המשלחים ניסו למשוך את השניים פנימה, ללא הצלחה.
"המטוס חג מעל הים במשך שעתיים וניסה לנער אותם", מספר אורי. "בסופו של דבר הצליח הצנחן התחתון לשחרר את עצמו וצנח מעל בסיס נחל שורק. השומרים המבוהלים פתחו עליו באש, אך לא פגעו והוא נחת בשלום".
רק אז הצליחו המשלחים למשוך פנימה את כדורי – אבל ללא רוח חיים. בן 19 היה במותו.
סא"ל (מיל') אורי קרן השתתף כמעט בכל מלחמות ישראל. בששת הימים היה מפקד פלוגה במילואים שלחמה כל הדרך מאל־עריש עד שדות הנפט של אבו־רודס. במלחמת ההתשה פיקד על אחד ממוצבי קו בר־לב. ביום כיפור נפצע בידו מרסיסי פגז מצרי, וב־82' הגיע עם החפ"ק של עמוס ירון עד ביירות. אבל דווקא האסון ההוא, לפני 63 שנים, לא במלחמה אלא באימון שגרתי, נצרב בזיכרונו.
כמי שהלך בעקבותיו לגדוד 890 שמעתי את הסיפור הזה לא פעם, ובשבוע שעבר הוא סיפר אותו גם למפקדי הגדוד הנוכחיים. זה היה במפגש שנערך ביוזמת "ידיעות אחרונות" לקראת האירוע לציון 70 שנה להקמת הגדוד, שיתקיים בשבוע הבא. בגלל מגבלות הקורונה יהיה זה אירוע פנים גדודי, שיכלול בין היתר שחזור של פעולת עזון ושל מבצע כנרת – שתיים מפעולות התגמול שהגדוד השתתף בהן בשנות ה־50.
נפגשנו שלושה דורות של לוחמים וקצינים בגדוד. אבא שלי, מחזור מאי 57'. אני, מחזור נובמבר 90'. המג"ד הנוכחי, סא"ל שמר רביב, מחזור מארס 2005, ומפקד הפלוגה המבצעית של הגדוד, סרן נאור נוי, שהתגייס ב־2015. ברוח התקופה נערך המפגש בזום, אבל אם זה היה תלוי באבא שלי בן ה־81, הוא היה מצטרף בשמחה למסע הכומתה של טירוני הגדוד.
שמר, תושב כפר רתמים שבנגב, נשוי לנועה ואב לשלושה, מפקד על 890 כמעט שנה. זו חתיכת משקל על הכתפיים: הגדוד שצנח במיתלה, שהשתתף בקרב החווה הסינית ובמבצע אנטבה, שהיה הראשון לנחות מהים במלחמת לבנון הראשונה ושלחם ברצועת הביטחון, בחומת מגן, בלבנון השנייה ובכל המבצעים האחרונים בעזה, מופקד כעת בידיו. הוא נכנס לנעליהם של ראש ממשלה אחד (אריאל שרון), ארבעה רמטכ"לים (רפאל איתן, דן שומרון, משה יעלון ובני גנץ) ואלופים רבים שפיקדו בעבר על הגדוד (שניים מהם – אמיר ברעם ומוטי ברוך, יושבים כרגע סביב שולחן המטה הכללי). שלושה רמטכ"לים נוספים (אביב כוכבי, שאול מופז ומשה לוי) שירתו בו. חמישה ממפקדי הגדוד לשעבר – שרון, מופז, יעלון, גנץ ויצחק מרדכי – כיהנו גם כשרי ביטחון.
"עשיתי ב־890 את כל התפקידים, מחייל ועד מג"ד", מספר שמר. במלחמת לבנון השנייה כבר היה מפקד כיתה בפלוגת המסלול. "עסקנו בעיקר בפינוי פצועים ועשינו דברים בקו היותר אחורי, אבל נצרבה לי משם חוויית המלחמה, וזו אחת הסיבות שהחלטתי לצאת לקורס קצינים".
