yed300250
הכי מטוקבקות
    משמאל: חיים סבתו במלחמת יום הכיפורים
    כללי • 23.09.2020
    החייל שחסר בג'יפ
    בין שטיחי האלמוגים המרהיבים באי טיראן ומעוזי התעלה ערב המלחמה לבין הטנקים הבוערים ובתוכם חיילינו במחצבה בנפאח'. הסופר, הרב חיים סבתו, חוזר אל תמונה אחת שצולמה בראס סודר, אל חבריו שנותרו בחיים – ואל זה שלא
    הרב חיים סבתו

    במוצאי כיפור תשל"ד אחר חצות עלינו על האוטובוס בנקודת האיסוף בקריית נוער בירושלים. חולצות לבנות של חג, כיפות סרוגות, פנים מאירות ותמימות של נערים שלא ידעו מה הוא עצב. לא ידעו מה היא מלחמה. תיקים קלים על כתפינו. כולנו היינו חברים. יחד למדנו בישיבה, יחד שירתנו בקיץ שירות נעים במעוזי התעלה, בראס סודר, בשארם א־שייח' ובאי טיראן. תעסוקה מבצעית שדמתה יותר לטיול נעורים של קיץ. צוללים לים כחול מול שטיחים של אלמוגים ודגים בצבעים מרהיבים. שומרים בנקודה הזויה על חולות סיני, מסיירים בג'יפ משארם אל א־טור לאבטח חצי מהשטח. שומרים מול חולות דהאב.

     

    מוטי ישב לפניי באוטובוס הנוסע לימ"ח ביפתח, ליד שעיה. שעיה הולץ חמד בחורים, תמים וחייכן. כל הדרך דיברו וצחקו. כשראו את ישראל עולה לאוטובוס ובידו לולב ואתרוג, תמהו: מה איתך? לשם מה הלולב? והוסיפו בחיוך: אתה מצפה שעד סוכות עוד נהיה תקועים בגולן? הגזמת קצת, לא? מלחמה ארוכה אתה מתכנן לנו. שעיה צחק בקול. למחרת בבוקר שעיה נפל בנפאח'. הטנק עלה בלהבות. אני ישבתי אחריהם ליד דב. כל הדרך דיבר ברגיעה. מוקסם הייתי משיחותיו של דב. קורא היה כל דבר. חוברות של מדע ומאמרים של פילוסופיה, ענייני אסטרונומיה של כוכבים, וגיאולוגיה של אדמות, סיפור של חסידים וחידוש של תורה, ועל כולם היה מספר בביישנות ובעיניים חולמות. לא היו אלו מן הדברים שלומדים אותם בשום מקום, דב אמר שרק קוראים עליהם בכל מיני חוברות. דיברנו על השירות בראס סודר. בקיץ הפלוגה שלנו הוצבה בראס סודר. עלינו בגורל לשמור שנינו לבדנו במחסום באיזה שביל במדבר, שבוע ימים במשמרות של שש שעות כל אחד. שני חיילים, נשק קל ושני רימונים שומרים על חצי מדבר סיני. כל הפלוגה הביטה עלינו ברחמים. לא הייתה משימה שנואה מזו, אפילו לא עבודות מטבח. החיילים ששהו שם לפנינו הזהירו אותנו שנדאג שלא נשתגע מן הבדידות, נפש חיה לא עוברת שם. איש אינו יודע למה מיקמו שם מחסום צבאי. מביני דבר אמרו בגיחוך שתפקידנו לזהות סוכני חרש מצרים מלקטי ידיעות למלחמה, איזו מלחמה עולה על דעתם בשלווה הזו ואת מי בדיוק אנו צריכים לעצור. יש אומרים שפעם עברה שם דרך, אבל כמה שנים שאיש לא טרח לעדכן את הפקודה. כדאי שתיקחו איתכם ערימה גדולה של עיתונים, כך אמרו.

     

    לקחנו איתנו מסכת כתובות ונצח ישראל של המהר"ל, ודב הביא איתו המון תדפיסים של מאמרים וגם חוברות חדשות ונושנות מכורכות ובלתי מכורכות והיו מלאות כל טוב. כמה שוחחנו אותו שבוע! נערים היינו ותמימים היינו, יושבים על החול ומדברים. על האמונה ועל החוכמה ועל החיים ועל המדע, ועל עם ישראל ומדינת ישראל, מי חשב על מלחמה.

