3 אנשים בין שני סגרים

מצאתי את עצמי בחמש בבוקר על חוף הים מנסה למצוא דרך לנשום

שרה פון שוורצה, בת 51 , מיפו /// בזוגיות עם איתמר לוריא, אמא לגאיה( 25), אמה (22) וליה (17) /// שחקנית בקאמרי, במאית, מרצה במרכז המרצים של דליה הוכברג, מנחת מרצים

על הבמה הריקה בקאמרי. אנשים שאני לא מכירה מתקשרים לתמוך ושואלים, "את צריכה משהו, כסף?" | צילום: אביגיל עוזי

14.7.2020

שוב מחלחל הייאוש. רק לפני חודש חזרנו לעבוד. ההתרגשות הייתה גדולה. בסוף יוני עוד הצלחנו להרים חזרה גנרלית מדהימה להצגה. הקהל ישב בקפסולות וזה היה נורא מרגש. שוב עמדנו כולנו בכניסת האמנים, ולי הייתה תחושה לא טובה שמשהו מחכה – והנה זה קרה. כבר היו לנו תאריכים להצגות ביולי, אבל לפני שבועיים קיבלנו את ההודעה הקשה. שוב הכל מתבטל. גלעד קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי, כתב לנו כמה נפלה רוחו. הכי קשה שאחרי כל הודעה על ביטול, מופיעה הודעה איפה נוכל לקבל נדבות: הודעה על יוזמה לעזרה של עיריית תל־אביב, קרן מלגות שקמה, איך פונים לביטוח הלאומי.

עד 14 למארס עוד עבדתי. הייתי בחזרות להצגה בקאמרי שנקראת "הבן" מאת פלוריאן זלר ובמקביל שיחקתי בעוד שלוש הצגות. היינו שבוע לפני יציאה. מחזה מאוד רגשי שמדבר על יחסים עם ילד מתבגר שמתמודד עם דיכאון. כל מי שעבד עליו עבר תהליך מאוד עמוק, אבל הכל נקטע ממש לפני המפגש עם הקהל. ההלם וחוסר האונים מילאו את כולנו.

כמה ימים אחרי שההפקה הזו הייתה אמורה לעלות, הייתי אמורה לצאת לטרייר בגרמניה כדי לביים מונודרמה ששמה ״יהודי לגמרי נורמלי״. אני והשחקן מיכאל קלאוס ניקס כבר הספקנו להיפגש כחודשיים לפני, והרגשנו נוח אחד עם השנייה. מכיוון ששנינו היינו בסגר החלטנו לא לבזבז את הזמן ולעבוד בזום. הופתענו. לא יכולנו להפסיק. בהתחלה חשבנו שנעבוד רק על הטקסט, אבל המשכנו הלאה. ארבע שעות עבודה ללא הפסקה מדי יום. מדברים, מנתחים, משתפים ומתקרבים.

הוא שחקן חרוץ מאוד ולאט־לאט בנה בחדר העבודה שלו את הבמה כפי שתיכנן המעצב אבי שכוי בארץ. אפילו תפילין הוא יצר מדברים שמצא בבית והתאמן על ההנחה שלהם. אחרי חודשיים השכנים שלו התחילו לאבד סבלנות. הדמות קולנית למדי ומצויה במשבר של חייה והצעקה החוזרת על עצמה במחזה "אני רוצה להיות יהודי לגמרי נורמלי בגרמניה" הביאה אותם לבקש בנימוס שיפסיק עם החזרות בבית.

אפילו עשינו הופעה בזום לפני קהל. אני בתל־אביב, השחקן בטרייר, העוזר במאי בקלן, הדרמטורג פיליפ מולר בבית שלו, מנווט בין המצלמות השונות ומתפקד כבמאי מצלמות. להפתעתנו הקהל נהנה ושאל שאלות אחרי. תלמידי תיכון ביום האחרון של הלימודים, במקום לרוץ החוצה בסוף ההופעה דיברו איתנו ארוכות בזום. צעיר ממוצא טורקי וצעיר שהגדיר את עצמו כטרנס סיפרו על ההזדהות עם הדמות הראשית. זה הגיע לקהל. מרגש. באוקטובר, אם לא ישתבש כלום, אוכל לנסוע ולעשות פרמיירה על הבמה. רק שלא יהיה שוב סגר.

תהליך העבודה עם השחקן הגרמני עזר לי לשמור על השפיות. הרגשתי שאני עושה משהו. עכשיו שוב ביטלו את מופעי התרבות. זה ייאוש טוטאלי. כל טלטלה כזאת את אומרת לעצמך – אנחנו לא נצא מזה בחיים. את נופלת. אחרי שאת כבר מסדרת לעצמך את היומן, אחרי כל הריבועים שהתמלאו מחדש אני מוחקת איקס אחרי איקס. כל פעם מחדש.

אני מרגישה שאני חייבת שינוי: פעם ראשונה מאז סיום לימודיי ב־1992, שאני לא חייבת לשמור על השיער שלי בצבע ואורך שנוחים לכל תפקיד.

גלח.

2.8.20

תוך כדי העבודה מול גרמניה הבנתי בדיוק את ההבדל בין ההתנהלות בארץ לשם, וזה הדבר שהכי מקומם אותי בעולם.

גם אני וגם השחקן בגרמניה בבית מקבלים חלק מהשכר שלנו. אצלו זה כמובן אחוז גדול יותר מהשכר בהשוואה לפה. אבל התחושה ההתחלתית היא ששנינו באותה סירה. כל יום שעובר אני מבינה שאצלו המשבר מנוהל על ידי המדינה, על ידי העירייה ועל ידי הנהלת התיאטרון – בעיקר בהיגיון ותכנון מוקדם. הפנסיות שלו משולמות וכל זכויותיו נשמרות ואצלנו לא. כאן הכל לא עובד.

שם אין חל״ת. יש מודל שנקרא ״קורצ ארבייט״ כלומר "עבודה מופחתת". המעסיק מקבל שיפוי מהמדינה ומשלם לעובדים שלו כרגיל, כך שגם הפנסיות משולמות כסדרן והזכויות הסוציאליות כמו ימי חופשה, מחלה ודמי הבראה לא נפגעות. אצלנו הפנסיות אינן משולמות כבר חצי שנה והנזק הוא עצום. בנוסף, מסתבר שיש להם בתיאטרון מפגשים של פעם בשבוע בזום, עולים רעיונות וחושבים יצירתית מה כן אפשר לעשות. אצלנו, הקאמרי לא יכול להציע לי דבר דומה כי אם אעבוד יום או יומיים אז ייפגעו לי דמי האבטלה.

אצלנו ראש הממשלה הודיע שהזכאות לדמי אבטלה מוארכת עד יוני 21׳. אני רותחת. מי רוצה לא לעבוד עד יוני 21׳? ואיך למדינה יש כסף לעשות מהלך כל כך מטומטם, לעודד אותנו לא לעבוד?

בינתיים בגרמניה אני שומעת מהם שהם מתחילים להופיע בכיכרות על במות שהעירייה בנתה. אצלנו רק מדברים על זה. למה לא פשוט עושים?

אני שואלת את מיכאל, השחקן מגרמניה, מה עם הקהל שעומד מעבר לגדר ושלא קנה כרטיסים. הוא עונה שכל עוד הם עומדים במרחק אחד מהשני שייהנו. אגב, גם השחקנים מחויבים להופיע במרחק מטר וחצי אחד מהשני, למנוע הדבקה בתיאטרון. הקהל שם מגיע, תומך ומתרגש. אצלנו כלום.

כשהבנתי את ההבדלים ואת התוצאות הרות האסון, דיברתי על כך בתקשורת, בהפגנות, בישיבות זום בוועדות בכנסת, וכשסוף־סוף הגיע שר תרבות ראוי וקשוב בשם חילי טרופר - אז גם איתו ועם לשכתו. הוא מבין שהחל"ת זה טמטום אבל לא מקשיבים לו. בעצם אומרים למעסיק ולמועסק אל תעשו כלום. כלום. כלום. שבו בבית. זו אמירה נוראית וזה מוות בנשמה שכל יום אתה צריך להרים את עצמך מחדש.

