שלישי 24 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
    כללי • 23.09.2020
    "במקרה נשארתי בחיים"
    יוס אלדר, מפקד גדוד 75, נפצע פעמיים בקרבות. פעם ברח מבית החולים, ותועד כשהוא חוזר לשטח (בצילום כאן עם הקצין שהחליף אותו, יקי אנוך). בפעם השנייה, כשפונה לבית החולים התבשר שנולדה לו בת. "למה אני חי ומישהו אחר שהיה לידי לא?" הוא שואל היום
    חן קוטס

    עד מלחמת יום הכיפורים, יוס אלדר לא צם אף פעם. מאז המלחמה - הוא צם בכל כיפור. "אני לא צם כאיש דתי", הוא אומר, "אני צם על החברים שלי שגדלו יחד איתי ונהרגו במלחמה. היינו יחד, ממפקדי מחלקות עד סגני אלופים. פתאום אני כאן והם אינם. על זה אני צם. כששואלים אותי, אני מסביר שזאת הדרך שלי להתייחד עם הנופלים. איבדתי חברים במלחמה, איבדתי גיס. זה המעט שאני יכול לעשות".

     

    הוא היה מפקד גדוד 75 בחטיבה 7 במהלך קרבות הבלימה והתקפת הנגד בחלקה הצפוני של רמת הגולן. סגן אלוף בן 29, נשוי ואב לשתי בנות. במהלך המלחמה נולדה בתו השלישית. אלדר נפצע פעמיים בקרבות, אבל שב להילחם. לימים כתב עליו אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד חטיבה 7 במלחמה, ש"סא"ל אלדר היה כמעט 'שם' וחזר אלינו. אולי הוא חזר כנציג אלה שלא זכו לראות את הישגיהם במלחמה ההרואית, שנעשתה בצפון רמת הגולן בסתיו הקודר של שנת 73'". "במקרה נשארתי בחיים", מסכים אלדר, "למה אני חי ומישהו אחר שהיה לידי לא?"

     

    זו שאלה שעולה?

     

    "בטח. אתה בא למשפחות שכולות ויש תחושת אשמה. מה תגיד להם? אני יכול להגיד להם למה אני חי והבן שלהם לא? כי לי במקרה היה מזל".

     

    צילום: יאיר שגיא
    צילום: יאיר שגיא

     

     

    "ואז חושכות עיניי"

     

    בערב יום הכיפורים היו אמורים לצאת לוחמי הגדוד הביתה. ישבו במחנה נתן, סמוך לבאר־שבע. הם כבר היו על האוטובוסים כשהודיעו שיש כוננות והם "נשארים שבת". אלדר זוכר שנכנס לחדר האוכל בשעת הארוחה המפסקת והבטיח לחיילים שיפצה אותם בשבת הבאה. לא העלה בדעתו שחלקם כבר לא ייצאו לעולם הביתה. בני המזל ישובו מהמלחמה אחרי שלושה חודשים.

     

    בשמונה וחצי בערב התחילו לנוע לרמת הגולן. הגדוד של אביגדור קהלני, שליש מכוח הטנקים של החטיבה, כבר היה ברמה.

     

    בשש בבוקר, שבת, הגיעו לרמה והלכו ללמוד את השטח. כמה שעות אחר כך, בשתיים בצהריים, אלדר היה אמור להיפגש עם יאנוש, המח"ט, בנפח. "אני מגיע בחמישה לשתיים", הוא משחזר. "אבל לא מצליח להיכנס ליאנוש כי פתאום האדמה ברמת הגולן רועדת. כל חיל האוויר הסורי והארטילריה הסורית יורים על רמת הגולן".

     

    אלדר עולה על הנגמ"ש ונע לאזור הלחימה של חטיבה 7. בין קו הגבול לעמדות שלו יש שני מכשולים: שדה מוקשים ותעלה נגד טנקים. הגדוד שלו, בבסיסו, הוא גדוד חרמ"ש של נגמ"שים. יש לו פלוגת טנקים אחת, מהגדוד של קהלני, בפיקוד אמי פלנט. למשך שעות אחדות, עד שייפצע בפעם הראשונה, הוא מפקד גם על הפלוגה הזאת, בנוסף לגדוד הנגמ"שים. "בארבע וחצי אחר הצהריים אני מרים את המשקפת לכיוון קו הגבול וחושכות עיניי", מתאר אלדר את השעות הראשונות של קרב הבלימה, כשהוא בקו הראשון. "אני רואה שטנקים סורים חצו את הגבול. הם עברו את שדה המוקשים. ברגע הזה ברור לי שזה לא יום קרב, זאת מלחמה. עד אז לא הבנתי כמה אנחנו בצרה. אני בנגמ"ש, הטנקים בפלוגה של פלנט קצת לפניי. הדבר היחיד שאני יכול להגיד לאמי זה, 'תעלה לעמדות ותפתח באש על מנת להשמיד'. להשמיד זו מילה קשה. כשאני אומר אותה, אנשים מרימים גבה. אבל אני במלחמה. זאת הסיטואציה.

     

    "מהר מאוד מחשיך. זה מוציא אותי מדעתי כי לסורים יש אמצעים לראיית לילה, ולנו אין. אנחנו מנסים לאלתר. אם במקרה נדליק טנק סורי, יהיה אור. במקביל טנקים סורים מתקדמים אלינו".

     

    יש פחד?

     

    "יש, אבל מול גודל האחריות הוא שולי. אין זמן לפחד. אתה צריך לתת פקודות, להוביל אנשים. הפחד לא יוצר קיפאון, כי אני רוצה לחיות. ויש לי אחריות. מה יהיה עם החיילים שלך אם לא תחיה?"