כשהחל מבצע עופרת יצוקה היה שמר בין תפקידים. הוא נקרא להחליף את אהרון קרוב, המ"מ שנפצע אנושות בפניו, והוביל את המחלקה שלו בלחימה בעזה. בצוק איתן היה בחפ"ק של מפקד החטיבה, אליעזר טולדנו.
לצאת שבת עם פק"ל בזוקה
גם נאור עשה את כל שירותו בגדוד, ולפני כשלושה חודשים מונה למ"פ המבצעית (רובאית ב'). כמוני, גם הוא הלך בעקבות אביו, שהיה קצין בגדוד 890. למרות שלא הספיק להשתתף בצוק איתן, נאור צבר ניסיון מבצעי לא מבוטל. "הייתי כמעט שמונה חודשים בחברון, עשרה חודשים בגבול עזה ועוד חודש וקצת בלבנון", הוא משחזר. "הייתי מ"מ בגזרת עזה בזמן מהומות הגדר. זו הייתה תקופה מטורפת".
שמר: "אני קורא הרבה על השנים הראשונות של גדוד 890 וחושב שיש דבר אחד שלא השתנה מאז, וזה שהגדוד שלנו מנסה להיות סמן ימני לכל יחידות וגדודי צה"ל - גם בפעילות המבצעית וגם באימונים ובבניין הכוח. מצד שני הסביבה השתנתה, והדרך שבה מכשירים לוחם השתנתה. היום זה כמעט מדעי: כמה שעות הוא ישן, איך יתאמן וכמה קילומטרים ילך. יש כבר פלוגות בהכשרה עם שעונים דיגיטליים. מצד אחד זה יותר מדויק ומקצועי ומכין אותנו טוב יותר. מצד שני, ברור לנו ששדה הקרב, מהמעט שהספקתי לחוות, לא עושה חישובים מדעיים. אשמח לשמוע, אורי, איך אתה רואה את זה, מהחוויה האישית שלך ומנקודת מבטך היום".
אורי: "התגייסתי פחות משנה אחרי מבצע סיני. רפול היה המג"ד ואריק רגב הסמג"ד. הגדוד היה מורכב ברובו מבני ההתיישבות העובדת, בעיקר קיבוצים. זה התבסס על שיטת חבר מביא חבר. אי־אפשר היה להעלות על הדעת, למשל, שבחור מעין חרוד איחוד ימליץ על מישהו מעין חרוד מאוחד. נדיר היה שעירוניים ישתלבו וכמעט שלא היו דתיים. בכל הפלוגה שלי היה חובש כיפה אחד".
לשם השוואה, בפלוגת מארס 2020, שנמצאת עכשיו באימון מתקדם, בערך חצי מהחיילים הם דתיים.
את הטירונות עברו בתל־נוף. "בשלושה וחצי החודשים הראשונים בצבא לא יצאנו הביתה. התפיסה הייתה שחופשה מפנקת את החייל. בכלל, המגמה הייתה לשבור את רוח האדם. זה התבטא גם בענישה. קיבלנו עונשים כמו ריצה עם עמוד חשמל, חפירת בורות, שאיבת מים מהים בדליים. באותה תקופה הונהגה גם 'משמעת מים'. הקצו לכל חייל מימייה אחת ליום, כולל גילוח ורחצה. התחלנו את הטירונות 80 חיילים. סיימנו רק 24. לקחו שלוש פלוגות ואיחדו אותן לפלוגה אחת".
שמר: "זה נשמע היום כמו מדע בדיוני".
אורי: "זה היה הצבא אז. ואני לא אומר את זה כדי להשמיץ. אהבתי מאוד את הגדוד. אבל זו הייתה רוח המפקד, ובמקרה שלנו המפקד היה מרסל טוביאס. הוא הביא אלינו את רוח לגיון הזרים הצרפתי".
