סיפורו של שבוי 942978

"כמו נידונים למוות", מתאר בני פיינשטיין את שעות הלחימה הארוכות של קרב הגיבורים במוצב ליטוף. "ההרגשה הייתה כמו בעלייה לגרדום, שלא תצא מזה. זהו, אתה פשוט הולך, כמו נידון למוות שלוקחים אותו לעמוד מול כיתת יורים? ככה".

"ואנחנו", הוא אומר עליו ועל חבריו, "אנחנו היינו שם. לא עומדים מול הקיר, אבל בעצם כן, נלחמים ומחכים לגרוע מכל, שיחסלו אותנו".

ליטוף היה שם הקוד שניתן למעוז על גדת תעלת סואץ, בדרום האגם המר הקטן. אחרי המלחמה יגידו הלוחמים ניצולי המוצב ששמו ניתן לו בניגוד מוחלט לאירועים שקרו בו. 22 איש, לא כולם לוחמים, שהו במוצב כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. חיילים ומפקדים מגדוד 68 בחטיבת המילואים הירושלמית. בני היה אז רב"ט, נשוי ואב לשניים, איש משרד החינוך בשלהי התואר השני שלו.

30 שעות רצופות עמד מעוז ליטוף מכותר ומותקף על ידי מאות טנקים ואלפי חיילים מצרים. כשכל המפקדים נפגעו ונותרו רק כעשרה חיילים, פיינשטיין לקח לידיו את הפיקוד. במשך 20 שעות הצליח, יחד עם חבריו, להדוף את ההתקפות. המצרים קראו להם להיכנע, אבל חיילי המוצב המשיכו להילחם, עד שנותרו מהם שבעה. כשאפסה התקווה הלכו לשבי המצרי. "ראיתי את כמות החיילים, כמות הטנקים המצרים מולי, בן אנוש לא מסוגל לתאר את זה", מעיד פיינשטיין. "אני לא מסוגל להבין איך אני, שאף פעם לא החשבתי את עצמי לגיבור, תיפקדתי בקור רוח. אף אחד לא ראה אותי מוריד את הראש או מדבר בהיסטריה, או מתכנס בעצמי. זה מזעזע אותי".

בני פיינשטיין. "פיזית אני חופשי הרבה שנים, אבל עדיין ממתין לשחרור המלא שלי" | צילום: דנה קופל

למה?

"כי אני חושב שהייתי בניתוק. כאילו שהיפנטו אותי. אתה רואה את המפקד שלך, הגוף שלו שלם, אבל הוא גוסס. ואתה ממשיך. אתה רואה חבר שלך נהרג. אתה ממשיך".

כי?

"אין כי. הביאו לנו בערב יום כיפור מדים חדשים. לפני שהלכנו לשבי אמרתי לחבר'ה להחליף בגדים. אני החלפתי. אמרתי להרים ראש ולחייך. ככה, מילה במילה, אחרים יעידו.

פיינשטיין (הימני ביותר) ושבויים נוספים. "היינו שעות על הרגליים בלי אוכל, בלי מים, בלי לדעת אם לילה או יום"

"זה היה מעוז ליטוף", הוא ממשיך. "השבי בטל בשישים לעומת מה שעברנו. עשינו דברים לא אנושיים".

כשחזר מהשבי חנה אשתו נהגה לומר ש"כשבני צוחק יורד גשם". הוא מיעט לחייך או לצחוק. "לא הייתי אדם שמח", הוא מגלה.

גם היום קשה לו לשחזר את שאירע. "אני הוצאתי את האנשים מהבונקר", פיינשטיין מספר על הרגעים הקשים במוצב, "אני זוכר שאמרתי לאסף החובש 'אתה בא איתי, אין לי אף אחד. אתה בא איתי, לכל הרוג, וחותך חצי דסקית'. כי היינו חיילים מסודרים. את יודעת מה זה לעבור הרוג־הרוג?", הוא שואל ולא מחכה לתשובה. "זה כשלעצמו פוסט־טראומה לכל החיים, וזה דבר שאני לא מדבר עליו עם אף אחד".

ארוחה משש ביצים

הוא נולד בארגנטינה. ב־1958, כשהיה בן 12, עלתה המשפחה לישראל. התיישבו במושב ניר צבי. פיינשטיין למד בכפר הנוער בן שמן והתגייס לצבא במסגרת "גרעין לנגב" בקיבוץ רביבים.

