"חג ומועד ונופל" הוא השם שנתן מאיר אריאל לאלבום השירים הראשון שלו, שיצא לפני 42 שנה. אהבתי את השירים; לא אהבתי את ההתחכמות. אף על פי כן, ההתחכמות זכתה לחיים ארוכים, ארוכים מחייו של האיש הכל כך מוכשר שהגה אותה. בעונת החגים הנוכחית היא רלוונטית יותר מתמיד: ככה זה כשראש השנה נראה ונשמע כמו יום כיפור.

הבוקר נכנסת המדינה לסגר שאיננו סגר. בין אבירי הסגר ובין מתנגדיו קיימת הסכמה בנקודה אחת: המגבלות שהממשלה החליטה עליהן לא פותרות את הבעיה. אין דרך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה, לרתק את האנשים לבתים ולאפשר למשק להמשיך לעבוד. לכל מעשה יש מחיר: כמו שאין שלום בחינם אין גם התמודדות עם הקורונה בחינם. האיש היחיד בישראל שמאמין במתנות חינם הוא בנימין נתניהו.

אנשים זועמים: הם זועמים בצדק. בשבועות הקרובים ימכרו להם שהגל השני פוגע בכולם, לא רק ישראל מאבדת שליטה - גם בריטניה, צרפת, ארצות־הברית. שוב יספרו לנו שמנהיגי העולם מטלפנים לשאול איך ישראל מצליחה להיות ראשונה בסגר פעמיים. יגידו לנו שלא הממשלה אשמה – הישראלים אשמים. שר הבריאות יולי אדלשטיין כבר הפך את אשמת האוכלוסייה לקמפיין אישי. זה לא אני, הוא אומר, זה אתם.

האמת שונה. מערכת הבריאות ידעה מעט מאוד על הנגיף בתחילת המשבר. עם זאת, היא היטיבה להגדיר את הסכנה שגלומה בו: הסכנה להצפה של בתי החולים. אנשים ימותו משום שאין די מכונות הנשמה, די צוותים רפואיים, די מיטות.

יש שתי דרכים להתמודד עם הסכנה. האחת, להפחית את ההידבקויות; השנייה, להגדיל את ספיקת בתי החולים. אלה שתי כפות של אותם מאזניים. קל להבין איך נכשלנו בראשונה: הפוליטיקאים שלחו את הציבור לעשות חיים, התנהגותם האישית יצרה אי־אמון, המומחים ניהלו ויכוחים קולניים בטלוויזיה, בילבלו את הציבור והאנשים העדיפו לצפצף.

קשה יותר להבין את הכישלון בצד השני של המאזניים. משרד האוצר טוען שמשרד הבריאות קיבל 15 מיליארד שקל כדי להכין את עצמו לגל השני. זה לא מעט כסף. למרות זאת, תקרת הספיקה לא השתנתה. 800 חולים קשים והמערכת קורסת - כך טוען משרד הבריאות. מעט מדי רופאים הוכשרו; מעט מדי אחיות הוכשרו; בגלל התנגדות משרד הבריאות והחשש של ראש הממשלה מההון הפוליטי שיעשה נפתלי בנט, פיקוד העורף גויס למערכה באיחור בלתי נסלח. הצבא יודע לעבוד בתנאי חירום. מקורות בצבא טוענים שכאשר פיקוד העורף נכנס בכל הקצב להכשרת חוקרים לצורך איתור שרשרת ההדבקה, משרד הבריאות אמר סטופ, יש פז"ם. הכשרה של חוקר חייבת להימשך לא פחות משבועיים.

ייתכן שממרחק הזמן נוכל להציב את המחדל הקולוסלי הזה בהקשר רחב יותר. ייתכן שנגיע למסקנה ששורה של מנהיגים פופוליסטיים, בעלי פה גדול ויכולת ניהול מזערית, נתקלו בנגיף שלא הכירו ואיבדו שליטה. זה בוודאי נכון לגבי טראמפ. על פי הראיונות שמפרסם בוב וודוורד בספרו החדש "זעם" שניים מבכירי המועצה לביטחון לאומי הזהירו את טראמפ בינואר מפני המגפה שמגיעה מסין. ראש המועצה לביטחון לאומי אובראיין הגדיר אותה כאיום הגדול ביותר על ביטחונה של אמריקה. טראמפ בחר להתכחש לקיומה של המגפה ולרמות את הציבור.

נתניהו איננו טראמפ: הוא לא כופר במדע, אבל הוא קל להשפעה. יש לא מעט אירוניה בכך שבתחילת הדרך התפאר נתניהו בשבחים שנתן טראמפ לטיפול שלו בקורונה. הלך הזרזיר אצל העורב.

יש דמיון בין הזעם שמופנה כלפי טראמפ לזעם שמופנה כלפי נתניהו: הוא מתחיל בשאלות של תפקוד ועובר להתנהגות אישית, ליחס כלפי שומרי הסף ולקריאת התיגר על הסדר הדמוקרטי. זאת ועוד: לשניהם יש בייס, קהל גדול, רחב, שמאמין בהם וזועם על כל מי שמטיל בהם ספק.

בארצות־הברית הזעם יתועל להצבעה בבחירות. כל צד יביא לקלפי את הזעם שלו. האמריקאים יכולים להתנחם בכך שיש להם כרגע בחירה, יש אלטרנטיבה. לישראלים הזועמים לא נותר אלא להפגין – וגם את זה רוצים לקחת מהם, בחסות הקורונה. ˆ