טוביאס, מהדמויות המיתולוגיות של הצנחנים, היה החייל היחיד ששירת בארבעה צבאות: האוסטרי, לגיון הזרים הצרפתי, הבריטי וצה"ל. ב־1941 ישב בפאב היחידתי באלג'יר, כשאחד החיילים הבריטים הצביע לעברו ואמר, "יהודי מלוכלך". טוביאס קם ממקומו והרג אותו במהלומה אחת. כמפקד בצנחנים מיוחס לו המשפט: "אתם תקראו לי המפקד ואני אקרע לכם את התחת".
"אחרי קורס צניחה", ממשיך אורי, "עברנו לבית ליד להמשך המסלול. מפקדי הפלוגות בגדוד, אולי זה לא יגיד לכם כלום, היו פיחוטקה (אפרים חירם), צבי בר, עמוס נאמן וטרזן ‑ דוד בן־עוזיאל, שהגיע אלינו מ־101 ושירת אחרי זה במוסד. המ"מ שלנו היה דן שומרון".
שמר: "אנחנו מכירים את החבר'ה, חלק ממורשות קרב וחלק ממפגשים אישיים".
אורי: "מעבר לתרגילי פרט, מחלקה וכו', עברנו גם אימוני צליחת נהרות, טיפוס מצוקים, נחיתה מהים. צריך לזכור שלא היו אז מסוקים בצבא. הפק"ל שלי היה בזוקה, נשק נגד טנקים, ואני זוכר שיום אחד יצאתי עם הבזוקה הביתה, באוטובוס. וצנחנו המון. בסך הכל צברתי בצבא 22 צניחות. אגב, האחרונה שלי הייתה יחד עם יואב".
נכון. אבא הצטרף אליי לצניחה הראשונה וקפץ ראשון מהמטוס. אבל תגידו, הצניחה עוד רלוונטית היום?
נאור: "בוודאי. בראש וראשונה, זה מבחן אומץ משמעותי. לוחם שצונח עם ציוד מלא בלילה, יוכל לעמוד בכל אתגר בשדה הקרב. שנית, זה עניין של מסורת. ושלוש, בהקשר האופרטיבי זו עדיין אופציה שקיימת. עוד ג'וקר בחבילת הקלפים שלנו".
מרובה צ'כי ל–M4 משופצר
כמה ימים לפני מפגש הזום ליוויתי למשך יום שלם את חיילי פלוגת מארס 2020, שנמצאים בשלב האימון המתקדם. הם היו בשבוע קליעה בבא"פ לכיש, והשיחות עם החיילים נערכו על רקע קולות ירי של נשק אישי ומקלעים מהתרגילים שניהלו המ"מ יוחאי הרבסט והמפקדים עתיר קאופמן ויוסי ניסנוב.
לכבוד האירוע הוצאתי מהארון את חולצת סוף המסלול שלי מלפני 30 שנה. לא חשבתי שעוד ייצא לי ללבוש אותה. באופן מפתיע, היא עדיין עולה עליי. אולי העש מרחיב את הטריקו. החיילים והמפקדים הצעירים, בגילן של בנותיי, הביטו בהשתאות בגבר המבוגר בחולצת נוב' 90 אפעה. "וואו! התגייסת בנובמבר 90'?" שאלו כאילו הייתי איזה דינוזאור שקם לתחייה לנגד עיניהם. האמת, הרגשתי שנותנים פה כבוד לפז"ם.
כשראיתי את הלוחמים עם הווסטים המדוגמים ורובי ה־M4 המשופצרים, נזכרתי באפודים הישנים וברובי הגליל הארוך שיצאנו איתם למארבים בלבנון. זה כמו להשוות בין אייפון 11 לטלפון מוטורולה מתחילת שנות ה־90. מצד שני, בתקופה של אבא שלי הסתובבו עם רובים צ'כיים וחגורים, כך שהכל יחסי.
