yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גטי אימג'ס
    כללי • 23.09.2020
    בחזרה לעיניים של המלחמה
    אחרי כיבוש חאן ארנבה, ולפני ההשתלטות על החרמון הסורי, תועד לוחם הצנחנים, יהונתן אברך, אחרי שבוע שלא עצם עין. הצילום התפרסם בעיתונים נחשבים בעולם. "עברנו מכה שלא תיארנו", אומר היום אברך, תושב קיבוץ יגור, כבר בן 80, "זה הולך איתי כל הזמן"
    חן קוטס

    קראו לו "העיניים של המלחמה". במלחמת יום הכיפורים יהונתן אברך היה סרן במילואים, סגן מפקד פלוגה א' בגדוד הצנחנים בפיקודו של חזי שלח ז"ל בחטיבת צנחנים מילואים 317. "החשש הכי גדול שלי היה שלא אספיק להגיע למלחמה והמלחמה תסתיים בלעדינו", הוא נזכר.

     

    ב־12 באוקטובר, יומה השביעי של המלחמה, שהה עם הפלוגה במובלעת הסורית. "היינו אחרי כמעט שבוע בלי שינה, ממש לא עצמתי עין", מספר אברך. "רק נלחמים ונלחמים. הייתי בעיקר עייף. יום קודם היה הכיבוש של חאן ארנבה. כוחות שריון כבשו וטיהרו את המתחם והגדוד שלנו נתן להם חיפוי. ישבנו במובלעת וחיכינו לפקודות נוספות. סוף־סוף יכולתי לנוח קצת. התיישבתי ושמתי ראש על הקיר". בשטח הסתובב הצלם האיטלקי המפורסם רומנו קאניוני ותיעד את הלוחמים. "הקשר שלי אמר לו: 'למה אתה מצלם אותי? צלם את המפקד שלי'", אברך מתאר. "כשהוא התחיל לצלם אפילו לא שמתי לב. נימנמתי".

     

    חצי שנה אחר כך, באפריל 74', שב אברך מהמלחמה לקיבוץ יגור, וגילה שהפך לכוכב. תמונות הצנחן הישראלי העייף עם העיניים הירוקות פורסמו בכל העולם; שלושה עמודים עם צילומים של אברך - שהתמונה המופיעה כאן היא הבולטת בהן - הופיעו בעיתון היומי האיטלקי "קוריירה דלה סרה" ואחר כך גם במגזינים האמריקאים "ניוזוויק" ו"לייף". עורכי ה"ניוזוויק" הם שהעניקו לתמונה את הכותרת "העיניים של המלחמה".

     

    "אפילו לא ידעתי אנגלית באותה תקופה", מספר אברך. "אף אחד לא ראיין אותי. אשתי כתבה למערכת העיתון וביקשה, אם הם יכולים, לשלוח לנו את התמונות. מעולם לא תליתי את התמונה. אני אפילו לא יודע איפה היא. אני חושב שהתביישתי".

     

    יהונתן אברך היום. "לא היה לי מכשיר קשר. גם מפות לא היו" | צילום: אלעד גרשגורן
    יהונתן אברך היום. "לא היה לי מכשיר קשר. גם מפות לא היו" | צילום: אלעד גרשגורן

     

    בדרך אל ההר

     

    הוא נולד בקיבוץ יגור וחי בו עד היום. כשפרצה המלחמה היה בבית. באותם ימים ניהל את הפלחה ביגור. הוא היה כבר נשוי ואב לשלושה ילדים. בתו הרביעית נולדה אחרי המלחמה. "בבוקר כיפור, עוד לפני האזעקה, התחילו לגייס חברים מהקיבוץ", מתאר אברך. "אותנו עדיין לא גייסו. כל הזמן דאגתי. אמרתי, 'אני אפסיד את המלחמה'".

     

    בשעות הערב של יום שבת גויסה גם הפלוגה שלו. "אני זוכר שהיה חסר ציוד", משחזר אברך. "לי לא היה מכשיר קשר. היה מכשיר קשר אחד לכל הפלוגה. המ"פ היה צועק לי והיה בחור שהיה רץ ומוסר הודעות. גם מפות לא היו לנו".

     

    הם קיבלו זחל"מים בקריית־שמונה ונשלחו לטפס לרמת הגולן. "היינו תחת הפגזה של הסורים", מספר אברך. "אנחנו מטפסים לרמת הגולן, וכל הזמן יורים עלינו. מטווחים אותנו בלי שאנחנו יורים ירייה אחת".

