שלישי 24 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ענבר, אלעזר ז"ל, שלו ז"ל ורבין ז"ל
    כללי • 23.09.2020
    נחיתה אל התופת
    שני רמטכ"לים: מצד אחד דוד אלעזר, הדמות הטרגית של יום הכיפורים מצד שני יצחק רבין, גיבור ששת הימים. וביניהם שלמה ענבר, קצין קשר ראשי, ואבנר שלו, ראש לשכתו של דדו. עכשיו אנשי הסוד, ענבר ושלו, מתארים איך נראו הרגעים הדרמטיים ההם דרך עיני הגנרלים
    חן קוטס | צילום: יאיר שגיא

    אלוף במילואים שלמה ענבר היה קצין קשר ראשי במלחמת יום הכיפורים. ביולי 1973, שלושה חודשים בדיוק לפני שפרצה המלחמה, שכל את אשתו הראשונה, אם ילדיו, שרה. לימים נישא לאחותה של שרה, לאה, ונולד להם בן נוסף. זה סיפור, הוא אומר, שלא סיפר. "מצבי האישי הפסיכולוגי היה ייחודי", אומר ענבר. "המלחמה פגשה אותי בטראומה שקשה להסביר. במצב נפשי טראומטי כבוש. מה פירוש כבוש?" הוא שואל ועונה בעצמו, "מבחוץ לא הראיתי כלום. אתה מפקד ויש לך חיל אבל בפנים אתה אכול. עזבתי ילדים יתומים קטנים, יום כיפור ראשון בלי אמא שלהם, ויצאתי למלחמה.

     

    "בגלל זה המלחמה הייתה עבורי טראומה בתוך טראומה, או טראומה בתוך אסון", ענבר ממשיך. "אתה סוחב איתך את הדבר הזה. זו קטסטרופה אישית ופתאום באה לך קטסטרופה לאומית, און־טופ־אוף־ד'ת. אתה נמצא ברמת כאב פנימית כזו, שכל כאב שמתווסף הוא כאב דיפרנציאלי. אתה עצמך כאוב ואתה משחק אותה כאילו לא קרה כלום. גבר־גבר. אתה באבל אישי ואתה שם חומה".

     

    אבנר שלו, 81, היום יו"ר "יד ושם", תת־אלוף במילואים, היה אז ראש הלשכה של הרמטכ"ל, דוד (דדו) אלעזר. ארבעה חודשים לפני המלחמה, במאי 1973, נולדו לו ולרעייתו נעמי ז"ל, תאומים. היו להם עוד שתי בנות גדולות. בכל מהלך המלחמה לא בא הביתה אפילו פעם אחת. "נעמי נשארה לבד עם הילדים", הוא אומר. "קשה־קשה־קשה. זה דבר שאני סוחב על גבי כל יום". 46 שנים אחרי שפרצה המלחמה, ביום כיפור לפני שנה, נפטרה נעמי. היא הייתה אישה בריאה. הלכה לישון ולא קמה. על מותה של נעמי אומר שלו בדיוק כמו על המלחמה, ש"זאת הייתה הפתעה מוחלטת, ללא רמז מקדים".

     

    התמונה צולמה ב־8 באוקטובר 1973, יומה השלישי של המלחמה, כשהגיעו לפיקוד הצפון בהר כנען יחד עם הרמטכ"ל דדו. הם זוכרים שיצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שסיים את כהונתו כשגריר ישראל בארה"ב, הצטרף אליהם. "רבין בא בבגדים אזרחיים", נזכר שלו. "אחר כך השאלתי לו מדים. הגיעה חבילת הכביסה שלי, אז יצחק שאל, 'אני יכול לקבל חליפה?' הוא התכוון למדים. אמרתי, 'יצחק, אם זה טוב עליך' ‑ והיינו במידות דומות ‑ 'אז כן'".

     

    שלמה ענבר (מימין) ואבנר שלו, "כשדדו נפטר", נזכר ענבר, "הייתי בין נושאי הארון. כעסתי מבפנים"
    שלמה ענבר (מימין) ואבנר שלו, "כשדדו נפטר", נזכר ענבר, "הייתי בין נושאי הארון. כעסתי מבפנים"

     

    אפילו לא שמו לב שצילמו אותם. "לא היה בראש של אף אחד לעצור ולהצטלם", מעיר ענבר. "כי באותו זמן, ההיסטוריה לא עמדה לרגע אחד מלכת. וההיסטוריה בעצם הכתה בנו קשות".