     

    כמה ימים לפני יום העצמאות הגדוד שלנו היה בתעסוקה מבצעית בתעלה. אנחנו היינו במעוז פלוגתי אחד. חיילים צעירים היינו, וכמה צנחני מילואים ירושלמים תיגברו אותנו לשבועיים. כוננות. אמרו שיש ידיעות. הודיעו שקצין בכיר של הקו יבוא לבקר. ציחצחנו את המעוז כל היום כולו. שטפנו את המטבח, סידרנו את התחמושת והברקנו את הרובים. אספו אותנו שעה קודם שאמר שיגיע. המתנו לו בחצר המעוז שעתיים בשמש לוהטת. סוף־סוף הקצין הגיע. כשבא, החל תכף בלי שום הקדמה לשאול בקול חותך של מפקדים: המצרים תוקפים פתאום מכאן, והוא מצביע לכיוון התעלה, מה אתם עושים? כמה חיילים ניסו להשיב שילכו לעמדה הזו או לעמדה הזו עם המקלע הזה או המקלע הזה, והוא נכנס לתוך דבריהם, הפסיק אותם מיד, ואמר בבוז: עשרות טנקים מצריים כבר הקיפו את המעוז, חיילים נכנסים כבר מכאן, והוא מצביע לכיוון השער של המעוז, עוד מאות צולחים מולכם, והוא מניף יד לעבר התעלה, מה יעזור לכם המקלע? מה תעשו? תביטו בהם? שתקנו. אחד החיילים העז ושאל אותו: באמת, מה נעשה? כמה מן הקצינים שהיו איתנו וכמה מן הקצינים שהגיעו איתו מילאו פיהם צחוק. קצין אחד הניף את ידו ואמר: אתם דואגים, חבר'ה? אל תדאגו, יש מי שיודע. יש על מי לסמוך. אם רק ינסו לחצות, כל התעלה תעלה בלהבות מול פניהם. משהו סודי. אמר בחשיבות. המבקרים מן החטיבה הלכו להם. חזרנו לשגרה. שמירות, מסדרים, תורנויות מטבח, ובשאר היום היו כל החיילים מסתובבים בחצר המעוז נוטלים תפוחי עץ ירוקים מסיר גדול של תפוחים שעמד שם מוצף במים וכלור, ומשוחחים שיחה קלה. בני הישיבות למדו בתלמוד שהביאו איתם. אף אחד מאיתנו לא דיבר עוד על השיחה שהייתה. כמעט אף אחד.

     

    משמאל: חיים סבתו, יעקב אברמוביץ' (ליד הנהג), יאיר גרינולד (ליד ההגה), ויצחק בראון. "אנו נפגשים אבל דב איננו עימנו עוד" | צילום: אלכס קולומויסקי
    משמאל: חיים סבתו, יעקב אברמוביץ' (ליד הנהג), יאיר גרינולד (ליד ההגה), ויצחק בראון. "אנו נפגשים אבל דב איננו עימנו עוד" | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    משמרת אחרונה

     

    אותו לילה שמרתי משמרת אחרונה בעמדה המערבית שמול התעלה. אהבתי את המשמרת האחרונה, רואים בה את השחר בוקע את החשכה קמעא־קמעא ואת הנץ החמה. משמרת שגרתית הייתה זו, שקטה לגמרי, רק כמה דגים קפצו מן המים בתעלה. קודם עלות השחר הכנתי לי את הטלית שאתעטף בה ואת התפילין שאתעטר בהם. עוד אני ממתין וחייל בא לקראתי. לא הכרתי אותו עד שקרב. גבוה היה, כפוף משהו, עיניו שחורות גדולות ומבטן חריף. כשהתקרב ראיתי שהיה זה אחד המפקדים של התגבור, הסמ"פ. צנחן מילואימניק היה, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה בירושלים. שוחח איתי על דא ועל הא. אמרו לו שאני בחור ישיבה ולומד את הרמב"ם. מזמן חיפש הוא מישהו לשאול אותו איזה עניין ברמב"ם, כך אמר.

     

    הקצין התווכח איתי על דעת הרמב"ם בהשגחה הפרטית. הרי הרמב"ם סובר שעולם כמנהגו נוהג ועל פי חוקים קבועים מהלך, אם כן איך מסביר הוא את ההשגחה? והלוא על פי מנהגו של עולם מקרה אחד יקרה לצדיק ולרשע! השבתי לו מה שהשבתי ממה שלמדנו בישיבה במורה נבוכים על השיטות השונות בהשגחה. ועוד אמרתי לו מה שכותב הרמב"ם שם שנתגלה לו חידוש שהפליא אותו מאוד בעניין הקשר שבין הדביקות השכלית של האדם ושפע ההשגחה עליו. נשאנו ונתנו בדבר. הוא הוסיף והקשה עליי כמה קושיות, ואני חזרתי והסברתי מה שידעתי. על שאלה אחת ששאל, לא היה לי מה שאשיב. תוך שאני מהרהר בשאלה אמר הוא פתאום: ההתקפה של המצרים תהיה בשעה הזאת, עם שחר, ומכאן היא תבוא. הקצין הסטודנט הסתובב, הסתכל על המעוז וחזר והסתכל על התעלה ואמר כמו לעצמו: אני יודע, כולם ישנים, שקטים. אני לא שקט. אני קורא את הדיווחים המגיעים למ"פ ואני לא יכול להיות שקט. כבר כמה לילות שאני מסתובב בעמדות קודם עלות השחר, מתבונן בתעלה. שמעת מה שאל המפקד היום? שאל הסמ"פ והוסיף: הוא אמר שאם עשרות טנקים יצלחו כאן מולנו, מה נוכל לעשות? כולם צחקו, אני לא צחקתי. מה אעשה ואני רואה את הטנקים המצריים צולחים כאן, עכשיו, על גשרים, ממש מול עיניי. אני רואה את ההתקפה מתחילה. אינני יודע איך נעצור אותה. הלוואי ותקופת המילואים שלנו תעבור כבר. החברים שלי קוראים לי בלעג, פילוסוף, אולי הם צודקים, אבל אני לא מבין על מה הם סומכים.