9.8.20

מאוד מדכא אותי לראות אנשים קורסים. תמיד אני עוזרת ופתאום יש גבול כמה אני יכולה לעזור, כי גם אני מוגבלת. זה כמו שאתה מציל חתול ברחוב ופתאום יש 200 חתולים. יש והיו רגעי שבירה. או אולי יותר נכון, יש רגעי אכזבה בעיקר. אכזבה מכל מה שקורה סביבי.

יפו עוברת שינוי באופי תושביה. יוקר המחיה ויוקר הנדל"ן מוציא משפחות רבות מהבית. אני מכירה גם המון אנשי תרבות של תל־אביב שלא יכולים להרשות לעצמם להמשיך לחיות בעיר שבה גדלו. לפני חודשיים זה הגיע לשכנים שלנו ביפו. סייעתי להם במילוי טפסים בעברית בביטוח הלאומי ובעזרת אורלי וגיא הצלחנו במעט לדחות את הגזירה, לאפשר להם עוד כמה חודשים להתארגן על עצמם. צר לי על העיר שלי שמשתנה. על עוד ועוד אנשים שנאלצים לעזוב אותה.

פתאום גם אני מוצאת את עצמי עוברת לסקטור של הנזקקים. אנשים שאני לא מכירה מתקשרים לתמוך. אתמול התקשרה בת של זוג מושבניקים שנהגו לצפות בכל ההצגות שלי. עכשיו הם שואלים אם אני צריכה עזרה כלכלית. אמרתי שאני בסדר. התרגשתי מגילוי האהבה אבל מצד שני פתאום ההבנה שאני נתפסת כנזקקת מכה בי. אנשים שאני לא מכירה מתקשרים לתמוך ושואלים "את צריכה משהו, כסף"?, אני מסרבת כמובן. אני מסתדרת. בגלל שאני בן אדם שעושה וכותב – אני עושה. אבל זה להרים את עצמך כל בוקר מחדש.

גם איתמר, בן הזוג שלי, בעולם התרבות. הוא בעיצוב תאורה ובמחלקת וידיאו בקאמרי ובהפקות טלוויזיה. שנינו מנסים לקיים שגרת עשייה, מנסים ליהנות מהמצב. מעולם לא ביקשתי עזרה מאף אחד. האמירה "לכי לעבוד במשהו אחר / תחליפי מקצוע" לא מובנת לי. הקדשתי את החיים שלי – בצדק או שלא בצדק – לתיאטרון. כל מה שאני עוסקת בו קשור בקהל. בהתחלה ביקשתי תמיכה מקרנות מסוימות שמספקות עזרה לשחקנים. ולאט־לאט התחלתי לנסות לכוון ליותר הרצאות והנחיות (שזה גם קשה בלי קהל).

איתמר למד עיסוי רפואי ומתחיל עכשיו את צעדיו הראשונים כמטפל. לפחות הוא מציל לי את הגב. אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש, כל אחד מאיתנו מתחיל למצוא דרכים חדשות להתפרנס. אני בן אדם שעובד בארבע עבודות בדרך כלל, משחקת בארבע הצגות במקביל, ועכשיו אין כמעט כלום. אני לא מסכנה. מעולם לא פירסמתי כמה אני מרוויחה וגם אין צורך, אם יש לאנשים ספק - שחקנים הם לא עשירים. אני נורא כועסת שלא נותנים לי לעבוד כשיש בריכות מלאות ומטוסים מלאים וחתונות – ואני לא יכולה להופיע. אבל אני לא מבקשת טובה מאף אחד. אנחנו משתדלים לא ליפול נטל.

אני עובדת על מחזה אבל זה אולי להכנסה עתידית. אם אני עושה הרצאה נכנס כסף, אבל כל המחירים ירדו מאוד במיוחד דרך הזום. שנינו גם קיבלנו עזרה מההורים. מעולם לא ביקשתי עזרה, גם כשלמדתי, ולא חשבתי שאגיע לזה. ובינתיים ההוצאות ממשיכות כרגיל: משכנתה, שתי ילדות באוניברסיטה והקטנה בתיכון. מהר מאוד קראנו את המפה והתארגנו לחסוך איפה שניתן: כל האוכל בחוץ בוטל לחלוטין, ובמקום עוזרת אנחנו מנקים את הבית יחד.

הכל השתנה, העולם השתנה. רק שייתנו לי לעבוד. שלא כל דקה יחליטו משהו אחר. זה בלתי אפשרי. הנדנדה הרגשית הזאת מתישה.

10.8.20

לפני כחודש פירסמתי (בוואלה) משהו שכתבתי מהלב, אמרתי שאני לא רואה את זה כמאבק של סקטור אלא כמאבק על צביון המדינה הזאת. מעבר להרבה תמיכה ואהבה שקיבלתי, שוב באות התגובות שמתייחסות למוצא שלי, שאני לא יהודייה במקור. על הדעות שלי אני מוכנה להגן אבל על המוצא שלי?

חוץ מה״תחזרי לגרמניה״ יש עכשיו מחמאה חדשה: ״מי צריך אתכם בכלל״ לכל אנשי התרבות. אלה דברים שפוגעים בי תמיד. לא קל להיות אמן, לא קל להתפרנס מאמנות ולא קל להבין שכנראה אף פעם לא תהיה לגמרי חלק. שיש פה אנשים שרוצים שיחיו פה אנשים רק מסוג אחד, עם מכלול דעות אחד ומוצא אחד. זה עצוב. זה מטריף אותי, כי אני חיה פה, משלמת מסים, אני חלק מעולם התרבות כבר שנים. בתחושה של אנשים מסוימים ישראל היא יותר המדינה שלהם מאשר שלי. מישהו ליבה את השנאה הזו. הדג מסריח מהראש.

יש בי פחד גדול מאוד על מצבו של עולם התרבות, אבל יש לי יותר פחד על המדינה. בבלפור הרגשתי לראשונה תקווה. אני רואה את האנשים, מרימה את העיניים ומתמלאת תקווה. ערבוב של אנשים ממקומות שונים, מדעות שונות, ממקצועות שונים, מסקטורים שונים - וכולנו דואגים נורא למה יהיה. אנשים שאוהבים את המדינה, שאכפת להם והם צועקים צעקה לגיטימית. זה מעודד אותי לראות אנשים כל כך שונים שלא מוכנים לוותר על המדינה הזאת. בקיצור, ההפגנות הופכות לחלק מחיי. הבת שלי גם הביאה מבלפור חתולה חדשה ששמה חניה.

חוץ מזה מגיעה קצת עבודה: הזמנות של הרצאות בזום והזמנה של שלוש הרצאות זום דרך עיריית ירושלים. כבר שנים אני מלמדת שיטה שפיתחתי ומסתבר שהיא מסייעת לכל כך הרבה אנשים בפרזנטציות, הרצאות וראיונות. שמחה ללמד מתנות שהבמה נתנה לי. שוב ושוב מבקשים סיכום של השיטה ועכשיו אני מרימה את הכפפה ומתיישבת לכתוב ספר.

אני מתגעגעת לבמה. התחושה לשחק ולהרגיש קהל מרגיעה אותי מבפנים, ממקום עמוק. כמו מדיטציה מושלמת.

12.8.20

הרבה מעולם התרבות בדיכאון. בחודשים הראשונים החזקנו, אבל הזמן עושה את שלו. אני 27 שנים שחקנית ומעולם לא הייתי במצב דומה לזה. חצי שנה אני לא עובדת כשכירה בתיאטרון. עובדת אצל עצמי, מרימה את עצמי.