     

    תמונה אחת, שני מונולוגים.

     

    סיפורו של ענבר

     

    "המלחמה הזאת לא עוזבת אותי לרגע", אומר שלמה ענבר, בן 91. "אני לא אטען שיש לי טראומה, אבל כמי שהיה קצין קשר ראשי - השכבה העליונה אצלי מבריקה ונוצצת ונורמלית, אבל למטה הבעבוע של המלחמה לא מפסיק לנקר לי ליום אחד. מדינת ישראל יצאה נכה ממלחמת יום הכיפורים. למדינה יש גוף, יש נפש, יש רוח פעולה ויש אנשים. הנכות הנפשית של ישראל מהמלחמה נשארה עד היום.

     

    "ביום שישי, ערב יום כיפור, לא הייתי בבית כל היום. הגעתי אחר הצהריים לארוחה המפסקת. אני גומר לאכול ואומר, 'תסלחו לי, אני חייב לנסוע'. וזהו. נסעתי לבור.

     

    "לפני שהייתי קצין קשר ראשי הייתי מפקד יחידה 848 של חיל המודיעין (לימים יחידה 8200 - ח"ק). מפקד היחידה במלחמה, יואל בן־פורת, היה סגני. היה לי קשר איתו והייתי שותף סוד. יואל ניסה להתריע בפני ראש אגף המודיעין אבל אף אחד לא הקשיב לו. עקבתי אחרי מה שקורה וגם יצאתי לשטח. היה לי ברור שתפרוץ מלחמה. שלושה שבועות לפני אמרתי ליואל, 'אם זו לא מלחמה אני לא שלמה ענבר'. הקמתי מטה במפקדת קשר"ר בצריפין וחוליה במטה הכללי. חוליות עברו במחסני החירום ובדקו את הציודים. שלושה ימים לפני המלחמה הורדתי כוחות לסיני ופניתי אל מנכ"ל משרד התקשורת. אמרתי לו שאני רוצה להוריד לסיני אנשי דואר, שיעשו קשר קווי. הוא אמר לי ביידיש, 'שלמה, אתה יהודי, יום כיפור'. השבתי, 'אני יהודי כמוך. אבל אם אני מבקש ממך, תאמין לי שאני יודע מה אני עושה'. לא פניתי לרמטכ"ל. הייתי בדילמה. כולם אמרו, 'אין מלחמה, סבירות נמוכה'. בקו החליפו את החיילים הסדירים במילואים.

     

    "אני מגיע לבור בערב כיפור, אין אף אחד. פרט לתורנים בדרגה נמוכה, שומם. אני הייתי היחיד. חשבו שאני משוגע. אבל היה לי כבר מטה שלם שם. בלילה לא ישנתי. נחתי על ספסל חצי שעה. וכל הזמן הזה האנשים שלי עובדים. איש לא יצא הביתה.

     

    "לפנות בוקר מתחילים להגיע קצינים. אני ממשיך להכין את המערכות. הידיעה באותו זמן דיברה על כך שהמלחמה תתחיל בשש בערב. אתה עובד כמו אוטומט. אתה נמצא במין טראומה אקסטטית שלילית. האדרנלין עולה ואתה כל הזמן חושב מה צריך לעשות.

     

    "בשתיים בצהריים אני מקבל את הידיעה הראשונה שהאנטנות בשארם א־שייח' נפגעו בהפצצת חיל האוויר המצרי. נערכנו לזה. המלחמה החלה. אין היסטריה, גם לא בבור. אין טראומה. הטראומה היא אחרי המלחמה. בזמן המלחמה אתה צלול ושקט ודרוך. ומקשיב. אני נהפך למכונת מלחמה, אבל חושבת. אני לא רובוט.

     

    "אני צמוד לרמטכ"ל כשהוא יוצא לשטח. רגע אתה בתל־אביב בבור, לא עוברת שעה ואתה ברמת הגולן או בסיני. כקצין קשר ראשי, אני צריך לקרוא את תמונת הקרב קדימה. דדו סומך עליי. יש בינינו היכרות עמוקה. הוא קורא לי בחיבה 'קשררנו'. אני שומע אותו בסיני מתכנן את חציית התעלה, מיד נותן הוראה לאנשים שלי: 'סיכוי שעוברים לצד השני, צריך להכין צוותים'. בפיקוד צפון, לקראת התקפת הנגד, דדו בחמ"ל ואני יוצא החוצה עם קציני הקשר. יש שם מכתש שנוצר מפגז שנפל. אנחנו עושים במכתש קבוצת פקודות מתוך מחשבה שפגז לא נופל פעמיים באותו מקום. החבר'ה רועדים מפחד.

