שישי 30 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דובר צה"ל
    כללי • 23.09.2020
    הצנחנים מתל ענתר
    יעקב סיגלר נזכר כל בוקר בלוחם הסיירת שקפא על ההר. אבישי הרץ לא ישכח את החייל שנהרג כשנגמ"ש עלה על מוקש. אצל מאיר פרופסט צרובות ההפגזות הקשות על התל
    חן קוטס

    זה היה שירות המילואים הראשון שלהם. יעקב סיגלר היה בן 21, גר במושב פארן. עד היום גר בפארן, מגדל פלפלים. מאיר פרופסט בא מקיבוץ יד מרדכי. היה מפקד מחלקה, בן 23, אבל לחם כרגם. רק אחרי המלחמה גילו שהוא בעצם קצין. אבישי הרץ, היה סטודנט בן 24. שבועיים וחצי אחרי שפרצה המלחמה היה אמור להתחתן. הביאו מכונת כתיבה הביתה להדפיס את ההזמנות לחתונה. לפני שעלה צפונה, לחזית, אמר לאשתו לעתיד: "שישה־שבעה ימים, כמה כבר ייקח. תדפיסי ותשלחי".

     

    פרופסט וסיגלר השתחררו אחרי 188 ימים. הרץ רק אחרי 196. "קראו לנו 'פראיירים', בגלל שאנחנו עדיין במילואים של המלחמה", הוא מספר.

     

    הם זוכרים איך הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר הגיע לבקר בתל ענתר, במובלעת הסורית. זה היה אחרי הפסקת האש. "אני הייתי סמל ראשון, כלומניק", משחזר סיגלר. "פתאום בא הרמטכ"ל. אף אחד לא אמר שיגיע". על התמונה אומרים שלושתם שהיא "היסטוריה". פרופסט והרץ לא הכירו אותה, עד ששלחנו אותה אליהם. סיגלר קיבל אותה לפני כמה שנים ומאז היא שמורה אצלו בטלפון.

     

    חלק מגיבורי אותה תמונה כבר אינם בין החיים. יש ביניהם שאינם זוכרים את השמות או האירועים. אחרים התקשו לזהות אפילו את עצמם בתמונה הישנה, ויש שהעדיפו לא לדבר על המלחמה. "אנחנו לא מדברים על מלחמת יום כיפור אף פעם", מסביר סיגלר. "אני, הילדים שלי, אשתי. מרגע שחזרתי מהמלחמה, לא מדברים. עברתי את התקופה הזאת בגבורה. אבל זאת הייתה חוויה לא פשוטה".

     

    אבישי הרץ | צילום: דנה קופל
    אבישי הרץ | צילום: דנה קופל

     

    שלושתם לחמו בגדוד 567 בחטיבה 317, חטיבת צנחנים במילואים. אלישע שלם היה המג"ד שלהם. הלכו אחריו בעיניים עיוורות, הם אומרים. שירתו בפלוגות שונות, אבל המלחמה והצילום המשותף צרבו אותם יחד.

     

    "כשגייסו אותנו", נזכר סיגלר, "נסעתי בטרמפים לרמלה. משם שלחו אותנו צפונה. הגעתי לגדוד בלילה. לא הכרתי אף אחד. צעיר, מלא אנרגיה. לא פחדתי מכלום".

     

    פרופסט: "אני לא קיבלתי אפילו צו שמונה. פשוט הגעתי ואמרתי 'אני רוצה להתגייס'".

     

    הם לחמו בחזית הצפון. השתתפו בין השאר בכיבוש אום בוטנה ותל א־שמס. לקחו חלק גם בכיבוש החרמון הסורי, הגיעו אליו במסוקים. "זה לא היה קרב קשה", מודה פרופסט, "רוב הסורים שהיו שם ברחו".

     

    מאיר פרופסט
    מאיר פרופסט

     

    סיגלר: "אני הייתי האחרון מהפלוגה שהצליח לרדת במסוק מהחרמון הסורי. אחר כך השתנה מזג האוויר. אי אפשר היה להעלות מסוק. צוות מסיירת מטכ"ל עלה לעזור לכוח שנתקע למעלה. בדרך לוחם מסיירת מטכ"ל קפא ומת. השאירו אותו על ההר, סימנו את מקום הגופה והמשיכו. רק למחרת אספו אותו. זה היה 300 מטר ממני. אז לא ידעתי על זה".

     

    הסיפור הזה לא עוזב אותו. "בחור מסיירת מטכ"ל שהיה בצוות גר בפארן", הוא אומר, "אנחנו יושבים בבוקר בפרלמנט, ותמיד מדברים על זה. רק אני והוא. כי לא נסגר לי הסיפור. אני חי עם זה".

     

    בתל ענתר ישבו תקופה ארוכה. "אף אחד לא שמע על התל הזה מלבד מי שהיה שם", צוחק סיגלר. הם זוכרים ניסיונות חוזרים של הסורים לכבוש אותו. "התל הופגז בצורה קיצונית", מתאר פרופסט, "היו חיילים שלא יצאו מהבונקר".

     

    סיגלר: "הפגז הראשון שנפל עלינו בתל הרג חייל שעמד לידי. נופל לידך פגז, אתה חי והחבר לידך נהרג. זה קשה".

     

    יעקב סיגלר
    יעקב סיגלר

     

    באחת השבתות היו צריכים לצאת לסיור. איתם בתל ישב סמל רפי שטרן ז"ל. "רפי היה בחור דתי", מתאר הרץ. "הוא רצה לחלל שבת מה שפחות במסגרת המשימה. הוא נהרג כשהזחל"ם שלו עלה על מוקש. אני עמדתי בעמדה למעלה".

     

    כשהשתחררו ירדו מהתל בלילה. "פחדנו", מגלה הרץ. "עברנו בין המשאיות וניפצנו פנסים, שהסורים לא יראו אותנו".

     

    הם לא שמרו על קשר אחרי המלחמה, אפילו לא יודעים למה. אחד הבנים של סיגלר הוא מפקד בסיס של חיל האוויר. שני בנים נוספים שרתו בקרבי ונפצעו. "גם ליד הבן שלי נפל פגז", הוא מספר. "בדיוק כמו שהיה לי. הוא חי והחבר שלו נהרג".

     

    "ביום השנה למלחמה אני תמיד מסתכל בטלוויזיה", הוא מסכם, "מחכה שיראו קטעים מהמלחמה, אבל כבר כמעט לא מראים. אנחנו נשכחנו".

     

     

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 13:25