אחרי הצבא עבד כמורה לטבע ולחקלאות. במקביל עזר למשפחתו במשק. אז גם הכיר את חנה. הם התחתנו אחרי מלחמת ששת הימים. פיינשטיין למד באוניברסיטה העברית ועשה תואר שני בפקולטה לחקלאות.

ב־23 בספטמבר, שבועיים לפני שפרצה המלחמה, גויס למילואים ל־30 יום. הוא כבר עבד אז באגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך. המאסטר שלו היה לקראת סיום. למילואים לקח איתו ספרי קריאה ותמונות של חנה והילדים. רגע לפני שילך לשבי יקרע את התמונות האלה לגזרים.

הוא זוכר שבהגיעם למיפקדת האוגדה קיבלו הרצאה מקצין מודיעין, בחור צעיר, לפני שפיזרו אותם בין המוצבים. לימים העיד על כך בוועדת אגרנט. "הוא תיאר לנו את מה שיש בצד המצרי", פיינשטיין סיפר לוועדה, "ואנחנו, חבר'ה שלא היו אף פעם בתעלה, ממש קיבלנו זעזוע. איך שולחים גדוד מסכן כזה של מילואים לעמוד, אפילו בימי שלום, מול כל הכוח הזה".

אוטובוס פיזר אותם במעוזים. ליטוף היה האחרון של חטיבת ירושלים. עד שהגיעו אליו כבר היה ערב. במשך כמעט שבועיים עשו בעיקר תצפיות וסיורים לאורך האגם המר הקטן. היו מדווחים למפקדה שהם רואים כוחות מצריים נערכים. "לא האמינו לנו", פינשטיין אומר, "מי יודע אם בכלל קראו את הדיווחים".

ביום שישי, ערב יום הכיפורים, עלתה הכוננות. "לא הרגשתי כלום", הוא מספר. "בתעלה מולי היה רגוע. כמה ימים קודם, 2 באוקטובר, היה יום הנישואים שלי ושל חנה. שלחתי לה גלויה וכתבתי 'יש כאן שלווה פסטורלית'".

למחרת, יום כיפור, קמו מוקדם ויצאו לסיור לאורך האגם המר הקטן; שבעה אנשים עם מאג אחד, רובים ושני עוזים. "אספתי צדפים", פיינשטיין נזכר. "אמרתי 'אני אביא לתלמידים שלי. באותה תקופה לימדתי ביולוגיה. מילאתי את הכיסים. חזרנו למעוז והרבצנו ארוחה מהסרטים. אני אכלתי שש ביצים.

"ב־12 בצהריים עליתי לעמדת תצפית מול התעלה. שעתיים לפני פתיחת המלחמה - והתעלה שקטה. במשקפת ראינו שהמצרים הורידו את הברזנטים של הטילים וגם דיווחנו על זה, אבל היה שקט".

סיים משמרת והלך לישון. "לא הספקתי להירדם", הוא משחזר, "בעשרה לשתיים מודיעים ברמקול הפנימי ש'כוננות ספיגה אמת'. אוטומטית אנחנו מתארגנים ויורדים, כל אחד לבונקר שלו. מתחילה רעידת אדמה. המעוז מזדעזע מהפגזות בלתי פוסקות. הכל רועד".

דאגתם?

"לא. ידענו שצה"ל מאחורינו, וגם לנו יש טנקים וחיל אוויר".

המצרים על הרמפה

בליטוף היו כאמור 22 חיילים. בעמדת תצפית סמוכה, ליטוף ב', ארבעה חיילים. בסביבות שלוש, הוא לא זוכר את השעה המדויקת, הודיע מפקד המוצב, רס"ן גדי רשף־קרקש, על "כוננות פשיטה". ליטוף הותקף חזיתית בידי מאות חיילים מצרים. רשף פקד על כולם לצאת מהבונקרים ולתפוס עמדות ירי. פיינשטיין הכיר את רשף היטב כיוון שלמדו יחד בבן שמן. "יצאתי לעמדת המרגמות", הוא מספר. "ראיתי את הסירות של המצרים. המצרים כבר היו על הרמפה. היה לי רובה רגיל. טאק טאק טאק, אני יורה, יורה, יורה. יש לי מעצור. נחמי שטיין ז"ל היה איתי בעמדה. הוא מחליף אותי. אנחנו מקבלים אישור לירות ממרגמות. מתחילים. אחרי כמה שניות אני מסובב את הראש, רואה את נחמי שוכב, לא זז, בלי טיפת דם. הוא נהרג. בגלל הרעש לא שמעתי שהוא נפל".