בנוהל המקובל, גם מפקד פלוגת האימון המתקדם, סרן עידו חוּלי, 24, המשיך את המסורת המשפחתית. "אבא שלי שירת ב־890, ועושה עד היום מילואים בחטיבת הצנחנים. אחי הגדול היה מ"פ של פלוגת נוב' 16 בגדוד ואחי הקטן היה מפקד צוות בגדוד כסמל בכיר. היינו יחד בתור מפק"צים במשך ארבעה חודשים באותו מוצב בגבול עזה".
איך זה לשרת עם אח שלך באותו מוצב?
עידו: "מטורף. אתה קם בבוקר לפעילות מבצעית ורואה את אחיך הקטן, כאילו אתם בבית. אגב, אחי הגדול ואבא שלי עושים יחד מילואים באותו גדוד".
עידו ויתר על קריירה ספורטיבית כדי להתגייס לצנחנים. "שיחקתי במ.ס אשדוד עד הנוער כולל. גדלתי עם שחקנים כמו אור אינברום וגדי קינדה. כבר עמדתי לחתום לשלוש עונות בבוגרים של הפועל באר־שבע, אבל החלטתי לעזוב את הכדורגל כדי להיות לוחם".
למה?
"גדלתי על ערכים של תרומה למדינה. ראיתי את אחי הגדול ואת אבא שלי. אבא דחף אותי להמשיך בכדורגל, אבל כשאמרתי לו שאני רוצה להיות לוחם הוא אמר מיד: תעשה מה שאתה חולם לעשות".
אחרי שסיים שני תפקידי מ"מ בגדוד והפך לסמ"פ, התלבט עידו אם לצאת לקורס מפקדי פלוגות. "החלטתי להמשיך, אבל התנאי שלי היה לצאת לפני זה לחל"ת. טיילתי ארבעה חודשים עם חברה שלי בכל דרום ומרכז אמריקה. היה מדהים".
ממש טיול של אחרי צבא בזמן הצבא.
"זו באמת חוויה מטורפת. פתאום יש לך חופש אינסופי. אתה קם בבוקר ומחליט אם לשבת לשתות קפה או לצאת לטרק. זה לא החלטות של האם אתה קופץ למטווח או הולך לעבוד על אישורי תוכניות. אתה חוזר אחר כך לצבא עם אנרגיות ותשוקה מטורפת כאילו סיימת הרגע קורס קצינים ואתה המ"מ הכי נעול בצה"ל. המח"ט יובל גז החליט שמעכשיו זה יהיה נוהל קבוע: כל מי שיוצא לקורס מ"פים עושה לפני זה ארבעה חודשים חל"ת כדי לחזור בכוחות מחודשים".
גם מבין החיילים הצעירים, רבים הגיעו לצנחנים בעקבות בני משפחה. במקרה של ליאור כהן ממגדל־העמק הייתה זו טרגדיה משפחתית כפולה שהביאה אותו לחטיבה האדומה.
"האח הבכור של אמא שלי, חיים ימין, התגייס לצנחנים. אחרי שסיים מסלול הוא עשה הסבה לשריון וקורס קצינים. במלחמת יום כיפור הטנק שלו חטף פגז. הוא עף החוצה מההדף אבל חזר לטנק הבוער כדי להציל חבר שנלכד בתוכו. במשך שלושה שבועות הוא נלחם על חייו עם כוויות קשות עד שנפטר מפצעיו. הוא הקריב את החיים שלו כדי להציל חבר".
אחיו הצעיר של חיים, גבריאל, התגייס בעקבותיו לצנחנים. אחרי סיום הטירונות נסע לפקוד את קבר אחיו הגדול, ונהרג בתאונת דרכים. "זה היה שוק נוראי למשפחה, אבל המשכנו את מורשת הצנחנים. אמא שלי הייתה חיילת בפלוגת העורב ושם הכירה את אבא שלי. אנחנו חמישה אחים. שניים היו בגבעתי ובאגוז ואח נוסף, שגדול ממני בחמש שנים, היה ב־800 (כך מכנים החיילים את גדוד 890 – י"ק). בדיוק עכשיו הוא עושה מילואים בבא"ח כסגן רס"ר".