אני מזהה אצלי דיכאון. בשבוע שעבר היו ימים שישבתי ובכיתי. מצאתי את עצמי בחמש בבוקר על חוף הים מנסה למצוא דרך לנשום. כי אתה באמת לא יודע מה עליך לעשות. מצד אחד זה מצב מבורך המצב הזה של לא לדעת - זה מחזיר אותי לנעוריי, אבל מצד שני אני לא יודעת כלום בנוגע לעתיד שלי, אני לא יכולה לתכנן כלום. הכל זה מין גזירות לא ברורות.

חברה טובה, שחקנית, הלכה עם הבן שלה לספארי. ״אני נכנסת ואיתנו נכנסים 7,000 איש, בלב אני בוכה. למה בספארי כן ותיאטרון לא?״. אני רואה תמונות ממלונות, מקניונים, מבריכות מפוצצות, מחתונה עם המון גברים מצטופפים ואף שוטר לא עוצר אותם. אני רואה 12 אלף איש שמקבלים אישור לעלות למטוסים ולבוא לישראל רק בגלל שהם חרדים ובגלל שיש הסכמים קואליציוניים. אבל אנחנו לא פונקציה בהסכמים הקואליציוניים. רק לנו אסור להיפתח למרות הקפסולות ולמרות שאף אחד מהקהל לא נדבק. זו החלטה פוליטית, חלק מההפרד ומשול, חלק מהנזק הגדול.

15.8.20

אנחנו באים להפגנה בבלפור ומישהי צועקת ״תמותו עוכרי ישראל״. מה יש לה? אני ומזל מלכה, חברה שלי ומנהלת הצגה בקאמרי, עומדות ומסתכלות על מפגן השנאה שלה כלפינו. היא קוראת לי ״סבתא – הלוואי תמותי״. השיער הלבן שלי מבלבל אותה. עוד דוגמה לחשיבה סטריאוטיפית. מזל שהיא לא יודעת את המוצא שלי. אני לא עונה, רק בלב עצוב.

לפעמים בא לי לצעוק: זה לא רק התרבות, אתם לא רואים שגנבו לכם את ים המלח, את חוף הבונים, כל חלקה טובה מכרו לנדל״ניסטים. הפריטו כל משאב טבע ופירקו את רוב האיגודים המקצועיים. זה רק כסף שמנחה את ההנהגה שלנו. וכולנו נשלם על הטמטום הזה.

מגדירים אותנו "לא חיוניים". מוזר. בני אדם בכלל חיוניים בעולם הזה? אנחנו הרי עושים פה בעיקר נזק אקולוגי ומפיצים אלימות ושנאה. האם אני חיונית? אף פעם לא ציפיתי לעשות כסף או להיות עשירה מאמנות. האמנות היא הכרח מבחינתי, אני חייבת לעשות אותה, זה מה שאני עושה ומייצרת. תמיד חייתי ממנה. גידלתי את ילדותיי ממנה. היו תקופת יותר קשות ופחות קשות. אף פעם לא נעזרתי, שילמתי מסים כל החיים שלי. באיזה זכות אנשים באים ומבטלים 27 שנים של עשייה?

מה התפקיד שלנו בחברה? מה תפקידה של אמנות? לעשות עיבוד של חוויות. לתת עוד פרספקטיבה לדבר המוזר הזה שנקרא חיים. בימי זיכרון, בהלוויות מקריאים שירים שלנו, קטעים מספרים וממחזות מצוטטים באירועים מיוחדים ונתלים על קירות. מישהו עיצב, מישהו צייר, מישהו כתב, הלחין, איפר, הגיש... אנחנו בכל מקום. כל שחקן ממוצע מקבל פניות להתנדבות. אנחנו ראשונים להתייצב במחלקות אונקולוגיות לילדים, סרטונים לבר מצווה נון־סטופ. כשצריכים אותנו, אתם קוראים לנו. מבקשים.

31.8.20

אתמול הלכתי לדלת של ביטוח לאומי ביפו. מאז החזרה לחל״ת שאליה הוצאתי ב־1.7.2020 עדיין לא קיבלתי דמי אבטלה. חודשיים. הבחורה בכניסה זיהתה אותי מזגורי. סחתיין עליה, למרות השיער הלבן. סיפרתי לה שאני מנסה בלי סוף לקבוע עם האחראית. היא עושה לי טובה ומעבירה לה פנייה בכתב יד. סוף־סוף הצלחתי לתקשר. אתה עומד מול מדינת חלם ואתה רוב הזמן על סף בכי...

אנשים שאני מכירה חזרו לגור עם ההורים. משח"ם חילקו טונות חבילות מזון לאנשי התעשייה שלנו. אנשים גאים מכדי להודות שירדו לפת לחם. זה מתבצע באנונימיות ובכבוד הדדי.

אני עדיין אדם אופטימי ומאמינה שמכל אובדן אפשר לקום למשהו חדש. אבל כמדינה צריך לעשות בדיקה מאוד עמוקה. השחיתות בכל מקום.

יש לי בת שעולה לכיתה י"ב ואנחנו עוד לא יודעים איך תיפתח השנה, איך ייראה היום הראשון ללימודים. שנה שעברה סיימה בלי ערב סיום. בלי הקרנות של הסרטים שהם עשו. אני מורה לסטודנטים, יש יותר ויותר הורים שלא יכולים לשלם את שכר הלימוד. אמרתי לתלמידים שלי - כל הסטודנטים צריכים לקום ולשאול למה באיחוד האירופי שכר הלימוד מסובסד ואילו בארץ הוא נטל שקשה לעמוד בו.

זו השנה האחרונה שיש לי ילדה בבית הספר. סיום תקופה. כמו שאת עוברת ליד נדנדות ומבינה שסיימת.

2.9.20

אמורים לחזור ב־14.10 לתיאטרון! ההרגל הזה לא לעבוד הוא מאוד לא בריא. כל הזמן מבהירים לך שעדיף שלא תעשה כלום, מייצרים אזרחים לא יצרניים. אם אעבוד קצת ביטוח לאומי יתבלבל ולא יוכל לתת לי דמי אבטלה. אני מנסה בתור עצמאית. עבדתי קצת בתור מורה וכמרצה. מקווה לטוב. האחרונים שרואים פה זה את העובדים, ולא מכוונה רעה, כולם מיואשים.

ההפגנות נמשכות אבל אני כרגע התכנסתי בבית עם עצמי. הייתי בעשרות הפגנות. עכשיו הבנות הולכות במקומי. בקרוב אחזור.

בהפגנה עם התלמידים שלי מבית צבי. חוץ מה״תחזרי לגרמניה״ יש עכשיו מחמאה חדשה: ״מי צריך אתכם בכלל״ לכל אנשי התרבות

15.9.20

ועכשיו שוב סגר – השטות הכי גדולה ששמעתי מעולם. טיפלתם במשבר תוך שטות אחרי שטות ואנחנו שוב צריכים לשלם את המחיר. עד שאת מתחילה להמציא את עצמך מחדש – הם עושים סגר נוסף. זה כאילו גורמים לאנשים לרצות לשקר למדינה. אתם מובילים אנשים פשוט למצב של חוסר אונים. וגם חוסר אמון מוחלט. ראש ממשלה יקר, אתה אומר לנו בחג לא לחגוג עם המשפחות שלנו? הרי ברור שאתה תשב עם המשפחה שלך, אחרי שכבר נתתם לנו דוגמה רעה בסדר פסח.

אני קוראת את התפריט שלך במטוס ולא מאמינה. במקומך אפילו קרקרים לא הייתי מכניסה לפה מרוב בושה. איך אתה מבקש הקלות מס והחזרי מס? איך אתה לא מתבייש, כשאנשים רואים את מפעל חייהם נחרב להם מול העיניים,

את החג אין ממש מה לחגוג. סבתא בת 92 תהיה לבד בנס־ציונה כי מדינת ישראל חושבת שהיא צודקת. מזל שאמא שלי בגרמניה בביקור אצל אחותה, לפחות לא תחווה את ההשפלה שעברה בפסח. היא עשתה סדר פסח לבד עם עצמה, הגיורת, עם פרשנויות ושירים – ארבע שעות שרה לעצמה. אני לא רוצה שהיא תחווה עוד פעם את החוויה הזאת.

