קרוב לצלחת

העונה החדשה של "אנחנו על המפית", שמתמקדת במסעדות ישראליות, תוכננה ואף צולמה בחלקה לפני הקורונה, אבל היא גם די מתאימה לעידן שבו העולם מקורקע. זה לא רק שהמסע של ברק יחזקאלי בין שפים ישראלים בחו"ל הגיע למיצוי (בכל זאת, כמה ניכוס תרבותי אפשר לשאת), אלא שרוח התקופה מהדהדת את אחת השורות היפות שכתב ברי סחרוף: אל תחפש רחוק, תישאר קרוב.

זה נכון במיוחד דווקא עכשיו, כשהמשבר הכלכלי רק מחריף וענף המסעדנות המקומי ניצב על סף חורבן. ובניגוד לאופן שבו הערוצים המסחריים עוסקים באוכל, בין אם בכתבות בחדשות או בתוכניות ריאליטי, "אנחנו על המפית" מספקת חוויית צפייה הרבה יותר בוגרת ובוודאי פחות מנותקת. ברגעים המוצלחים שלה היא בהחלט מזכירה למה אנחנו מתגעגעים ומדוע כדאי להילחם.

הפרדוקס הוא שהתוכנית עושה את זה בזכות וגם למרות האיש שמוביל אותה. יחזקאלי ללא ספק אוהב את סצנת הבישול הישראלית ומעריך בכנות את הגברים והנשים מאחוריה. בעיקר, עושה רושם שהוא לא נופל לאחת משלוש האופציות של דמות השף בפריים טיים: פרזנטור של עממיות מאוסה (נחשו למי הכוונה); משורר מקושקש (כמו אתם יודעים מי); ופקעת עצבים מהלכת (וגם כאן אין צורך לנקוב בשמות). בשונה מכל אלה, הנוכחות של יחזקאלי היא אמצעי ולא המטרה.

אולם יש גבול ברור למידת היעילות של הפרסונה הטלוויזיונית הזאת. בפרק אמש, למשל, יחזקאלי התלווה לשפית לונא זרייק, טיפוס מעניין ולא שגרתי בנוף הקולינרי. אלא שיחזקאלי נעדר כישורים של מראיין, כזה שמסוגל לזהות קצה חוט ואז לחתור לכיוונו במרץ אך ברגישות. מנגד, הוא לא מצטיין בדברנות וכל שכן בגיבוש תובנות ותזות שיגשרו על מה שלא נאמר בשיחות הנעימות שהוא מקיים. ולעיתים השף פשוט משתמש במרכיבים הלא נכונים: במקום שאלה יגיע ניסוח משלים (ולרוב מיותר), ובמקום לסמן ולהתעכב על אמירה חשובה פשוט עוברים נושא. לכן גם הביקור שלו בנצרת, על אף הסיפור המסקרן והמאכלים המרהיבים, לקה בהרעלת קלישאות והותיר תחושת החמצה.

כיוון שיחזקאלי נמנה עם יוצרי התוכנית, נדמה שהפורמט נתפר גם כדי להכיל את הפגמים הללו, ולהקטין ככל הניתן את ההשפעה שלהם. גם אם הכיסוי לא יכול להיות מושלם, כפי שהוסבר לעיל, יש בזה משהו מעורר הערכה. הרי אם קיים מכנה משותף בין המסך והצלחת, זאת המהירות שבה מתגלים זיוף ויומרנות. ו"אנחנו על המפית" היא מה שהיא, לטוב ולרע.

בקטנה

הכתבים והפרשנים ב"חדשות הערב" של "כאן" הופיעו אמש כשהם עוטים מסכות, שירדו רק כאשר הגיע תורם לדבר. דווקא בגלל שההנחיות לא מחייבות זאת מדובר באירוע בעל משמעות, שכן טלוויזיה היא מדיום ויזואלי והנוכחות הקבועה של מסכות על המסך משקפת את החשיבות שלהן ואגב כך מנרמלת את הפריים. יהיו מי שיראו בכך גימיק, אבל הוא עדיין נושא ערך כלשהו. זה גם בוודאי עדיף על תוכניות שדוחקות בצופים לקיים את ההנחיות ונוזפות בהם על הפרתן, בזמן שהאולפן נראה כאילו יושביו קיבלו את החיסון שכולם מחכים לו.