     

    יאנוש מבין שיש צורך בטנקים נוספים ומזעיק את קהלני עם הגדוד שלו לגזרה. ברבע לשלוש לפנות בוקר הנגמ"ש של אלדר נפגע. למזלו, הוא אומר, לא מדובר בפגיעה ישירה. הוא נפצע מרסיס מעל עין ימין, מאבד הכרה ומפונה לבית החולים "זיו" בצפת. יחד איתו נפצע גם קצין הקשר הגדודי, אשר ירקוני.

     

    באותן שעות ממלא את מקומו יקי אנוך, אז סרן בקבע, מי שהיה קצין החימוש של הגדוד. "אף פעם לא חילקתי את המלחמה לרגעים", אומר אנוך. "אבל המלחמה הייתה מאוד קשה באותן שעות, בעיקר ביחס לציפיות. מצב הרוח דווקא היה בסדר. זו אחת ההפתעות. רוח הלחימה לא נפלה. אנשים ירדו מטנק פגוע ומיד יצאו חזרה עם טנק אחר. היה ברור לכולנו שאנחנו לא הולכים לוותר על כלום. נסיים את המלחמה כמו שאנחנו רוצים".

     

    ביום שני, שש בבוקר, אלדר בורח מבית החולים וחוזר לשטח. אז גם מצולמת התמונה; אלדר עם הנהג שלו ועם אנוך, שמדווח מה קרה בגדוד בשעות שבהן נעדר. הכתמים על הדובון בתמונה הם כתמי דם מהפציעה.

     

    "ראיתי את יוס כשנפצע. ההערכה שלי הייתה שהוא כבר לא יחזור", מתאר אנוך. התמונה, אגב, ניצבת אצלו על שולחן העבודה מאז שקיבל אותה אחרי המלחמה. "אין שמחה במלחמה", הוא מוסיף, "אבל הפגישה המחודשת עם יוס, כשחזר מבית החולים, הייתה רגע של שמחה. רגע מכונן. הפתעה".

     

    "'מרגע זה אתה מג"ד טנקים'", מספר אלדר על מה שאומר לו יאנוש כשהוא חוזר. "פעם אחרונה שהייתי בטנק הייתה כשהייתי בקורס קצינים", אלדר ממשיך. "אחד המ"מים עולה איתי לצריח הטנק תוך כדי המלחמה ומלמד אותי איך מפעילים אותו".

     

    "כאן מברג, קודקוד נהרג"

     

    הרגע הקשה מבחינתו במלחמה מתרחש בשלישי בבוקר, כשחברו, משולם רטס, מפקד גדוד 71, נהרג. "יאנוש פונה אל המג"דים: 'תחנות משבצת, כאן עשרים, פקודות עבור'", משחזר אלדר. "רטס לא עונה. 'כאן עשרים פקודות עבור' - יאנוש חוזר, הרבה פעמים, עד שמגיעה התשובה. 'עשרים כאן מברג של ארבע קודקוד נהרג'. קצין המבצעים של רטס מדווח לנו בקשר ואנחנו שומעים בשידור ישיר שרטס נהרג.

     

    "עד הדקה הזאת רטס החבר הכי טוב שלי", משתף אלדר. "שירתנו יחד, היינו שכנים. היינו נוסעים מבאר־שבע בשבת עד בלומפילד לראות כדורגל. אני שומע מה קרה ואני בעמדה של ירי על הסורים. אני ממשיך לירות. כמו לפני, גם אחרי. הדמעות זה אחר כך. יש דמעות, ועוד איך שיש".

     

    "יודעת מה זה בשבילי לשאת את הארון של רטס?" הוא שואל. "אין בכי יותר גדול מזה. זה יכול היה להיות הפוך".

     

    "רטס ידע שהוא הולך למות", הוא ממשיך. "הוא אמר ליאנוש, 'אתה שולח אותי ואת הלוחמים שלי למשימת התאבדות'. יאנוש סחב את זה עד יום מותו. על ערש דווי הוא אמר לי, 'אני אשם שרטס איננו'".

     

    לשמור על הדגל

     

    ב־16 באוקטובר נפצע אלדר בפעם השנייה. פגז פגע בחלק האחורי של הטנק שלו בתל א־שמס. הוא סירב לעזוב עד שהסתיים הקרב ואז פונה לבית החולים רמב"ם. "בדרך קורא לי אלוף פיקוד הצפון בקשר, 'שלוש של משבצת כאן האלוף. מזל טוב, נולדה לך בת'", מספר אלדר. "אני ברמב"ם פצוע, ואשתי במחלקת יולדות בבילינסון".

     

    שלושה שבועות שכב בבית החולים עד ששב לגזרה. הוא המשיך לשרת בקבע והשתחרר מצה"ל כתת־אלוף, אחרי שכיהן כקצין חינוך ראשי. אחרי המלחמה קיבל את עיטור המופת. "היו רבים ממני וטובים ממני שזכו בעיטור", הוא אומר היום.

     

    קרוב ל־50 שנה שאלדר מרצה על המלחמה בפני חיילים ובבתי ספר. זה לא נהיה יותר קל עם השנים, הוא אומר. הוא גם חבר בהנהלת המרכז למלחמת יום הכיפורים. בסיום ההרצאה הוא מוציא את דגל ישראל ופורס אותו. "הכי יפה בעולם", הוא אומר. "כצבע השמיים וכצבע הים. אין בו אדום ואין בו שחור".

     

    "קחו את הדגל הזה", הוא אומר לקהל, "ותשמרו עליו טוב. כי אם ייפול - הלכה לנו המדינה".

     

    תודה לעמית האלה בעל הג'יפ על סיוע בהפקת הצילום

     

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 22:03