יש ביניכם אינטראקציה? הוא צועק עליך? מתזז אותך?
"לפני כמה זמן היה צריך לנקות איזו פינה, אז אחי לקח אותי ועוד ארבעה חיילים ואמר לנו: 'שלוש דקות זה היה נקי'. עבודה זה עבודה. אין משחקים ואין צחוקים. כמובן שבבית זה אחרת".
אמך איבדה שני אחים. איך היא מקבלת את זה שכולכם התגייסתם לקרבי?
"אמא שלי אישה מיוחדת, עם המון כוחות. היא אומרת: 'השם נתן והשם לקח. כל אחד צריך לעשות את תפקידו'".
סגן יוחאי דדון מקריית־אתא, מ"מ בפלוגה, התגייס לצנחנים בעקבות אחיו הגדול, נועם, שנפצע בצוק איתן. "אחי שירת בדובדבן, שגם הם חלק ממשפחת הכומתות האדומות. כשהוא נפצע הייתי בכיתה י', חניך בפנימייה הצבאית אור עציון. הוא קיבל כדור בברך, באזור חירבת חזעה, ואיבד המון דם. הוא התקשר בעצמו להורים שלי מהמסוק שפינה אותו והודיע להם שנפצע ושהכל בסדר. ואז התחלנו בשיקום ובסדרת ניתוחים בארץ ובחו"ל. נסענו יחד לחודש של טיפולים בקנדה. הוא עבר כמה ניתוחים שלא הצליחו ואז עשו לו פרוטזה. החליפו לו ברך".
ואתה התגייסת לצנחנים. ההורים שלכם לא אמרו: "עד כאן"?
"אחד הערכים שמובילים את המשפחה שלי הוא השליחות. הפציעה לא החלישה אותו. להפך. אני תמיד אומר: קודם היה התור של אחי הגדול לשמור עליי, עכשיו תורי לשמור על אחי הקטן".
לעמנואל בן פרג' ולאהרון טייברג אין סיפורים משפחתיים כאלה. שניהם עלו לבד לארץ לפני פחות משנה כדי להתגייס לצה"ל. אין להם אפילו תעודת זהות ישראלית, מה שלא מפריע להם להסתער על המטרות במטווחים של בא"פ לכיש באחד הימים הכי חמים בשנה.
עמנואל גדל בפריז. אהרון הגיע מניו־יורק. עמנואל הספיק ללמוד שנה משפטים בסורבון, אהרון החל ללמוד כלכלה בניו־ג'רזי והחליט שהוא רוצה לעשות משהו משמעותי יותר עם החיים: "חשבתי להתגייס לצבא האמריקאי, אבל הבנתי שכאן זה האחים והאחיות שלי ושאני מעדיף לשרת בצבא של יהודים".
הם עלו לישראל מבלי לדעת מילה עברית ("אני עדיין מדבר חצי קלאץ'", מתנצל אהרון), למדו באולפן של צה"ל והמשיכו לצנחנים. "זו חטיבה עם היסטוריה", מסביר עמנואל, "בבית הספר בצרפת למדנו על הקרבות של הצנחנים לשחרור ירושלים. וזה אפילו לא בית ספר יהודי".
בטח החברים אומרים לכם שאתם משוגעים שבאתם לכאן כדי להתגייס לצנחנים.
עמנואל: "אנשים אומרים לי, 'למה אתה פה? גדלת בפריז, היו לך חיים טובים', ואני אומר: 'גם פה יש לי חיים טובים. אני עם החברים הכי טובים שיכולים להיות, באווירה מטורפת'. נכון, זה באמת קשה, אתה אוכל חול ואבנים וחרא, אבל אני ממש גאה להיות פה ולא רוצה לעזוב".