     

    הסמ"פ של התגבור סיים את דבריו ובלא לחכות שאגיב, חזר ואמר שוב ושוב: אני לא שקט, אני לא שקט. והלך.

     

    בטרסות הבזלת

     

    מיד ליד עברה באוטובוס הנוסע ליפתח תמונה של ג'יפ בסיור מראס סודר. דב אינדיג זכרו לברכה עם פניו החולמות ואני יושבים על הג'יפ, ליד הנהג יעקב אברמוביץ', תלמיד ישיבת ההסדר כרם ביבנה, לחם כטנקיסט בחטיבה 679 בקרבות הבלימה המרים על רמת'ניה. נצר למייסדי המושבה יבנאל, למד הנדסה חקלאית והיום בעלים של חברת "השדות" בעפולה בתחום זרעים לחקלאות.

     

    המפקד, יאיר גרינולד, קצין חבלה בחטיבה הדרומית, כיום בעל חברת מדידות בשומרון. החייל הרביעי יצחק בראון, תלמיד ישיבת הר עציון, חובש בסיור, מנהל מחלקה בעיריית רחובות. מי חשב אז על מלחמה. למחרת, דב נפל בקרבות הבלימה.

     

    האוטובוס עצר. מחנה יפתח בואכה גשר בנות יעקב. אפלה במחנה. מהומה. קצינים רצים מטנק לטנק בצעקות עם פנסים קטנים. הרמקולים שידרו את המלחמה של חטיבה 179. צעקות איומות של מפקדים וחיילים. בבת אחת נזרקנו למלחמה על חיינו וחיי המדינה. שלושה ימים נוראים עברנו. ימים מטורפים ללא שינה, יד אחת אוחזת במגן תותח, יד שנייה בכוונת, העין נפוחה מפגיעות הפֶּרִיטלסקוֹפּ שמכה בה ללא רחמים בכל קפיצה של הטנק על טרסות הבזלת של ח'וֹּשְנִיָה, וגידי המט"ק צועק בקשר: תותחן, שמור קו רכס! אנחנו במלחמה. ומה אספר, איך נפגעו הטנקים במחצבה בנַפאח' ביום שני בבוקר, ואיך היו עולים באש אחד־אחד, ואיך הטען קפץ מפויח מטנק שתיים־בי"ת, רגלו בוערת והוא מתגלגל על האדמה עם כובע טנקיסטים וג'ריקן של מים. ואיך שמעתי את גידי המט"ק צועק: תותחן, אש! ואני משיב: אבל אין לי תיאום כוונות! והמט"ק צועק: תותחן, אש! אש! אתה שומע? לא חשוב לאן, יורים עלינו... הטנק נפגע... לקפוץ! ואיך צעק אליי רוני הנהג: לא מצליח לצאת, התותח חוסם את מדף הנהג, ואיך חזרתי אל הטנק להסיט אותו, ורצנו ארבעתנו בְּטרסוֹת הבזלת והכדורים סביבנו.

     

    אבל עכשיו אנחנו עוד עובדים לזווד את הטנק. הרדיו מדווח על קרבות קשים במעוזים. השמות מוכרים לנו היטב. רק לפני חודשיים היינו שם. פלוגה מבצעית, קו המעוזים, גזרה דרומית מהאגם המר הגדול ועד ראס סודר בדרום על שפת ים סוף. כ־60 ק"מ מהעיר סואץ. היה זה יוסי הראל פיש, הסמ"פ שפגשתי. היום הוא פרופסור לבריאות הציבור, דואג לקורונה, אז קצין צעיר וחייכן. עברנו בבת אחת מעולם לעולם. ידעתי, העולם לא יהיה עוד בעיניי מה שהיה קודם. בת שחוק הייתה תמיד על פניי. מעתה, חוט של עצב נמסך עליהם.

     

    לאחרונה, לצורך שחזור הצילום ההוא, נפגשנו שוב על הג'יפ ממש כמו אז. נרגשים. הזיכרונות צפו ועלו מעורבבים מראס סודר, מהמזח, מהאי טיראן ומהמלחמה. כולם דיברו ושתקו ושוב דיברו, ואני רק חשבתי על האחד ומיוחד שחסר במפגש. שאיננו על הג'יפ היום. דב אינדיג במבטו המהורהר והמעמיק. אנו נפגשים אבל דב איננו עימנו עוד. ¿

     

    חיים סבתו הוא מחבר הספר "תיאום כוונות" זוכה פרס ספיר (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים)

     

     

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 19:33
    yed660100