החברים שלי פחות ופחות מתקשרים. מתכנסים פנימה. אנשים מתאבדים. השתתפתי בתערוכת גיבורות – פורטרטים של נשים שעברו פגיעה מינית. היינו 25 נשים. אחת בחרה ללכת בשווייץ לפני כמה שנים, ואחת מתוך הקבוצה בחרה להתאבד לפני כשבוע. טבעת החנק מתהדקת. לקורונה יש קשר. מפסיקים לבן אדם את הסדר יום שלו, את המשמעות שלו, זה בהחלט מטלטל.

שוב הלב נחמץ. שוב נדנדה. אחרי שאמרו שב־14 באוקטובר נחזור, שוב קיבלנו הודעה שזה בוטל. אולי בנובמבר ואולי לא. יש לי תאריכים של צילומים והצגות שאין לי מושג אם יתקיימו. רגע אחד את שמחה ורגע אחר שוב חוששת.

למרות הכל אני מתאוששת, אני אף פעם לא מפסיקה ליצור. יצירה היא השפיות שלי. אני מנסה לקדם את ההפקה בגרמניה, אני מנסה לקדם את ההפקה בשווייץ אבל עצוב לי שבמדינה שלי אני לא יכולה לקדם שום דבר. אין שום מסגרת שלוקחת את הכישרונות המבוזבזים שיושבים בבית ומשקיעה בהם. אנחנו בתחתית הסולם. ¿

עושה גלח. פעם ראשונה שלא צריכה לשמור על השיער לתפקיד

עם דרור קרן בחזרות להצגה לפני היציאה)שוב) לחל"ת

חגי תשרי בפתח ואני, רבקה מחלוף, נכנסתי היום לחדלות פירעון

רבקה מחלוף, בת 53 , מקדומים /// גרושה, אמא למשה (25), אביב (23) והודיה (17) /// נהגת מונית עצמאית

עם ערימת החשבונות | צילום: אלי דסה

12.7.20

מאז הקורונה השמיים נסגרו, והכל סוגר עליי. בתחילה לא קלטתי עד כמה זו תהיה מהלומה לענף המוניות. אבל כל יום שעבר מאז, הפך למאבק הישרדות מול המציאות החדשה.

60 אחוז מהפרנסה שלי היה מהסעות לנתב"ג הלוך וחזור לכל מיני יעדים בארץ. ה־40 אחוז הנותרים הרווחתי מהסעות של ילדים בחינוך המיוחד, הסעות עובדים במפעלים ולקוחות מזדמנים. השתכרתי בממוצע 25 אלף שקל בחודש. ירדתי לבקושי עשרה אחוזים מההכנסה ואני רק שוקעת עוד ועוד בבוץ.

אני המפרנסת היחידה בבית והמצב לא משאיר לי הרבה ברירות. הגעתי למצב שאין לי יכולת לשלם את החובות – איאלץ לחפש קונה למונית ולמצוא בגילי מקור פרנסה אחר. משימה כמעט בלתי אפשרית במצב הזה. כל כך חלמתי להיות עצמאית. עכשיו איאלץ להיפרד מהחלום וללמוד לחיות עם המציאות.

במוצאי שבת האחרונים גם אני הייתי שם בין המפגינים שיצאו לרחובות. אבל את הסקטור של נהגי המוניות אף אחד לא ייצג על הבמה. אנחנו לא שקופים, אבל בהחלט הולכים ונעלמים.

1.8.20

החופש הגדול החל ועכשיו גם ילדים להסיע אין, לא לבית ספר ולא לקייטנות שלא נפתחו השנה. מה יהיה?! בכל תחילת חודש החיובים הקבועים ממשיכים לרדת – ביטוח לאומי, מס הכנסה, ארנונה, שכירות של 2,000 שקל על הדירה, 1,400 שקל על שכירת המספר של המונית, הוצאות הרכב... רק על הביטוח אני משלמת 11 אלף שקל בשנה! וכל זה בשנה שמחצית ממנה לא הרווחתי כלום.

וזה עוד לפני שדיברתי על ההלוואות. ההלוואה שלקחתי לפני הקורונה לרכישת המונית – גם זו הורדה קבועה של 2,500 שקל כל חודש – כשמי יכול היה לדעת שיתקוף אותנו נגיף מסתורי שישתק לי את הפרנסה, ישתק את החיים. וההלוואה אס־או־אס שנאלצתי לקחת לאחרונה של 15 אלף שקל כדי להחזיר חלק מהחובות שהחלו להיערם. הלילה חלמתי שבאים אליי מהוצאה לפועל. זה מרסק אותי נפשית.

כמה מאמץ אני משקיעה בלנסות להמשיך לפרנס כרגיל! נכנסת למונית בבוקר או בלילה, העיקר לצוד נוסעים. איפה אני לא מסתובבת, מקדומים לכפר־סבא, חזרה לפתח־תקווה, ממשיכה לתל־אביב, חוזרת לרעננה, מנסה את מזלי בפתח־תקווה. לוחצת על דוושת הגז, מאיטה כשמזהה אדם על המדרכה ומתפללת שירים את היד. כל שקל שאני מצליחה לגרד זו ברכה.

בכל יום השבוע או שהתנעתי את המונית משבע בבוקר עד שמונה בערב או שיצאתי בערב וחזרתי לפנות בוקר. ביום ראשון בקושי הרווחתי 187 שקל. ביום שני 324 שקל. ביום שלישי כי טוב הרווחתי 180. ביום רביעי יצאתי ב־21:30 נכנסתי למונית והתנעתי. אמרתי לעצמי "רבקה הלילה תהיה עבודה, יהיה בסדר". עבדתי עד שמונה בבוקר. יותר נכון הסתובבתי כמו סומא באפלה. בקושי־בקושי סגרתי מונה עם 324 שקל. ביום חמישי – בכל זאת צריך לארגן בית, כביסות, קצת קניות בסופר – יצאתי רק בעשר בבוקר וחזרתי הביתה בערב. מתביישת לומר אבל עשיתי 176 שקל. תפסתי סנדוויץ' קטן, מקלחת מהירה ויצאתי שוב למונית ב־21:20 בתקווה לקבל את פני השבת עם סכום שיספיק לעשות קניות. ברוך השם סגרתי את המונה בשישי בבוקר בשעה 08:30 עם 436 שקל.

קופצת לקניות באושר עד, בוררת היטב מה להכניס לעגלה. משבוע לשבוע המצב נהיה גרוע יותר. למדתי לחשב מסלול מחדש בסופר. קונה רק מה שצריך. על עצמי אני בקושי מוציאה. אין דבר כזה בשר כל יום. כשאני במונית, עוצרת רק בבודקה של הפלאפל שמצאתי בפתח־תקווה - משלמת שבעה שקלים על מנה ועוד חמישה שקלים על שתייה קלה. וזהו! כל שקל מחושב.

אני מביטה לעגלת הקניות שלי וחושבת לעצמי, איך פעם, לפני חצי שנה, הייתי ממלאת עגלה מכל טוב כדי לפנק את הילדים והנכדים. בלב, שולחן סעודת שישי אצלי תמיד מרגיש מלא עם הנחת של הנכדים מסביב. זה מחזיק אותי. נותן לי חמצן להמשיך הלאה. במוצ"ש שוב ישבתי לנסות להשתלט על חשבונות שנערמו על השולחן במטבח, מתקשה להחליט מה לשלם קודם.