שבוע קודם לכן סיימו את קורס הצניחה. בשביל בן שחר בר־משולם, שגר בחוות בודדים ליד שדה בוקר, זו הייתה הפעם הראשונה שטס במטוס. "זו הייתה חוויה מדהימה. היה לי חשש מהטיסה, לא מהצניחה. אפשר לומר שהמראתי עד עכשיו ארבע פעמים במטוס, אבל לא נחתתי אפילו פעם אחת".
היינו כמו סיירת מטכ"ל
אני שואל את החיילים על הסטיגמות של הגדודים השונים. בזמני גדוד 202 נחשב ל"גולני של הצנחנים", ואילו 890 היו החנונים של החטיבה. היום, מתברר, זה הפוך.
בן שחר: "890 מקביל לגדוד 51 של גולני מבחינת הסטיגמה".
ליאור כהן: "אנחנו גדוד של ראבקיסטים. עוד לפני הגיוס תיארו לי את 800 כגדוד של מזרחים. אמרו לי, יהיה לך טוב שם".
וגדוד 101?
ליאור פונה לאחד מחבריו: "גבאי, 101 זה החלביים או האשכנזים?"
גבאי: "100 אשכנזים, מזרחי אחד".
לסוגיה הזו בדיוק התייחס אבא שלי כמה ימים אחר כך, במפגש עם המג"ד שמר והמ"פ נאור. "האם אתם מרגישים בתוך הפלוגה את המתחים החברתיים, המגזריים, הפוליטיים והדתיים שמשסעים את החברה הישראלית?" הוא שאל. "יש יריבויות על הרקע הזה? כי אנחנו בחוץ מפולגים לגמרי".
שמר: "אנחנו רואים כל מה שקורה בעם ישראל ואני יכול לומר לכם שהגדוד, והצבא בכלל, זה אי של שפיות. אנחנו חיים יחד בשמחה ומקווים שזה יקרין לשאר המדינה".
נאור: "בשגרת היום־יום של יחידה לוחמת זה באמת לא משנה מאיפה החבר שמימינך או משמאלך, מה הוריו עושים ומהי אמונתו הדתית. מתחת לקסדה לא רואים אם יש לך כיפה או לא ומתחת לצבעי ההסוואה לא מבחינים בצבע העור. הסמ"פ שלי הוא יוצא אתיופיה, מ"מ החוד שלי הוא דרוזי ויש לי מ"כים דתיים וכאלה שכבר התחתנו, וכשאנחנו בשטח זה לא מעניין אותי בשום צורה. הצבא הוא ההזדמנות של כולם להביא את יכולותיהם לידי ביטוי, והתוצאה היא זו שקובעת".
אבא שלי סיפר על היחס לחיילים בתקופתו. בזמני זה כבר לא היה ככה, ועדיין – ישנו אולי שעתיים בלילה, לא הייתה שעת ט"ש, וכמובן שלא היו ניידים. בשישי בצהריים הוציאו טלפון חוגה מהאוהל של המ"פ ועמדנו כל הפלוגה בתור כדי לדבר עם הבית. אנחנו לא מגדלים דור של חיילי שוקולד?
נאור: "זה נכון שהלוחמים ישנים טוב בסך הכל ואוכלים טוב ויש להם את החצי שעה או שעה להתארגן ולהתקלח לעשות טלפון לאמא ולחברה. אבל אני לא חושב שזה משפיע לרעה על רמת האימונים ועל התוצאות. יש לנו שבועות מלחמה שהולכים בהם עשרות קילומטרים ביום עם קסדות על הראש ותיקי לואו עם משקלים כבדים, כשבכל לילה עושים תרגילי מחלקה ופלוגה ובקושי ישנים. בשבועות כאלה אנחנו מביאים את הלוחם כמעט לקצה".
