סכנת נפשות

וירוס הקורונה הביא עימו השלכות הרסניות למערכת הבריאות ולכלכלה הישראלית, שזרעו משבר בריאותי נוסף, פחות ויזואלי אך לא פחות הרסני ונפוץ: משבר נפשי.

"הבית הוא כמו סיר לחץ", מתארת סילבי (40), אמא לשלושה ילדים מאשדוד. סילבי יצאה לחל"ת עוד בתקופת הגל הראשון, ובעלה עצמאי שנותר כמעט ללא עבודה. "מצד אחד נמצאים בבית וצורכים יותר, מצד שני צריך להצטמצם, אבל מאיפה?"

סילבי מתארת שגם ילדיה מפוחדים, "הם שואלים, 'אמא, מה יהיה אם תמותו, אם מישהו מהמשפחה שלנו יחלה?' הם ישנים איתנו במיטה". בינתיים היא מטופלת בכדורי הרגעה. "אנחנו כהורים צריכים להכיל את הילדים, אבל איך אפשר כשאת נמצאת בעומס עד מעל הראש. אני כל הזמן מכבה שריפות".

"אנחנו רואים עלייה של 300 אחוז בפניות לקבלת טיפול פסיכולוגי", מספרת אלית מרדו, פסיכולוגית וממובילי מטה המאבק של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל. "נתוני הלמ"ס מהסגר הראשון מראים שכמעט 25 אחוז מבני ה־21 ומעלה, 1.2 מיליון איש, מדווחים שמצבם הנפשי החמיר. 26 אחוז מדווחים שהמצב של ילדיהם החמיר. אלו נתונים קטסטרופליים".

ינאי. "הסגר שבר אותי"

"הסגר משבש לי את כל סדר היום", מספר ירון (30) מתל־אביב. ירון, שסובל מפוסט־טראומה, מטופל במכון סאמיט שמטפל במתמודדי נפש. "אני גר לבד, וסגר עבורי זה סוג של מעצר בית. אני רגיל לקום בבוקר, ללכת לעבודה. אני מכור לספורט, מוציא שם אגרסיות, לומד התנהלות מול אנשים. עכשיו זה מרגיש כאילו אני לא בן אדם. אני לא בוכה אף פעם, ובסגר הזה יש רגעים שאני פשוט מתפרץ.

"הסגר פוגע בשני עקרונות מאוד חזקים בשיקום נפגעי נפש: שמירה על סדר יום וחיכוך בקהילה", מסביר יוני בוגט, פסיכולוג קליני, מנכ"ל מכון סאמיט שמשקם ומטפל בכ־600 מתמודדי נפש בירושלים. "הדבר הכי קשה בתור בני אדם הוא חוסר אונים וחוסר ודאות, בטח עבור נפגעי נפש בזמן הסגר, שגורם לנתק בינם לבין הצוותים המטפלים".

כאמור, לא רק המבוגרים סובלים. ינאי, בן 16 מחיפה, נמצא גם הוא במצוקה נפשית בגלל הסגר. "המצב הכלכלי בבית קשה, פיטרו את אמא שלי. יום אחד הגעתי לבית ספר עם חולצה שחורה והמנהל העיר לי שאני לא יכול לבוא בלי חולצת בית ספר. נאלצנו לקנות חולצות על חשבון אוכל לבית".

בינתיים הוא נעזר בפרויקט של עמותת עלם, “אבל עכשיו בסגר גם לשם אני לא יכול ללכת וזה שובר אותי".

ירון. "כאילו אני לא בן אדם" | צילום: שלו שלום