7.8.20

לא ייאמן אבל ביום ראשון בדקתי את החשבון שלי ומצאתי שם סוף־סוף את המענק שהבטיחו לתת. קיבלתי רק 4,000 שקל. זה לגמרי לא הסכום שמגיע לי בחישוב שלי לפי ההכנסות שהיו לי. מיואשת!! נכנסו גם ה־500 שקל מביטוח לאומי שאני מקבלת – קצבה על ילדה אחת שטרם מלאו לה 18. נכון לרגע זה, סך ההכנסות שלי בחשבון 5,725 שקל.

אני מנסה לשדר לילדים שהכל בטוב. קופצת להסניף עוד חיבוק מהנכדים שלי נתנאל ונריה הקטנים, ונהוראי התינוק. המזל הגדול שלי הוא שהם גרים לידי במרחק הליכה. אחרי הגל הראשון הבן הגדול שלי, שגם הוא צריך לפרנס משפחה עם ילדים, אמר לי "אמא, קחי, זה יעזור לך" ושם לי 2,000 שקל ביד. איך אמא יכולה לקחת כסף מהילדים שלה.

נכנסת למונית ופשוט נוסעת. העיניים מחפשות כמו שלא חיפשו אף פעם לקוח אחד לרפואה. אבל אין לקוחות. הענף יבש. מת. ובחוץ חם מאוד. אני מפעילה את המזגן לסירוגין. זה שורף דלק. רק שמתי 300 שקלים על טנק דלק והנה שוב הוא ריק. שעות שאני פשוט יושבת ברכב וממתינה שיעבור משהו. שיגיע משהו שירים את היד ויקרא בקול: "טקסי, טקסי". אבל זה בקושי קורה. עוד יום עבודה שהסתיים ב־189 שקל.

ברביעי קמתי חדורת מוטיבציה לקראת ההפגנה של נהגי המוניות. התייצבתי עם הקולגות שלי בדיוק בשעה 11:00 בחניה של יס פלנט בראשון־לציון ועמדנו בשיירה ארוכה של מוניות במחאה שקטה. מחאה נגד המחירים המופרזים שגובים מנהגי המוניות בלי שום התחשבות ובאפס הבנה. עוד יום עובר ויש לי בכיס 157 שקל, מה שהצלחתי לגרד אחרי ההפגנה. אבל לפחות מחיתי על המצב שלנו. גם זה משהו.

את השבוע הזה סיימתי עם הכנסה של 500 שקלים. עצרתי בתחנת הדלק שמצאתי בג'ולג'וליה, שהסולר בה זול יחסית, 5.12 שקל. מילאתי 50 ליטר והנה הלכו כבר 256 שקל. נותרתי עם 244 שקלים לקניות לשבת. איפה הימים שבאוגוסט הייתי עושה 1,500 שקל ביום. אני מלמלת לעצמי - במוצאי שבת אבקש מהודיה שתשב איתי על המחשב ותסייע לי. אני חייבת לשלוח את הדוח למס הכנסה ולהסביר להם שמשהו לא בסדר בחשבון שהם עשו. אה, ואני צריכה לקנות לה רב־קו לקראת החזרה ללימודים, עוד 300 שקלים לגרד.

18.8.20

אני קוראת ביומן שלי ובא לי פשוט לבכות. מסביב הקולגות אומרים לי, זו לא תקופה למכור את המונית. תיאבקי. תמשיכי הלאה. אז אני קמה לשבוע חדש, מטעינה את התקווה בלב, ויוצאת לנסיעה. בראש שלי רצות מחשבות אולי היום אחזור מוקדם יותר ואקפוץ לבלות קצת עם הנכדים בבריכה. אני מחזיקה את עצמי בכוח להישאר ערנית על ההגה ורואה עוד יום באסה של נסיעות סרק בלי נוסעים. הנכדים יחכו ליום אחר עם סבתא.

כמו בכל בית בישראל, כשנשארים יותר בבית גם אוכלים יותר. אז כמה שאני מצמצמת בקניות עדיין זה כמויות של מזון. הבן האמצעי שלי, שבדרך כלל עובד כשליח על קטנוע, לא מוצא עבודה. הוא כל כך רצה להתחיל השנה לימודים של חשמלאי מוסמך, אבל מאיפה אממן לו את הלימודים? זה יישאר כרגע בגדר חלום. חבל לי כל כך כי הוא טכנאי מבריק.

הודיה, בעזרת השם, תתחיל כיתה י"ב באולפנה בקדומים. בהמשך היא מתכננת לעשות שירות לאומי וללמוד אחר כך חינוך מיוחד ולעבוד עם ילדים בסיכון. לאורך כל השנים חינכתי את הילדים שלי לאהבה ולנתינה. הם יעזרו תמיד לכל אחד, גם כשאין להם. אבל איפה המדינה שלי? למה היא לא עוזרת לנו? למה היא מפקירה אותנו?

עם המונית. ברור לי שאין אופציה לקנות גם בשר, גם עוף וגם דגים | צילום: טל שחר

27.8.20

הודיה שלי מתארגנת לקראת החזרה ללימודים. היא עבדה בחופש בחנות בקניון והיא לא מבקשת ממני הרבה עזרה, אבל כמובן שנקפוץ לקנות השבוע ספרים, מחברות, כלי כתיבה. חולצות בית ספר. נקנה במקום זול, במקס סטוק.

המחשבות לא נחות לרגע. איך לכל הרוחות ממשיכה מכאן. הוראות הקבע חוזרות, אפילו את חשבון החשמל החודש אני לא יודעת איך אשלם. וגם לא רואה אור בקצה האופק. כי השמיים נשארים סגורים עד להודעה חדשה.

פה ושם מאשרים טיסות ליוון ולבולגריה, אבל זה לא מחזיר לנו את העבודה. אנחנו מדינה אדומה יותר מהרבה מדינות. נגמרה גם האופוריה של הגל הראשון כשראש הממשלה כה התפאר בהישגיו המרשימים מול העולם. מסביב לעיר שלי יש כבר לא מעט כפרים אדומים. עוד סגר זה על בטוח יכניס אותי לסטטיקה של מעגל המובטלים. עוד סגר זה פחד אלוהים.

12.9.20

חגי תשרי בפתח ואני רבקה מחלוף, נכנסתי להליך של חדלות פירעון. זה אומר שאני לא יכולה להחזיק יותר מינוס בבנק, אין לי אפשרות להשתמש יותר בפנקסי צ'קים, לא יכולה להחזיק כרטיסי אשראי, לא יכולה לטוס מהמדינה עד הודעה חדשה (לא שזה אופציה). טרם נקבע לכמה חודשים יפרסו לי את החזרי החובות שלי וכמה כל סכום בחודש. מזל שאסור לגעת בהלוואה על הרכב שאני משלמת כי זה כלי העבודה שלי.

בחיים שלי לא הרגשתי כך לפני ראש השנה. אני עוקבת בדריכות היכן סל הקניות לחג הכי זול. ברור לי שאין אופציה לקנות גם בשר, גם עוף וגם דגים. אני אחליט במקום לפי המחיר לק"ג ואבחר במשהו אחד. בינתיים קיבלתי גם את המענק המגוחך הזה של 750 שקל. זה לא שאני מזלזלת בתשורה שאני מקבלת, חלילה. אני רק לא מבינה איך ראש הממשלה חושב שזה מה שיציל עצמאית כמוני.

ההכרזה של ביבי על סגר של שלושה שבועות משביתת שמחות לגמרי. עוד סגר?! עוד פעם כולם בבית ולא יוכלו להתרחק מעבר ל־500 מטר מהבית? שוב אנשים יוצאו לחל"ת? אז איך נהג מונית יכול לחלום שהעבודה שלו בדרך להתאושש? הכול יורד לטמיון.

עכשיו ברור לי עוד יותר כמה חשובה הפעילות שלי לנסות ולקדם הקמת ארגון של נהגי המוניות שיתחבר לארגון נהגי האוטובוסים. אנחנו חייבים להתאחד כדי להילחם על הזכויות שלנו. איך נשרוד סגר נוסף בלי פיצוי מוגדר מראש כשאנחנו עוד סוחבים מהגל הראשון הפסדים? איך?! אני במחלקת הרווחה של ארגון ההסעות כבר ארבע שנים ורוצה לאחל לי לשנה החדשה שאולי אף אתמנה ליו"ר ארגון המוניות שהלוואי ויצליח להתרומם.

