כשאפי (אפרים) חמיאל עוצם את עיניו, הוא יכול עדיין לראות את גופות חבריו המתים מונחות על האלונקות, מכוסות בשמיכה. "את מה שראיתי ‑ אני לא רוצה לזכור", הוא אומר.

הוא היה קצין דת במילואים בחטיבה 274, חטיבת הטירנים הראשונה בצה"ל. זו הייתה חטיבה שריכזה טנקי שלל. טנקים רוסיים מסוג T54 ו־55T שננטשו על ידי הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. במלחמת כיפור לחמה החטיבה בגזרת סיני. אפי היה אחראי על פינוי גופות החללים שלה. "הייתי צריך לפנות את החללים שלנו מהתאג"ד הקדמי", הוא מתאר. "כי הנפגעים מגיעים קודם כל לתאג"ד הקדמי ומשם מפונים, מי לבית חולים ומי לבית קברות. בכל תאג"ד כזה יש חצר אחורית. שם מונחים החללים, באלונקות. מכוסים בשמיכות. מדי פעם הודיעו לי ככה, 'תשמע, אתה צריך להגיע. יש חללים'.

"וזה היה התפקיד שלי. הייתי מגיע. כולם מתרוצצים, עסוקים, ומפקד הפלוגה והרופא מראים לי: 'הנה, אפי, אתה צריך ללכת לשם'. ואני הולך לשם. ועוזרים לי כמה חובשים. ואנחנו מעלים את האלונקות על הטנדר ונוסעים".

52 לוחמים איבדה חטיבה 274 במהלך המלחמה. רבים מהם פינה אפי. "הכרתי חלק מהם", הוא אומר. "ידעתי את מי אני לוקח. בדרך כלל ידעתי. יש תמונה שנצרבה ‑ והיא צרובה לי בזיכרון עד היום. אלה הרגליים שלהם, תוך כדי הנסיעה, עם הנעליים הכבדות, השחורות, מתנדנדות באוויר. רגליים שלא נכנסו בקומנדקר, ופשוט יצאו החוצה מהשמיכה. זאת תמונה שאי־אפשר לשכוח".

חמיאל כיום. " כל הזמן ביקשו ממני ספרי תהילים קטנים" | צילום: אלכס קולומויסקי

הרמת את השמיכה, לראות מי החלל?

"לא, לא. הם היו על האלונקות, מכוסים בשמיכות, ואני לא נגעתי".

שתיקת הקומנדקר

האזעקה של מלחמת יום הכיפורים תפסה את חמיאל מתפלל בבית הכנסת בירושלים. הוא כבר היה נשוי אז, אבא לשני ילדים קטנים וסגן במילואים.

הוא מיהר הביתה, התארגן ונסע למרכז הגיוס של החטיבה בירושלים. משם, כבר באוטובוסים, נסעו אל מפקדת החטיבה במחנה "חסה". "הייתה תחושה של דחיפות, הבנו שהמלחמה קשה. ידענו שנתפסנו עם המכנסיים למטה", הוא אומר, "אבל היינו חטיבה של שריונרים, בוגרי ששת הימים, והיה לנו ביטחון מלא שננצח. ידענו שזה רק עניין של זמן. ומחיר. בימים הראשונים, כששמרו אותנו כעתודה, אני זוכר שאפילו דאגנו. פחדנו שאולי נפספס את המלחמה".

חטיבת 274 לחמה במלחמת יום הכיפורים בגזרת סיני, בין השאר בקרבות הקשים על מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר". מפקדת החטיבה והפינוי שלה נערכו באזור מחנה טסה.

קצין דת אמון בימי שגרה בעיקר על נושאים הקשורים בכשרות, בשבת ובתפילות. הוא אחד מקציני השלישות. במלחמה, כאמור, קיבל חמיאל גם את תפקיד מפנה החללים. "התאג"ד היה כמה מאות מטרים מקו האש", הוא משחזר, "היה בלגן. אני הייתי מרוכז בתפקיד שלי. אתה חייב לעטות על עצמך איזשהו שריון, כדי לעשות את זה. לא להיחשף, לא להיות רגשן. יש לך מסכה, אחרת אתה לא יכול לתפקד. אני בכל אופן לא יכולתי. בגלל זה אתה מתנתק".

יש שיחות בתאג"ד עם חיילים, פצועים, על אמונה, על אלוהים?

"אנשים היו עסוקים בהישרדות. אף אחד לא התעסק בפילוסופיה, או בתיאולוגיה. לא היה לנו ראש לדברים האלה. אבל אני זוכר שכל הזמן ביקשו ממני ספרי תהילים קטנים. והיו לי תמיד בכיסים, מלא. ונתתי".

מהתאג"ד היו נוסעים עם גופות הלוחמים למפקדת החטיבה ומשם לבית העלמין הזמני ברפידים. שם הייתה יחידת הקבורה הפיקודית. "התפקיד שלהם היה לזהות את מי שהבאנו ואז לקבור בקבר זמני", חמיאל מספר. "הם היו מגיעים לשטח, לפנות חללים שלנו, במקרים שבהם היה פיזור של חלקי גופות".