אורי: "זה מזכיר לי שאחרי הטירונות, טרזן הוציא אותנו למסע גיבוש מיוחד. יצאנו משדה בוקר וצעדנו ארבעה ימים, דרך הר הנגב עד אילת, משהו כמו 150 ק"מ, עם ציוד מלא על הגב ומשמעת מים. בסוף המסע עשינו פשיטה על המצודה בהרי אילת. משם המשכנו לשדה התעופה של אילת. חגרנו מצנחים, עלינו למטוסים וצנחנו ליד נירים, בגבול עזה".
נאור: "באיזשהו מקום, התעסוקה המבצעית היא סוג של הורדת הילוך. אבל גם שם הלוחם לא נח. בקו עזה, למשל, כבר בארבע וחצי בבוקר כל הפלוגה ערה, וכמעט כולם יוצאים לפתיחות ציר ומשימות אחרות. לוחם ב־890 מסיים את השירות שלו כשהוא עבד קשה והזיע, ואם הוא לא הזיע ‑ זה כי היה קר".
אני עוד הייתי בתקופה של לבנון. מארג' עיון. עיישיה, שהיה המוצב הכי צפוני של צה"ל ברצועת הביטחון. ארבעה חודשים במוצב ציפורן, משם יצאנו למארבים בסלוקי. וגם סיורים ברחובות עזה שלפני הסכמי אוסלו. אבא, איפה אתם החזקתם קו?
אורי: "עשינו קו מול עזה, בעיקר כדי למנוע כניסת מסתננים. איבטחנו את הגבול הסורי. היישובים שם כל הזמן חטפו הפגזות מרמת הגולן, שהייתה בשליטה סורית. בהמשך החזקנו את הקו באזור המפורז בירושלים. אחד החיילים נהרג מאש הלגיון הירדני. צריך לזכור שהיו אז רק שתי חטיבות חי"ר – צנחנים וגולני. וגולני כמעט לא היו פעילים באותה תקופה. רוב הפעולות נעשו על ידי הצנחנים. היינו כמו סיירת מטכ"ל של היום".
היום זה כבר לא ככה. השאלה היא במה הצנחנים שונים כיום מחטיבות החי"ר האחרות, חוץ מהצניחה?
שמר: "היתרון המרכזי שלנו כחטיבה זה הגיבוש וההתנדבות. אין עוד חטיבה שעושה גיבוש. כל מי שבחטיבת הצנחנים בחר לשרת בה והוא איכותי מספיק. היחס בין אלה שניגשים לגיבוש לאלה שמתחילים את המסלול הוא 1:2 או 3:1, תלוי במחזור. זה לא סוד שהתחרות היום קשה יותר כי יש עוד חטיבות חי"ר מצוינות ויחידות מיוחדות. אבל זו תחרות בריאה. אין הסכין מתחדדת אלא בירך חברתה. כשאני רואה שיש לי תחרות מימין ומשמאל, אני רץ מהר יותר".
ומבחינת הייעוד, במה חטיבת הצנחנים שונה מחטיבות החי"ר האחרות?
שמר: "מעצם היותנו מחוברים לאוגדה 98, שיודעת לפעול גם בנתק, החטיבה מוכשרת אחרת ואנחנו מדברים עם הלוחמים והמפקדים על היכולת והצורך לעבוד בעורף האויב בלי חיבור קרקעי".
המג"ד של אבא שלי, רפול, והמ"מ שלו, דן שומרון, הפכו לרמטכ"לים. המח"ט בתקופתי, בוגי יעלון, היה רמטכ"ל ושר ביטחון, ושני המג"דים, גדי שמני ויאיר גולן, הגיעו להיות אלופים. יש תחרות בין הגדודים, מי הוציא מתוכו הכי הרבה קצינים בכירים?