     

    "יום רביעי או חמישי. אני מתקשר למוצב המזח, מדבר עם מישהו. מי? לא יודע. את השיחה הזאת אני זוכר בעל פה. אני מרגיע אותו, 'תחזיקו מעמד, כוחות שריון בדרך אליכם'. מילים ללא תוכן. מה יש לומר לאדם במצור, שיודע שחלק מהאנשים שלו נהרגו ועוד מעט אולי גם הוא עצמו לא יהיה? אני יודע שכולם במוצב מאזינים. אני אומר דברים שאני לא מאמין בהם ואני רוצה שהוא יאמין בהם. אני שומע מה שהוא שומע בקשר. אני יודע שהוא יודע מה קורה עם השריון. הוא יכול להגיד לי, 'אל תבלבל לי במוח', אבל הוא לא. אתה בתל־אביב הבטוחה, השקטה, בבור, עם מישהו בתעלה שעוד רגע נהרג או נלקח בשבי. אתה קר כמו שחקן פוקר. מבחינה נפשית, הקרירות הזאת עולה לך ביוקר אחרי המלחמה. במלחמה אין לך שום דבר נפשי. הכל לוגי. אם אתה מתעסק בנפש אתה גמור.

     

    "אחת הטראומות הגדולות בבור אלה ההודעות, שמגיעות למפקדים בכירים שהבנים שלהם נהרגו. מכניסים פתק לרמטכ"ל. דדו קורא החוצה לאבא ומודיע לו. טבעי בצבא שמלווים אחד את השני, משפחות נפגשות. אתה מכיר את הילדים, אתה יודע מתי הילד הזה נולד. זה לא הבן שלך שנפל, אבל זה ילד שהוא חלק ממך.

     

    "אחרי המלחמה יש ישיבות ודיונים, אבל לא מדברים על זה. זה חלק מהטראומה. לא מדברים. באתי למשל לישיבה במטה הכללי: לא דיברו על מוות. לא דיברו על חללים. כל אחד שתק.

     

    "בתור מפקד חיל, אתה הולך למשפחות השכולות. אתה בא למשפחה, ואין לך מה להגיד. אחר כך הקמתי את העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והנחלת המורשת. זו משימת חיי. היום ההורים השכולים כבר מתו. כמעט כולם. אני לא מוחק את השמות שלהם בטלפון שלי. למחוק מהטלפון זה אקט, כאילו אני מוחק אותם מהזיכרון.

     

    "לא הייתי שותף לבכי ולמרמור שאחרי המלחמה. הייתה לי משימה שנמשכה עוד אחר כך, כשכבר הייתי ראש מחקר ופיתוח. לשקם את החיל, לבנות אותו מחדש ולהכין אותו לבאות.

     

    "כן כאב לי על דדו. עם ישראל חייב לדדו התנצלות והכרה. בגופו ובשכלו הוא הציל את עם ישראל. פגשתי אותו פעם אחרי המלחמה בטיסה לטהרן. פעם ראשונה שראיתי אותו בחליפה. דדו לא הוציא מילה רעה על אף אחד. ידעתי שהאיש מוכה אז נזהרתי מלהוליך את השיחה למלחמה או לוועדת אגרנט. כשהוא נפטר, הייתי בין נושאי הארון שלו. מה הרגשתי? אתה כועס מבפנים, רציני מבחוץ. קורקטי, זאת המילה.

     

    "מלחמת יום הכיפורים זה סיפור הרואי טרגי. אם היו נותנים לצבא לעשות את מה שהוא רצה לעשות 24 שעות לפני שעת השי"ן של המלחמה, יום כיפור היה יכול להיות ניצחון כמעט כמו ששת הימים.

     

    "אני לא משתמש במושג טראומה, אבל מהמלחמה הזאת אתה לא יוצא נורמלי. דבר אחד אתה יודע, אתה לא רוצה מלחמה אחרי שאתה רואה כאלה זוועות. תמצאי מפקדים רציניים שלחמו, אחרי מלחמת יום כיפור הם נגד מלחמות.