רשף מנהל את הקרב מטווחים קצרים. הוא נפגע וממשיך לפקד על המוצב כשהוא פצוע אנוש. מצליחים לשכנע אותו להיכנס לבונקר, לקבל טיפול רפואי. בהמשך רשף מפונה מהמוצב ומת מפצעיו. אחרי המלחמה יקבל את עיטור המופת.

את הפיקוד לוקח סגן מיכה גלעד, סגן מפקד המוצב. "חמש אחר הצהריים, ומתחילה הפגזה קטסטרופלית", משחזר פיינשטיין, "אנחנו יורים. עשרות פגזים, אחד אחרי השני. מיכה עולה על הסוללה לטווח את המרגמות. אחר כך הוא חוטף צרור. אני מביא אותו לתאג"ד. זה מחזה קשה שאני לא יכול לשכוח". גלעד נהרג. אחרי המלחמה גם הוא יקבל את עיטור המופת.

קצרה היריעה מלתאר את כל מהלכי הקרב ואת גבורת לוחמי ליטוף, המתים והחיים. שוב ושוב הותקף המעוז בידי המצרים, בכל פעם נהדפו ההתקפות. בשבת, לקראת חשיכה, נותר המעוז ללא מפקד. פיינשטיין נטל פיקוד. "הלכתי לגדי, הוא היה פצוע אנוש אבל בהכרה", הוא משחזר, "שאלתי מה לעשות. גדי אמר 'תעיף את כולם החוצה, שכל אחד יהיה בעמדה שלו'. צעקתי 'חבר'ה, בואו נתארגן בעמדות אחרת המצרים חוזרים והורגים את כולנו'".

כמה שעות אחר כך, לקראת חצות, הגיעו אל המעוז שני טנקים לחלץ את הפצועים. 12 הנותרים במוצב, בהם פיינשטיין, ביקשו גם הם אישור לסגת. "הודיעו שאין אישור", הוא נזכר. "הבטיחו ש'התגבורת עוד מעט תגיע'. הבנו שדנים אותנו למוות".

מה עשיתם?

"התארגנו ללחימה. במעוז הייתה עמדה משוריינת במרכז החצר. ביקשתי שיביאו אליה את כל הרימונים מכל העמדות, כמו במצדה".

ביום ראשון בצהריים רואים פיינשטיין וחייליו את חבריהם מליטוף ב', המעוז השכן, מתקרבים, ידיהם קשורות, הם מחזיקים דגל לבן ולידם חיילים מצרים. הלוחמים מליטוף ב' מציעים לפיינשטיין ולחבריו להיכנע גם כן. "זה היה קשה", הוא אומר, "עד אז שבי לא היה בלקסיקון שלנו.

"אנחנו מבקשים שעה להתארגנות, אומרים להם שאנחנו צריכים להתייעץ עם גולדה ודיין", ממשיך פיינשטיין, "הם נותנים לנו חצי שעה. הם מאפשרים לנו את זה כי הם בטוחים שיש אצלנו במוצב עשרות קצינים וחיילים.

"אנחנו מדווחים בקשר. אומרים לנו: 'נפגיז סביב המעוז. ברגע שנפסיק תצאו החוצה בריצה מזרחה, לעבר הטנקים. הטנקים היו שלושה קילומטרים מאיתנו. אני מתפרץ בקשר, אומר 'מי מסוגל לרוץ במדבר שלושה קילומטר? שהטנקים יתקרבו'. מג"ד הטנקים עונה לי: 'מי שרוצה לחיות שירוץ'. לקח לי 25 שנה להתפייס איתו".

צה"ל החל בהפגזה מסיבית על סביבת המעוז. "אני קורא לכולם להתרכז במרכז המעוז", מתאר פיינשטיין. "חסרים לי שלושה חבר'ה: ידידיה ליפשיץ ז"ל, יצחק בירקה ז"ל ודוד צור־מגן ז"ל. הקשר והרופא מתחילים לרוץ. אני נכנס ללחץ. אני הולך לחפש את השלושה אבל לא מוצא. ובינתיים כולם מתרחקים. יצאתי אחרון, לא הספקתי להגיע לשער המעוז כששמעתי 'מלכודת'. התברר שאנחנו מוקפים מצרים".

הרופא והקשר נלקחו בשבי, יתר הלוחמים שבו למוצב. שוב התקרבו אליהם חבריהם מליטוף ב', קוראים להם מרחוק שייכנעו. "ביקשנו שייתנו לנו עוד 20 דקות", אומר פיינשטיין. את הזמן ניצל לחיפוש אחר הנעדרים. גופותיהם של השלושה נמצאו רק אחרי המלחמה.

