להחזיר את החירות

ביום שישי, ערב ראש השנה, הלכה לעולמה שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר־גינסבורג. תומס ג'פרסון, הזכירה גינסבורג בנאום הכתרתה כשופטת, טען ש"מינוי אישה למשרה ציבורית הוא חידוש שהציבור לא מוכן לו. וגם אני לא". ג'פרסון היה מהאבות המייסדים של ארה"ב וממנסחי החוקה האמריקאית, שמחזיקה מעמד כבר מאות שנים. גינסבורג לא רצתה להשמיץ את ג'פרסון. היא רצתה רק, ואך ורק, להצביע על השינוי בחברה האמריקאית. הרי ב־1993 היא הייתה האישה השנייה בהיסטוריה שמונתה כשופטת ביהמ"ש העליון של ארה"ב. הראשונה, סנדרה או'קונור, מונתה ב־1981, דווקא על ידי הנשיא השמרן רונלד רייגן. בישראל, אגב, השופטת הראשונה, מרים בן־פורת, מונתה לביהמ"ש העליון כבר ב־1976.

גינסבורג הזכירה באותו נאום את אחד מגדולי השופטים בארה"ב, לרנד הנד, שטען כי ערכים חוקתיים, לפני כל דבר אחר, חייבים להתנחל בלבבות. הנד עצמו, כדאי לשים לב, קבע ש"אם החירות מתה בלבבות, אין חוק ואין בית משפט שיוכל להציל אותה”. זו הייתה אמירה בוטה וברורה במסגרת הוויכוח הבלתי נגמר על האקטיביזם השיפוטי. מבחינתו, בית משפט שפוסל חוקים מגביל את המרחב הדמוקרטי. במושגים שלנו, גינסבורג הייתה אקטיביסטית בולטת, היפוך גמור של הנד. זה לא הפריע לה, פמיניסטית וליברלית שכמותה, לצטט אותו. משום שהוויכוח על אקטיביזם – והיה ויכוח נוקב שם כמו כאן – לא הפך לוויכוח שכולו פסילת אנשים, או השמצות על "אויבי שלטון החוק". זו המצאה ישראלית.

גינסבורג הייתה גם ליברלית וגם ציונית. רק קטני מוח מתעקשים שמדובר בסתירה. באותה שנה שבה נטלי פורטמן סירבה לקבל את פרס "בראשית", כאות מחאה נגד נתניהו, גינסבורג דווקא הגיעה לישראל כדי לקבל פרס. הייתה לה ביקורת, אבל היא לא החרימה, משום שמי שציטטה את האנטי־אקטיביסט הנד ידעה היטב שמחלוקת יכולה להתקיים גם תוך הערכה. ומשום שהיא ידעה שעם כל האקטיביזם השיפוטי שלה – העמדה הנגדית ראויה להערכה.

ומהי רוח החירות? לפי הגדרת הנד, שגינסבורג אימצה, "זו הרוח שאינה בטוחה לחלוטין שהיא הצודקת". אפשר וצריך להוסיף שזה ההיפוך המוחלט של "הצדק המוחלט" שמאפיין את הצדדים לוויכוח בארה"ב של היום, ולצערנו גם בישראל. הביטו בשיח הציבורי. מישהו בשנים האחרונות שיכנע מישהו? אנחנו חכמים גדולים בהטלת ספק בעמדה של הצד השני. החירות האמיתית היא להטיל ספק בעמדה של עצמנו. החירות היא לחרוג משורת המקהלה. החירות היא לעסוק בביקורת עצמית ולא רק בביקורת הצד השני.

בימים טרופים אלה, גם בארה"ב וגם בישראל, איבדנו את רוח החירות. משום שמעולם, צריך להודות, לא היה השיח הציבורי עקר כל כך ומיותר כל כך. זה לא חשוב איזו עמדה מוצגת, ומאיזה צד. אנחנו יודעים מראש שהיא תיתקל בבוז מוחלט על ידי הצד השני. ספקות? הן הופכות לסימן של חולשה, והשיח הציבורי הופך לשיח של מקהלות. אין ניואנסים, אין טענות טובות יותר וטובות פחות, אין הקשבה. יש רק דבר אחד: כן ביבי ורק־לא־ביבי. הפכנו לעדרים. כאשר יש בודדים, רק בודדים, שמנסים לצאת משורת המקהלה, הם זוכים למטחים של גידופים. הקורבנות האחרונים הם שי גולדן משמאל, שהשמיע ביקורת על עיתונאים שמשתתפים בהפגנות וכמה שעות אחר כך מסקרים אותן. ביקורת לגיטימית לחלוטין, אבל הפכו אותו לקרנף בשירות נתניהו. או קלמן ליבסקינד מימין, שהעז לטעון, בדיוק כמו עבדכם הנאמן, שיש צורך בעסקה עם נתניהו שתוביל לפרישה מכובדת, כדי למנוע הליכים משפטיים שרק יעצימו את ההרס העצמי. וגם הוא כבר הופך לעבד נרצע של האוליגרכיה, או למשרת הנאלח של הבוסים שלו בתקשורת.

צריך להתווכח, הוויכוח הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה. אבל לא פחות חשוב להקשיב, לפתוח את הראש, להבין שבצד השני יש בני אדם עם כוונות טובות. ובעיקר, להחזיר את רוח החירות במובן שהנד וגינסבורג התכוונו אליו. חירות שחייבת להכיל בתוכה ספקות. האם אנחנו מסוגלים? ˆ