הבוקר אני מתעודדת ומעלה חיוך, כי מצאתי תחנת דלק ליד נתב"ג שבה המחיר לליטר סולר הוא רק 4.99 שקל. גם זה משהו.

מתקלט באירוע. כל זוג שמתחתן מבקש "הנחת קורונה" | צילום: דנה קופל

קניתי לעצמי מתנה ליומולדת 40: מד לחץ דם

כפיר שלי, בן 40, מתל־אביב /// נשוי לקרין ואבא לתומא (5) וליב (2) /// בעלים של חברת IDO, עובד בתחום חיי הלילה והאירועים

26.7.20

לאט־לאט חוסר הוודאות מחלחל והתובנה שאין לי עתיד ברור עושה את שלו. הלחץ מחוסר היכולת לפרנס את הבית גומר אותי, ואני מת מפחד מה יהיה.

כבר 20 שנה שאני מתפרנס בכבוד רב ואוהב את העבודה שלי. משלם מסים בזמן וחי אורח חיים לא הכי שגרתי, אבל בעיקר טוב לי ואני מאושר במקום שלי. מעולם לא ביקשתי עזרה מאף אחד, להפך, תמיד הייתי בצד הנותן. ואז הגיע אלינו בהפתעה מוחלטת הנגיף הארור הזה, והעולם עצר מלכת. ממארס אני לא עובד. חוץ משבועיים שנתנו לנו באמצע יוני ופה ושם איזה גיג בקטנה. זה לא מספיק לכלום. ההוצאות נשארו בדיוק אותו הדבר. המשרד, הארנונה, הריטיינר לאנשים, ההלוואות. הוצאתי לחל"ת את מי שיכולתי.

שלשום, בשתיים לפנות בוקר, התעוררתי מכאבים בחזה. לקחתי כדורים נגד צרבת וחזרתי למיטה, אבל כל הגוף זעק שזה משהו אחר. אני קם, קורא את התסמינים באינטרנט, כבר לא מצליח לשבת. רצתי ממקום למקום כמו משוגע. שתי הידיים נרדמו לי. אני מבין שיש לי משהו רציני ואני צריך עזרה דחוף. הכאב היה בלתי נסבל, הנסיעה למיון ארכה נצח, התפתלתי מכאבים במונית. באק"ג במיון לא ראו כלום, חשבו שזה התקף חרדה. אני? אני אדם רגוע.

רגע לפני השחרור, הבדיקה האחרונה טרפה את כל הקלפים. גילו שעברתי התקף לב ולא משהו קטן. והנה אני בדרך לצנתור דחוף. מתברר שהיו לי חסימות של מאה אחוז באחד מהעורקים ועוד חסימות של 90 אחוז בכלי דם נוספים, ושעברתי לא התקף אחד אלא שלושה אירועים. כל זה בגיל 40.

לחץ הדם שלי טיפס לשמיים. אני עדיין במחלקת טיפול נמרץ לב, וכל הכדורים שאני מקבל לא מצליחים להוריד לי את לחץ הדם. כנראה שהנפש חזקה אפילו מכדורים. ללחץ ולסטרס יש חלק נכבד בדבר הזה. אני רוצה להודות לממשלת ישראל שהשאירה אותי בלי תשובות לגבי העתיד שלי, בלי הכנסה, בלי עזרה, בלי כלום ועם לב שבור. אבל הכי חשוב שיצאתי שלילי לקורונה.

27.7.20

התובנות מגיעות עכשיו. אני אדם פעיל, ביום של האירוע רכבתי על אופניים במשך ארבע שעות. השתוללנו בשטח. אם זה היה קורה לי שם אשתי הייתה צריכה לכתוב עכשיו איזה אדם הייתי, במקומי. אני חושב שזה קשור למצוקה. הלחץ שבו אני עובד, העסק שמתפורר לי בין האצבעות. בחיים שלי לא הייתי מתעורר בלילה וחושב מה עושים מחר. עכשיו אני לא מצליח להפסיק לחשוב: איך אני משלם לדי־ג'יי ולמוזיקאים שלנו? איך אשלם שכירות למשרד?

העסק שלי היה עסק טוב ומרוויח עם 12 עובדים בצוות. כשסגרו אותנו ב־11 במארס הייתי בטוח שתוך חודש־חודשיים חוזרים לעבוד. ב־14 ביוני, כשפתחו את האירועים, הייתה אצלנו שמחה גדולה. ב־24 שעות עבדתי בשלושה מקומות שונים והיה לנו שבועיים של רצף עבודה בלתי פוסק.

אנשים לא מבינים שגם כשהעסק סגור, הוא לא באמת נסגר, יש המון עבודה. יש המון הוצאות. לקוחות מחכים לתשובות, צריך לשנות תאריכים, לדבר עם ספקים. אתה עובד על כל אירוע פי ארבעה מבדרך כלל. כשאמרו שיש סגר, הגיעו ביטולים וים של טלפונים. הייתי הכי כן עם הלקוחות שלנו ולמי שהגיע גם החזרנו כסף. אנשים אמרו לי "אתה יושב בבית ממארס בלי לעבוד". אתם באמת חושבים שאני לא עובד? יש המון עבודה ואין שקל של הכנסה. רק כיבוי שריפות ושיחות לאנשים שחייבים לי כסף ולא יכולים לשלם בגלל המצב.

וכשהמוזיקאי שלי אומר, "אין לי כסף לשכירות", אני יכול לא לשלם לו משכורת? את הכסף שקיבלתי אני משלם לאחרים. שילמתי לכולם את כל מה שמגיע להם עד השקל האחרון (אמנם לא בזמן אבל הכל שולם). אין לי דרך לאכול את הדבר הזה יותר מדי זמן, ואם העסק שלי יתמוטט, אני לא יודע איך אשרוד.

קיבלנו מהמדינה 9,700 שקל, מענק ראשון. שבוע אחרי קיבלתי דוח מביטוח לאומי שאני צריך לשלם 10,400 שקל. רואה החשבון אמר לי שאני חייב לשלם, ואני חייב עוד כסף למע"מ ולמס הכנסה. המדינה סוגרת לך את העסק ועוד גובה ממך מסים. אני לא מצליח להבין למה המדינה לא אומרת, אל תשלם מסים כרגע, בסוף שנה נעשה חשבון. זה כמו בדיחה ממש לא מצחיקה.

לקחתי הלוואה מהבנק שגם כבר נגמרה. פתחתי חיסכון של הילד, שגם הוא נגמר. עכשיו אמא שלי כפרה עליה, נתנה לנו כסף כדי שנוכל להסתדר. פעם ראשונה בחיים הבוגרים שאני לוקח מהם כסף. הרגשה נוראית.

אשתי גם עצמאית. היא מלבישה בסדרות טלוויזיה. גם אצלה הפסיקו במארס את העבודה. למזלנו, כשהחזירו את המשק באמצע יוני היא חזרה לעבוד, אבל משכורת אחת לא יכולה לכלכל גם את הבית וגם את המשרד.

אני לא מסכן. לילדים שלי יש הכל. הם לא רעבים. אבל הפחד שאתה שופך כל חודש כסף על העסק שלך שעומד שומם, אי־אפשר להכיל את זה. הלילות ללא שינה. אני קם בלילה עובר לסלון ומתחרבש עם עצמי במחשבות. כל הזמן משהו יושב לי על הלב ועל המוח. כשאני מסתכל על הילד הקטן שלי אני מרגיש נורא. עבדתי חמש שנים כדי לחסוך לו והכל הלך תוך שבוע וחצי. זה גומר אותך נפשית.

אני חייב לקחת את החיים יותר רגוע, אצטרך לעשות שינויים.