פיינשטיין ניסה ליצור קשר עם החטיבה, ללא הצלחה. הוא החליט לרכז את מי שנשאר במוצב. "אמרתי לאנשים שאנחנו צריכים ללכת לשבי, שעדיף להישאר בחיים", סיפר.

נעמן בסיס, שהיה מפעיל הגנרטור במוצב, לחם עם החברים ונפצע, סירב ללכת לשבי. "הוא אמר 'אף אחד לא הולך לשבי. מי שהולך אני יורה בו'", פיינשטיין מתאר. "הוא טען שהוא מכיר דרך לחמוק מהמצרים בין המוקשים. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי 'אם נלך כולנו, יזהו אותנו ויחסלו אותנו. תן לנו לצאת קודם, אחרי כמה דקות תלך אתה. אני מתפלל שתצליח, ותספר את הסיפור של המעוז הזה'".

גורלו של נעמן בסיס ז"ל לא היה ידוע תקופה ארוכה. גופתו הושבה לישראל רק שנה וחצי אחרי המלחמה. הוא קיבל את עיטור העוז.

לפני שיצאו אל המצרים ביקש פיינשטיין מהלוחמים להחליף בגדים. "אני זוכר ששתיתי זוג אורנג'דות מהשק"ם של המוצב", הוא צוחק. "היה לנו סדין ירוק, חתכנו אותו במקום דגל לבן, ויצאנו".

דם על הקיר

החלק החשוב בסיפור, משוכנע פיינשטיין, הוא המלחמה, לא השבי. "הרבה שנים התביישתי שהייתי שבוי", הוא מפתיע.

42 ימים, 1,000 שעות, היה בשבי המצרי. "בהתחלה שמו אותנו על סוללת חול בליטוף ב'", הוא משחזר. "שאלו 'איפה הקצינים שלכם', חשבו שאנחנו משקרים. אמרנו שאין קצינים, הזהירו 'נשרוף את כולם'. חיל האוויר הישראלי הגיע סוף־סוף והתחיל להפגיז סביבנו. במזל לא נהרגנו".

כמעט יממה אחרי שנלקחו בשבי יצאו לכיוון סואץ. "קשרו לנו את הידיים מאחור, העיניים מכוסות, וזרקו אותנו למשאית", פיינשטיין מתאר, "כל מי שעבר לידנו דפק לנו סטירה או אגרוף, כמו שמובילים פרות".

בהמשך נסעו לקהיר, למתקן חקירות סמוך לכלא עבאסיה. "נסיעת מוות. הידיים קשורות מאחור. מי שמרים ראש חוטף. זזת טיפה? טראח. הורידו אותנו מהאוטובוס כמו שק תפוחי אדמה. הכו, אמרו להרים ידיים, מי שהוריד חטף. ככה שעות על הרגליים בלי אוכל, בלי מים, בלי לדעת אם לילה או יום. וברקע צעקות, כמו קן הקוקייה, וקול טפטוף מים ואנחנו צמאים וחקירות. שם, דרגה, מספר אישי. וכל הזמן מכות. לכן תשאלי מה המספר האישי שלי, אני זוכר בעל פה: 942978".

ב־10 באוקטובר, יום רביעי, הוציאו אותם למגרש המסדרים של כלא עבאסיה. אז צולמו התמונות מהשבי, בהן התמונה שלו, שהפכה אחת המזוהות עם המלחמה. פעמים רבות פורסמה התמונה בשנים שחלפו מאז, כמעט אף פעם לא נעשה החיבור בינו לבינה.

בתחילה נתלתה התמונה עם אחרות במרתף שהיה אז ברחוב אבן גבירול בתל־אביב, שאליו הגיעו משפחות הנעדרים. כל משפחה קיוותה למצוא את יקירה בתצלומים, סיפרה לו אחר כך חנה. לפעמים משפחות היו נלחמות על אותה תמונה. "שמו אותי בראש הטור", הוא אומר על הצילום ההוא, "שוב אמרתי לחבר'ה 'תרימו ראש ותחייכו'".

חמישה ימים אחרי שנלקח בשבי פיינשטיין זוכר שאכל ושתה. "קצין מצרי הביא לי חצי תפוח אדמה, חצי בצל, ואמר 'איט'. אמרתי שאני לא יכול וביקשתי מים. הוא לקח מים, שפך על הקיר, ואמר ככה בשקט: 'תלקק'".