     

    "המלחמה נמצאת בתת־מודע שלי. זה שוק פסיכולוגי שאני מדכא כל החיים. החיים עצמם מדכאים אותו. אבל כשמגיע יום כיפור ויש את הטקסים והעלייה לבתי הקברות, הוא מופיע. ואז אני לא חי לא את ההווה ולא את העתיד. רק את מה שהיה".

     

    סיפורו של שלו

     

    "לא דיברתי הרבה על המלחמה", אומר אבנר שלו, בן 81. "בהתחלה דיברתי המון. זה היה צריך להתרוקן. אתה מלא ברגשות, במחשבות והכל תוסס. אבל משלב מסוים פחות.

     

    "זאת הייתה הפתעה, אני אומר את זה בפה מלא. העירו אותי ביום כיפור, קצת לפני ארבע בבוקר, בין שישי לשבת. מי שהעיר אותי היה ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של גולדה. הוא סיפר לי את מה שצביקה זמיר, ראש המוסד, אמר. ידענו שצביקה נסע להיפגש עם מקור בלונדון. הערתי מיד את דדו ואמרתי לו בדיוק מה שנמסר לי, 'דדו, המקור שלנו אומר שמחר לפנות ערב תיפתח מלחמה'. דדו אמר לי, 'זאת מלחמה, תזעיק את כל המטה, אני נוסע'.

     

    "הערתי את נעמי ואמרתי לה, 'נעמי, זאת מלחמה'. מאותו רגע הייתי כל כולי בתוך המציאות הזאת, עם דדו. לא עוזב אותו. אולי חוטפים לרגעים קצרים שינה, אבל לא נפרדים.

     

    "בשש בבוקר, בישיבת המטה הראשונה, דדו מקבל שתי החלטות: לגייס מילואים ולהורות לחיל האוויר להתחמש לקראת מכה מקדימה, מה שלא קרה בסופו של דבר. דדו מתעקש שייתנו אישור לגייס כוחות.

     

    "היינו בדיונים עם שר הביטחון משה דיין ואחרי זה ירדנו לגולדה. שם התקבלה החלטה לגייס, אחרי לבטים והיסוסים. כיוון שגם ברגעים האלה, ראש אמ"ן, אלי זעירא, חשב שלא הולכת להיות מלחמה. דיין הושפע מהדברים של אלי. הוא אמר, 'מה יקרה אם יגויסו הרבה כוחות בבוקר יום הכיפורים, ואין מלחמה?' דיין לא היה יהיר, הוא היה זהיר. עם אלי דיברתי כמה פעמים אחר כך. לדעתי הוא לא פתח את עצמו לדין וחשבון מלא אף פעם.

     

    "בשתיים בצהריים העובדות הופכות לברורות. דדו אומר, 'זהו, מתקיפים'. דדו רחוק מהיסטריה. הוא אומר, 'בוא נרד לבור'.

     

    "יש ימים קשים, מורכבים. אחד מהם זה 8 באוקטובר, עם ההתקפה שלא הצליחה בדרום ולא בוצעה כמו שתוכנן. אחר כך נתנו לי את התפקיד הלא־נעים, לדבר עם גורודיש (שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום ‑ ח"ק). דדו אומר לי, 'דבר איתו'. ואני אומר לו, לגורודיש, 'תשמע, הם רוצים להביא את בר־לב' (חיים בר־לב, שהוצנח כמפקד־העל של חזית הדרום ‑ ח"ק). שיחה קשה, ארוכה. גורודיש לא רצה בשום אופן. היה לו קשר מוצפן ואני זוכר שבגלל הסאונד במכשיר הקול שלו נשמע קצת מתמשך, בכייני. אני אומר לו, 'בר־לב יהיה מפקד החזית. אתה תהיה אלוף הפיקוד'. ואני נוסע לבר־לב הביתה. דדו אומר לי, 'שזה לא יהיה בטלפון, תיסע'. וחיים אומר מיד, 'אין שאלה, אני אעשה כל מה שצריך'.

     

    "יש הרבה נפגעים. בשלב מסוים דדו מבקש, 'אל תביאו לי שמות עד סוף המלחמה', שזה לא יפריע לו. אנחנו יודעים כמויות. פה ושם הוא יודע מי הבן של זה ושל זה, אבל הוא לא רוצה שזה ייכנס אליו באופן מסיבי. הוא רוצה לקבל החלטות בצורה צלולה.