שמר: "אנחנו לא סופרים, אבל יש דברים שאין עליהם ויכוח. 890 זה גדוד הצנחנים הראשון, עם המורשת המפוארת ביותר והעבר הכי יפה. וזו מחויבות גדולה מאוד. כל לוחם שתשאל אותו איזה ערכים היו לגדוד 890 מתחילת דרכו, יגיד לך: פיקוד מלפנים, משימתיות, לא חוזרים עד שלא מבצעים. בכל מסמך של הגדוד המשפט הזה מופיע. כמו שיש תחרות בין החטיבות, יש תחרות גם בין הגדודים בחטיבה. לפעמים נאור אומר לי: 'למה אתה מבואס? תראה איזה גדוד מטורף יש לנו, למה אתה תמיד רוצה עוד ומדבר על מה שלא טוב? למה אנחנו לא אומרים כל הזמן איזה טובים אנחנו?'
"זה נכון גם בנושא טוהר הנשק. הגדוד סיים תעסוקה בחברון ואני גאה לומר שלא הייתי צריך לתדרך את הלוחמים בדברים כמו, 'יש מצלמות, תיזהרו שלא יצלמו אתכם'. טוהר הנשק הוא דבר מובן מאליו אצלנו".
אורי: "אני זוכר שהייתה לנו פעולה ברצועת עזה, כשעוד הייתה בשליטת המצרים. היינו צריכים להשמיד איזה מאהל. הגבול היה תלם של מחרשה. לא הייתה אז גדר. חצינו את הגבול ומפקד הכוח התברבר. אמרנו לו, תשמע, עברנו כבר פעמיים את הגבול, והוא השיב: 'אל תדאגו, אני מנווט'. הגענו למאהל, פתחנו באש וחיסלנו את כולם. ואז התברר שאנחנו בצד הישראלי ושזה היה מאהל של בדואים. היום כבר אפשר לספר, כי זה הגיע לכנסת. אבל גם אז הייתה הקפדה על טוהר הנשק, חוץ מכמה פעולות תגמול שלא היו על טהרת טוהר הנשק".
אם תשאלו אנשים מהם הקרבות הבולטים ביותר בשני העשורים האחרונים הם יגידו לכם סג'עייה בצוק איתן ובינת־ג'בל בלבנון השנייה – שניהם של גולני. לא כולם זוכרים שגם הצנחנים לחמו במלחמות האלה. יכול להיות שהצנחנים קצת מתרפקים על זיכרון העבר?
שמר: "אני חושב שבאיכות הביצוע, ברמת הדיוק, בכמות האויב שמשמידים, ביצועי החטיבה בשני העשורים האחרונים לא מביישים את מה שהיה לפני כן. בקרבות שהשתתפתי בהם החטיבה והגדוד ביצעו את המשימות לפי הספר, במקצועיות וסנכרון כאלה שנפגע אויב במספר דו־ספרתי או תלת־ספרתי ולנו כמעט לא היו נפגעים. אני לא מאחל את זה לעצמנו, חלילה, אבל בדרך כלל זוכרים את הקרבות שהיו בהם הרבה נפגעים. למשל החווה הסינית. ברור שזיכרון של 44 לוחמים שנפלו שם זה משהו שתמיד יהיה לנגד עינינו, ואין ספק שזה היה קרב גבורה, אבל לא מדובר בהצלחה בהקשר הטקטי־המבצעי.
"יש מבחנים נוספים. למשל, רק השבוע התקיימה אליפות צה"ל בקליעה, תחרות מאוד יוקרתית. גדוד 890 זכה במקום הראשון מכל גדודי החי"ר וגם החטיבה הגיעה למקום הראשון. אני מקווה שלא נידרש למלחמה, אבל אני חושב שאם נידרש אליה, מקומנו כסמן ימני מובטח. בדיוק כמו שהיה בתקופות שלכם".
לפנייה לכתב/ת 