הוא זוכר כניסות ויציאות וטריקת דלתות. "עד היום", הוא אומר, "כשדופקים את הדלת בקיר אני משתגע". זוכר סירחון. לא היה לו בתא אפילו סיר לצרכים. "כשחזרתי מהשבי יכולתי לעשות דוקטורט על חרקים. ראיתי את כל הקרציות והפשפשים שיש, ודם על הקיר".

מה היה הכי קשה?

"פעם הוציאו אותי עם מכות ודחיפות למרכז מגרש המסדרים של עבאסיה, לבד לגמרי, בחושך, ושמה הרגו אותי. אולי חמישה חבר'ה. שמו אותי על ארבע, הכו אותי מכות רצח בכל האיברים. עדיף לא לדבר על זה. שמו לי כיסא על אצבעות כפות הידיים, וקפצו על הכיסא. צרחתי".

מעבאסיה הועבר לכלא באלכסנדריה. הוא זוכר שהיה קר. שם זכה לביקור של נציג הקהילה היהודית. "לכולם סיפרתי שאני מורה", הוא אומר, "גם בחקירות אמרתי 'מדרס', קיוויתי שזה יעזור".

באחד הימים, בחודש נובמבר, הודיעו לו שהוא משתחרר. את פני הקצין שבישר על כך הוא זוכר אף על פי שחלפה כמעט חצי מאה. החזירו אותו לעבאסיה עם אחרים והביאו אותם לחדר גדול עם מיטות נקיות. זה התברר כהונאה. מדובר היה בביקור של הצלב האדום. "יותר לא האמנתי כשאמרו שאנחנו חוזרים. הייתי מדוכא. שיחקתי עם עצמי שח בראש, ועם קליפה של ליים, והייתי שר. שרתי 'רוזה רוזה' בשביל חנה אשתי. קיבלתי מכות רצח בגלל ששרתי".

הסבון מהשבי

ב־15 בנובמבר, לפנות ערב, הביאו אותו ושבויים ישראלים רבים נוספים לאולם גדול. גילחו אותם ונתנו להם סבון. את הסבון הוא שומר עד היום. שר ההגנה המצרי אמר להם "אתם תחזרו הביתה גלים־גלים". פיינשטיין כבר לא האמין.

שלושה ימים אחר כך חזר לישראל. "עשרות חיכו לי", הוא נזכר בכניסה שלו הביתה, "וצעקות, וההורים שלי, והאחים שלי, וחנה שרצה אליי, והילדים. ואני שם באמצע, מבולבל, ומה שאני מבקש זה 'תביאו לי בקבוק אורנג'דה'".

כמו אחרים נשלח למתקן החקירות בזכרון יעקב, שם נחקרו שבויי מלחמת כיפור על נסיבות נפילתם בשבי ועל התנהגותם במהלכו. "היו מפגישים אותנו עם משפחות נעדרים בצורה בלתי אנושית", הוא נזכר. "אני זוכר שהגיעו הורי חייל, שאז היה נעדר, והטיחו בי: 'איך העזת לצאת, איך העזת ללכת ולעזוב אותם', וזה אולי שבוע אחרי שחזרתי מהשבי".

לאט־לאט חזר לחיים, ללמד וללמוד. ב־1975 קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. "זה לא הצל"ש שלי", הוא חוזר על דברים שאמר אז בטקס, "זה צל"ש לכולם".

ההתמודדות שלו עם הטראומה הייתה מורכבת. אלה היו שנים אחרות, הוא אומר. הוא היה בכיר במשרד החינוך. חשש לשתף ולקבל טיפול שמא זה ישפיע על מקום העבודה. "שנים הייתי באפלה מוחלטת. הייתי צריך להוכיח שבכלל נפגעתי, שמגיעה לי נכות".

יש לו שני בנים שנולדו לפני המלחמה, ושתי בנות שנולדו אחריה. אחת הבנות פסיכולוגית קלינית. "לא פעם בצעירותה היא אמרה לי 'מה המצרים עשו לך', וגם 'חבל שהמצרים לא השאירו אותך אצלם', כי המשפחה הייתה זו שסבלה. אני עושה מה שאני יכול כדי להתגבר", פיינשטיין מסכם, "חזרתי מהמלחמה לפני 47 שנה. פיזית אני חופשי הרבה שנים, אבל עדיין ממתין לשחרור המלא שלי".