     

    "עוד אחד עם עצבי ברזל זה בני פלד, מפקד חיל האוויר. אנחנו שם, בבור של חיל האוויר, וב'ריל טיים', זמן אמת, מתקבלת הודעה שהמטוס של הבן של בני נפגע. כולם מחכים, יש מצנח, אין מצנח, ואנחנו עומדים בבור, עם דדו. ובני ממשיך בפקודה שהוא נותן, כאילו כלום.

     

    "רגע מפנה? ההתקפה בצפון שהצליחה וצליחת התעלה. אחרי הצליחה דדו אומר, 'התגברנו' ו'כעת צריך להמשיך במלאכה'.

     

    "פעם אחת טסנו מעבר לתעלה, אחרי הצליחה. בדרך חזרה דלתות המסוק פתוחות ואני מסתכל למטה. אני רואה את המצרים כמו נמלים, רצים ויורים. והמסוק ‑ נראה שהוא עומד באוויר. אני שם את האוזניות ואומר לטייס, 'מהר'. אנחנו עוברים, חוזרים לכיוון המנחת שלנו, בדבלה. הטייס אומר לי, 'פגעו לי באיזה צינור, אני לא יכול לנחות כמו הליקופטר, אני צריך לנחות על המגלשים. קודם צריך לרוקן את הדלק'. טסנו בסיבובים. טסנו וטסנו. ואז הוא נחת. והיה צריך לגלוש קדימה. הוא התחיל לרוץ על המסלול ואומר, 'אני לא יכול לעצור'. הגענו כמעט עד קצה המסלול. בקצה היו אוהלים. כל החבר'ה שהיו שם ברחו כמו משוגעים. ואנחנו טסים, מושכים את האוהלים איתנו. לקראת הסוף המסוק נעצר. אלוהים יודע למה. וכל הזמן הזה דדו לא אומר כלום. יושב בשקט. לא זז.

     

    "קצת אחרי שנגמרה המלחמה דדו אמר לי, 'אתה עזרת לי מאוד'. לא היה צריך יותר מזה. משפט אחד.

     

    "במהלך אגרנט דדו שגה. הוא לא היה תמים אבל הייתה בו אמונה שהעובדות תדברנה בעד עצמן. אני אמרתי לו, 'קח עורך דין', אבל הוא היה עסוק בשיקום הצבא, עסוק בעם ישראל. הוא אמר, 'צריך לשקם את הצבא וזה מה שאני עושה'.

     

    "בבוקר שהוא נקרא לשמוע את המסקנות הראשוניות היינו בשדה דב ועמדנו לטוס. ישראל ליאור אמר לי שגולדה מבקשת לדבר עם דדו, שיש מסקנות של ועדת אגרנט. ניסיתי לברר עם ישראל מה נכתב שם. הוא לא רצה להגיד. בסוף הוא מסר לי את עיקרן. אמרתי לדדו שיש מסקנות ראשוניות של ועדת אגרנט והוא צריך לעלות לירושלים. הוא שאל אותי מה יש שם. אמרתי לו, 'דדו, לא אמרו לי'. זו הפעם היחידה שלא אמרתי לו אמת.

     

    "האם הוא מת בסוף בגלל שלקח ללב? זה לא נותן לי מנוחה. ודאי היה שם משהו. כי היה כאן חוסר צדק משווע, נורא. הוא דמות טרגית, דדו. הוא עשה את העבודה ולא קיבל את ההכרה שמגיעה לו. גם אחרים לא קיבלו כפי מידתם. אגרנט רצו להגן על השלטון, הוועדה הייתה מוטה.

     

    "המלחמה שינתה את חיי. אחריה רציתי להיות קצין חינוך ראשי. חשבתי שיש לנו מה להגיד, לצבא, למפקדים. כשקיבלתי את המינוי הייתה הרבה עבודה; איך חוזרים להיות מערכת שבוטחת בעצמה ומכינה עצמה לעתיד.

     

    "לפני 27 שנה הגעתי ל'יד ושם'. אני יליד הארץ, צבר. לא חשבתי שאעסוק בשואה. כשהציעו לי התלבטתי. שקעתי בקריאה אינטנסיבית ובשיחות עם הרבה אנשים, חוקרים וניצולים. מצאתי את עצמי בעניין הזה של השואה. זה ינק אותי פנימה. העיסוק בשואה סחב אותי החוצה ממלחמת יום הכיפורים".

     

    חן קוטס

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 16:57