4.8.20

חגגתי יומולדת. הלכתי לקנות לעצמי מתנה – מד לחץ דם. אחלה מתנה לגיל 40. המתנה שאני באמת צריך זאת עבודה. לפני הכל. כשאני בעשייה אין לי זמן למחשבות שלוקחות אותך למקומות לא טובים.

אני האדם הכי אופטימי שיש. אני יכול לספור על כף יד אחת כמה פעמים הייתי עצוב, אבל מאז המקרה זה עוטף אותי יותר, הלבד. עכשיו הלבד, שלרוב אני חולה עליו - עושה לי לא טוב. אני מחפש תעסוקה כל הזמן.

אני מתחיל להפנים שיכולתי גם לחטוף התקף לב רביעי ולא להיות פה. אני לוקח שמונה כדורים ביום. לדילול דם, להורדת לחץ דם, לכולסטרול.

אתה מתחיל להיות פחדן, אני יכול לשתות בירה או לא? אני יכול לרוץ? אני הרבה יותר קשוב לגוף שלי וכל מיחוש קטן, אתה מיד נלחץ וחושב שהנה זה קורה שוב. אני אוהב ספורט אתגרי. רציתי לעשות סקי בכנרת. עליתי על המגלש, תוך שש דקות הרגשתי שאין לי כוחות יותר לזוז. זה מטורף כי בדרך כלל אני רץ, קופץ, צולל, פתאום אחרי שש דקות אני לא נושם.

הערב אני מתרגש – כי אני יוצא לנגן באירוע. לקחתי די־ג'יי איתי למקרה שיקרה לי משהו. אני לא יודע אם הלב שלי יעמוד באנרגיות הדרושות. היינו אמורים לקחת על החתונה הזו עשרת אלפים שקל, ירדנו ל־2,500, זה יותר לנפש מאשר כדי להרוויח. 50 איש בגג, ומותר לעשות אירוע רק עד 23:00 בלילה. אין גם רחבת ריקודים כי אסור.

אנשים מחביאים את המסיבה. בגגות סגורים, בחדרים, מקומות שפחות נראים לעין ויש תעשייה שלמה של מסיבות מחתרתיות. אנשים מזיזים אירועים לשנה הבאה, ואני נופל בין הכיסאות. מה אני אוציא חוזה ואומר לו שהוא לא יכול לשנות תאריך? אני צריך לזרום עם הלקוחות, וכשאתה זורם עם כולם אין תזרים של מזומנים.

בעסק שלי צריך לעבוד חמישה חודשים בשנה בשביל כל השנה. בשאר הזמן – חורף וחגים – אין כמות גדולה של אירועים. התחלנו את העונה עם חשבון טוב, פלוס של עשרות אלפי שקלים בבנק. היום אני בבור של מינוס. אם היו שואלים לפני חצי שנה, מה קורה איתי בפברואר שנה הבאה, הייתי אומר בדיוק כמה כסף יהיה לי בחשבון. היום אני לא יודע כלום. רוב 2020 הייתה סגורה מראש, עוד חגגנו שתהיה לנו השנה הכי טובה. לפי זה אתה מתחייב, משלם לאנשים, משקיע בשיווק ואז הכל הולך לפח. זה לא שנפלתי בעסק כי עשיתי מהלך לא נכון. יש לי אפס אשמה על המצב אבל מאה אחוז אחריות.

והכי נורא היו התגובות שקיבלתי מאנשים שבחיים לא ניהלו עסק ומעבירים ביקורת. הם לא מבינים שעסק סגור עובד אפילו יותר קשה, כי אין נקודות אור, רק רצף עבודה על אירועים קיימים שצריך כל הזמן להזיז תאריכים, חלק רוצים את הכסף חזרה, חלק מבטלים. גם לסגור עסק זה כמה עשרות אלפי שקלים. פתאום מתקשרים מהבנק. אני לא מכיר שיחות כאלה, "כפיר אתה צריך להפקיד". מאיפה אני אפקיד עכשיו? אני לוקח עוד הלוואה, אבל גם אותה צריך להחזיר.

הילדים עוד קטנים, הם לא מרגישים כלום. אני גם לא מראה להם את הלחץ, וגם לא לאשתי. זה יטלטל את כל הבית. בגלל שגדלתי בבית שלא היה בו יותר מדי, למדתי לעולם לא להגיד להם "אין". אני יכול להגיד להם שלא מתאים ולא צריך ולא כדאי, אבל "אין לי כסף" הילדים שלי לא ישמעו ממני בחיים. אנחנו גרים בשכונת רמת החייל שלכולם יש בשפע, אבל אני לא בתחרות.

עכשיו קרין המפרנסת ואני אבא במשרה מלאה. צימצמנו את רמת החיים. אם יש מינויים שאני לא צריך אני מבטל. אנחנו מוציאים כל חודש סכום כסף מהבנק ומשתמשים רק בו ולא באשראי. ויתרנו על מסעדות, לא קונים בגדים או נעליים. חוסכים על דלק. כלכלת הבית שעמדה על 35 אלף שקל הוצאות הצלחנו לצמצם ל־25 אלף שקל.

השינויים מהותיים, גם ההתנתקות מהעסק פיזית הופכת להתרחקות מהשותף, מהעובדים, זה גיבוש שעבדתי עליו שנים. הכל מתפורר לך. התקשרתי לבעל הבית וביקשתי הנחה לשכירות. הוא הסכים להוריד לי אלף שקל לשלושה חודשים.

בשבוע הבא אני צריך לעבור צנתור נוסף. אני לא חושב על זה בכלל. אני מפנים דברים בדיעבד.

11.8.20

ממתין בבית החולים מתשע בבוקר עד אחת בצהריים. מרגיש סבבה. בעבודה היה מגניב. האירוע החזיר לי צבע לחיים. התחילה תנועה אבל זה לא משנה את המגמה. אנשים עושים חתונות בגינות, אירועים מאוד קטנים, יותר צנוע ופחות רועש. יש לי חתונה נוספת שאני אמור לתקלט בה מחר. זה אירוע בבית פרטי, בווילה. אני לא מרוויח כמו באירוע גדול אבל זה משמר את העבודה. זהו, קוראים לי לצנתור, אני רוצה לסיים עם זה כבר.

20.8.20

הצנתור הזה היה מאוד קשה, שמו לי ארבעה סטנטים במכה אחת. אם מהראשון יצאתי סבבה, מזה יצאתי מותש. היה לי קשה יותר לחזור לשגרה, אבל ערב למחרת כבר עשיתי חתונה. הדרכתי את כל העובדים, הם הקימו את הציוד ועשו את החופה, ואני באתי לתקלט. זה מה שהביא לי את האנרגיות לכל השבוע. לחזור לעמדה זה מחזיר אותי לחיים.

אני רגיל לחיות חיים כל כך סוערים – לילות של עבודה, חזרה בבוקר, אני ישן שעתיים מתקלח ויוצא שוב לעבודה. פתאום משתלט עליך וואקום. אתה רגיל לעשות הרבה ופתאום יש ריק, שגומר אותך נפשית ופיזית.

ביום חמישי שעבר חגגנו יומולדת לחבר ילדות שלי. אתה מסתכל על השולחן וכולם פה מתקדמים ואני הולך אחורה בצעדי ענק. העסקים של רוב החברים שלי ממשיכים ואצלי נעצר. כשהתחיל הסגר כולם היו באותה סירה, הרגשת שאתה יחד עם כולם. היום זה רק העסק שלך שנופל. אחרי שהורדתי את העובדים ואת כל מה שאפשר הצלחתי להגיע ל־25 אלף שקל הפסד על העסק כשהוא עומד סגור. יחד עם כלכלת הבית אני חייב כל חודש לייצר 50 אלף שקל בשביל לא להיות בגירעון. לכסות את הבור שנוצר ייקח לי לפחות שנתיים כדי להגיע לנקודת איזון.