באחת הפעמים נפגע טנק בחטיבה של חמיאל. רוב אנשי צוות הטנק, הוא נזכר, חולצו אבל גופת אחד הלוחמים נותרה בטנק, במצב לא פשוט. "אני זוכר שהתקשרתי ליחידת הקבורה הפיקודית וביקשתי שיבואו לשטח לחלץ אותו. הסברתי שאני לא מספיק מיומן. זה היה יום שישי. הם טענו שעד שיגיעו כבר תיכנס שבת. 'אם אתה רוצה, נבוא בראשון בבוקר', אמרו לי. לא יכולתי להשאיר חייל שלנו, מת, יומיים בטנק. גייסתי עוד שני חברים מהשלישות. נכנסנו לטנק ויחד פינינו את החלל. עטפנו אותו בשמיכה ושמנו אותו על משאית. ואז יצאנו לדרך. אני והנהג, לרפידים".

על מה דיברתם בדרך, הנהג ואתה?

"זה לא מקום לדבר. כל אחד עם השתיקה שלו. בעיקר כשאתה יודע את מי אתה מוביל".

חמיאל היה אחראי גם על הטיפול בחללי האויב. "בתום הקרבות קיבלתי הוראה ממפקדת החטיבה, שיש אזור שבו חללי אויב פזורים ושאני חייב להביא אותם לקבר", הוא מתאר. "קיבלתי לצורך זה דחפור צה"לי. נסענו לשטח, נתתי לדחפור הוראות. הדחפור חפר בור ופינינו אליו את כל גופות החללים המצרים. כיסינו את הבור, עשינו תל ושמנו עליו זבילים של פגזי טנקים. ככה סימנו את המקום. זה היה קשה, אפילו שמדובר בחללי אויב. כל אחד עושה את התפקיד שלו במלחמה, מה שהמפקדים שלו אומרים לו. לכל אחד יש משפחה, ילדים ואמא. זה לא משנה בכלל מה המוצא שלו ומה הוא עשה לפני כן".

המסע מהתאג"ד

התמונה האיקונית, שמופיעה אפילו תחת הערך של מלחמת יום הכיפורים בוויקיפדיה, צולמה בלי שידע בכלל. הוא יצא בשעה מוקדמת של אחד הבקרים לפגישה עם הרב הצבאי של האוגדה. כיוון שלא הספיק להתפלל קודם ולא היה מניין, לקח תפילין, והתפלל בחוץ לבדו. אבי שמחוני, אז צלם העיתון "במחנה", תיעד אותו. "אני חושב שהתמונה התפרסמה שבוע אחר כך", אומר חמיאל, "אבל אני לא ראיתי. ושכחתי מזה".

חלפו יותר מ־40 שנה. לפני כארבע שנים מצא בנו הצעיר של חמיאל, ליעד, את התמונה בארכיון צה"ל. הוא הביא לו אותה מתנה ליום הולדתו ה־70. עכשיו התמונה תלויה בסלון הבית של חמיאל. "התמונה פורסמה כל כך הרבה פעמים, ואף פעם לא כתבו שזה אני", הוא מחייך. "אף אחד לא ידע".

מהמלחמה חזר חמיאל רק לקראת פסח, באפריל 1974. הוא שב לעבודתו, אז בבנק. סיים תואר בכלכלה ובמנהל עסקים. בהמשך, בעקבות המלחמה, החליט ללמוד פילוסופיה ומחשבת ישראל. היום הוא ד"ר לפילוסופיה. בין השאר היה חבר בעוז ושלום, תנועה שהתארגנה אחרי המלחמה מתוך הציונות הדתית, כתגובה לתנועת גוש אמונים.

"עברתי זעזוע אישי", הוא אומר על המלחמה ועל הצטרפותו לתנועה. "תפיסת העולם שלי השתנתה. ראיתי את מחיר המלחמה. ראיתי את המשפחות ששילמו את המחיר. אתה מבין שכשאתה שם את הדברים אחד ליד השני, אדמה וחיי האדם - חיי אדם קודמים".

שנה אחרי המלחמה, ביום הכיפורים, עמד חמיאל שוב בתפילה בבית הכנסת. כל הזיכרונות מהמלחמה צפו. "אתה אומר, 'מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש', ופתאום זה מקבל משמעות גדולה יותר", הוא מספר. "ואנחנו לא ידענו את זה שנה קודם. הבנו את זה באיחור".

חטיבת הטירנים שבה שרת פורקה. טנקי השלל נשחקו ולא היו להם חלקי חילוף. חמיאל ולוחמים נוספים מהחטיבה הרגישו שלחלליה "אין אמא ואבא", כך מסביר חמיאל. לפני כעשר שנים התאגדו. יחד אספו כספים והקימו אנדרטה בלטרון, לחללי החטיבה. מאז, אחת לשנה, הם נפגשים באנדרטה, באזכרה לזכרם. "באחד מטקסי האזכרה נשא דברים אח של אחד החללים שאני הובלתי", מגלה חמיאל. "בחור שאני לקחתי על האלונקה מהתאג"ד לרפידים".

אמרת לו, לאח?

"לא. זה לא דבר שכדאי לדבר עליו. אבל זו הייתה סגירת מעגל מבחינתי. המסע מהתאג"ד לקבורה הזמנית נגמר".