השנה בפעם הראשונה לא שלחתי את הילדים לקייטנות, אני איתם, אבא במשרה מלאה, מהבוקר עד שהם הולכים לישון. זה סופר־קשה. בלילה אני הולך לטייל בעיר, להראות את עצמי במקומות שאני עובד בהם בדרך כלל ובעיקר לנקות קצת את הראש. בדרך כלל בשעה כזאת אני מוציא צוותים לעבודה.

התחילו לרוץ חתונות שבניגוד להנחיות של משרד הבריאות יש בהן ריקודים. זה מה שאני מנסה לעשות. כל זוג שמתחתן מבקש "הנחת קורונה". אני ואחותי, יערית, עובדים יחד והיא מצליחה לשמור על החברה שלנו עוד מסודרת יחסית לכאוס מסביב. כל העניין של התקף הלב הכניס את כל המשפחה לדאגה כלפיי. כולם רוצים שאנוח. בהתחלה זה נחמד, אבל אחרי זמן מסוים אני אומר, "שחררו אותי".

יש קצת תקווה שדברים יסתדרו. ניקיתי את השולחן מדברים לא פתורים. היה לי סכסוך עסקי עם שותף עבר ששפכתי עליו מאות אלפי שקלים, אחרי התקף הלב הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לסיים את זה ולא בבית משפט. האגו נעלם ואנחנו בדרך לפשרה. זה מוריד לי הרבה לחץ. שבוע הבא יש אופציה שמועדונים יוכלו להיפתח. זה הלחם והחמאה. אבל זה גם לצאת החוצה, לעבוד. עוד שבועיים יש לי כמה חתונות סגורות, אז יש אופק.

יש המון שמועות, מדברים על חזרה באוקטובר של האולמות, אבל מתחילות גם שמועות על סגר בחגים.

אשתי עובדת עכשיו אבל אצלה משלמים שוטף פלוס 60 שזו שיטה ישראלית מטופשת. בחיים שלי לא ראיתי אותה עובדת ככה. קמה כל יום בחמש וחוזרת בשמונה בלילה. נקרעת. התקף הלב חיזק את הזוגיות בקטע אדיר. פתאום כל האמפתיה יוצאת כשאתה מבין שיכולת לאבד מישהו.

עם אשתו בבית החולים אחרי הצנתור הנוסף. ותודה לממשלת ישראל שהשאירה אותי בלי הכנסה, בלי עזרה ועם לב שבור | צילום: אביגיל עוזי

2.9.20

אתמול נגמרה ה"קייטנה של כפיר" שעשיתי לילדים. טיילנו במיני־ישראל, בתערוכת הלגו. כדי שאני לא אצא מדעתי דאגתי כל יום לקחת אותם לפעילות אחרת וזה מתיש ומעייף אבל הם שווים כל רגע. עכשיו הם חזרו לגנים ואני מחזיר את הזמן לחיי. אני פועל בכמה מישורים להוריד את הסטרס בעיקר במישור הכספי. אני מנסה לפתור את הסוגיה המשפטית עם השותף לשעבר, עשינו כמה פגישות, הגענו להסדר כמעט חתום, במועד החתימה אחד השותפים חטף רגליים קרות והתהפך עלינו.

פתאום אני מגלה שמס הכנסה חסמו לי את ה"פטור מס במקור", כי לא שילמנו מע"מ בזמן הקורונה. אז מי שרוצה עכשיו לשלם – אין איך לגבות ממנו כסף. במקביל העסק עובר שינויים מטורפים. אני והשותף שלי מתחילים לעבוד בקונסטלציה חדשה. התחלתי להיכנס להתקפי חרדה. דיברתי איתו בפתיחות והחלטנו שממשיכים לעבוד באותו משרד, אבל לא נהיה תלויים אחד בשני. הקורונה דפקה את כולנו. היום פתאום יש לי חתונה, פתאום יש עבודה ויש קצת רוח במפרשים. אבל אי־אפשר להתנהל ככה כשאתה לא יודע מתי אתה עובד וזה משתנה מיום ליום. ועוד בסוף כולם מבקשים הנחות מטורפות. הייתי אמור לעשות חתונה בחוף הים וסגרו את החוף. עכשיו צריך למצוא מקום חלופי. האירוע נפל בינתיים.

התהליך המשפטי אמור להכניס סכום כסף נכבד שייתן לי שקט נפשי, אבל שלשום הרגשתי שהכל נופל. גם ההסכם עם השותף לשעבר, גם השינויים במשרד, נוצרים עוד חובות. הגעתי לקצה. יש ימים שהלחץ בלתי ניתן לספיגה ואז אתה נשבר ומתפוצץ על כולם ובסוף מי שספג את האנרגיה הנוראית הזאת הם הילדים שלי. אני מת מזה. קרין כבר שמעה בקול שלי שאני על הקצה ודאגה לתת לי רגע. לקחתי אוויר, וחזרתי בכל הכוח להילחם.

בראש השנה לא אעבוד. זה יהיה זמן משפחה. אני עדיין לא יודע אם עושים את החג אצלנו או מצטרפים לנסיעה משפחתית שמתארגנת.

עם הקהל באירוע. מה אני אתחיל להיות עכשיו מתווך? רואה חשבון?

13.9.20

ביום שישי האחרון היה לנו אירוע גדול, חגיגה! בתקופה האחרונה המשטרה התחילה לשים דגש חזק על אירועים. ואתה כמעט ולא יכול באמת לתקלט מהפחד. כל הזמן התחלנו מוזיקה־הפסקנו מוזיקה, הדלקנו אורות־כיבינו אורות. הפחד שיתפסו אותנו רוקדים ונהנים סוריאליסטי ממש. עד לא מזמן במשטרה לא היו מעיזים להיכנס לחתונה, היו רק עומדים בחוץ, קוראים לבעל הבית לצאת, מאיימים בקנס, אבל לא נכנסים פנימה. היום הם נכנסים, אומרים "סגור את המוזיקה" ונגמר הסיפור. נכנסים בכולם בראבק.

הסגר בחגים מדאיג מאוד. עד עכשיו הייתה עוד עבודה, פה מסיבה, שם אירוע, עכשיו עוד פעם אנחנו טובעים. כולנו. חברים שלי עם חברות תאורה וסאונדמנים. זה כמו גזר דין מוות. אני לא יודע איך אנשים ישרדו את זה עוד פעם. אני גם לא יודע איך אני אשרוד. אבל אני אופטימי, נמאס לי לקחת דברים ללב. הכסף מהפשרה עם השותף לשעבר נותן אוויר לנשימה. הוא היה אמור להיכנס לחיסכון אבל עכשיו הוא בשביל לחיות.

היום קיבלתי הודעה מהבנק שאני בחריגות. מזל שיש לי מה להפקיד אחרת הייתי מת. גם קרין צריכה לקבל משכורת. אנחנו מתחילים להתאזן, אבל זה לא אמיתי כי זאת התאזנות לקראת עוד פעם ירידה.

כולם מנסים לשכנע אותי לעבור מקצוע, "אם זה יימשך ככה עוד שנה מה תעשה?" מה אני באמת אעשה? אני חושב על כיוונים. מה אני אתחיל להיות עכשיו מתווך? רואה חשבון? אני גם טוב בעבודה שלי. אולי באמת אני צריך לחפש כיוון אחר.

אם זה ימשיך ככה בחודשים הקרובים – נסגור את המשרד ואחזור לעבוד מהבית. אחזור להיות קטן ולבד. ראש השנה מתקרב. בשנים הקודמות היו הכנות גדולות לחגים. השנה אפילו לא הלכנו לסופר, זה לא מעניין אותי בכלל.

ביום שלישי השבוע אני עובד בחתונה שנסגרה היום. בדרך כלל סוגרים חתונה חצי שנה או תשעה חודשים מראש. ואני בא בשביל פרוטות, אבל לפחות יש אירוע. זה יהיה אירוע אחרון שלי עד להודעה חדשה.

עם קרין בים