     

    "לא הבנו מה קורה", הוא מודה. "חשבנו שזה ילך פשוט, כמו בששת הימים. אבל בשטח ראינו את המטוסים שלנו מופלים על ידי הנ"מ הסורי, אחד אחרי השני. מטוסי חיל האוויר הישראלי! אנחנו שוכבים בתעלות ומטוסים שלנו נופלים בעומק סוריה. מטוס חוזר מפעילות וטיל מפיל אותו, נותן לו מכה והמטוס כאילו משנה את הכיוון וחוזר חזרה. אני רואה טייסים שלנו צונחים ונופלים בשטח. זאת תמונה שאני זוכר עד היום".

     

    הם לחמו בחזית הצפונית, בין השאר במובלעת הסורית. הם היו בחטיבת הצנחנים שהונחתה בחרמון הסורי. כבשו אותו כמעט ללא התנגדות. "באנו מאחור עם הליקופטרים", אברך מתאר. "הפתענו מאוד את הסורים והם למעשה ברחו. גולני טיפסו על החרמון מקדימה ונכנסו למארבים של הסורים. אנחנו לא. אבל גולני עשו את שלהם ואנחנו את שלנו".

     

    יהודה (יודק'ה) פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, שהוביל את לוחמיו במבצע לכיבוש החרמון, גם הוא בן קיבוץ יגור, בן כיתה של אברך. בכל זאת, אברך מגלה, אף על פי שהשניים בקשר, על קרב החרמון לא דיברו ביניהם מעולם.

     

    אברך אפילו לא גילה לפלד שהיה בכוח הצנחנים שהגיע לחרמון. "לא סיפרתי ליודק'ה שהייתי שם", הוא אומר. "דווקא עכשיו אמרתי לעצמי שהגיע הזמן, 'אני אתקשר ליודק'ה ואלך לדבר איתו'. אנחנו כבר מזדקנים ומי יודע אם זה עוד ייצא".

     

    קרב הגבורה של גדוד 51 היה מורכב, והתנהל מטווחים קרובים. הגדוד ספג נפגעים רבים, פלד עצמו נפצע. "לא דיברתי עם יהונתן על החרמון. לא דיברתי על זה עם אף אחד מיגור", פלד אומר השבוע, ומבטיח שיעשה את זה אחרי הקורונה.

     

    אל גדוד 51 הגיע פחות מ־48 שעות לפני המלחמה. רבים מהלוחמים הכיר באיחור. "כבר אחרי המלחמה, דרך המשפחות שלהם", פלד אומר, מכוון להרוגים. "היו כאלה שלא האמינו שהבן נפל. אולי כי הקבורה הייתה עדיין זמנית. אחרי הפסקת האש העלינו את המשפחות להר. איתרנו מי היה על יד הבן שנפל, והוא עלה עם המשפחה".

     

    כמו אברך, גם פלד לא איש של מילים. עד לפני שלוש שנים, בכל פעם שמחזור טירונים בגולני טיפס את ההר, הצטרף אליו. "מה שהיה לי לומר להם זה מה שאני אומר תמיד, שמי שהכריע את קרב החרמון אלה הלוחמים של גדוד 51, לא המג"ד", הוא מסביר, "אחרי הקרב, כששאלו את אחד הלוחמים אם הוא היה עושה את זה עוד פעם, למרות ההרוגים והפצועים, הוא השיב: 'אמרו לנו שלא מפסיקים עד שרואים את הדגל של גולני ודגל המדינה בראש התורן'. זו הייתה הרוח. זה מה שהיה".

     

    "זה משהו שנשאר"

     

    יהונתן אברך ממשיך להיפגש עם לוחמי הפלוגה שלו אחת לכמה שנים. לא מזמן סיפר להם על אירוע שקרה לו כשירד למטה בהר, מכיוון החרמון הסורי. באותו שלב צורף לכוח מגדוד אחר. "הודיעו לנו שהמנוולים בדרך אלינו", הוא מתאר, מתכוון לסורים. "עשינו מארב והם, הסורים, מיד הרימו ידיים.

     

    "יום אחד הייתי רוצה לתפוס את הסורים האלה ולדבר איתם, על איך שאנחנו טיפלנו בהם", הוא ממשיך. "אחד השבויים שהיה איתנו אפילו נפגע מחייל סורי, כי המשיכו לירות עלינו. צעקתי 'חובש'. מישהו מהחיילים שאל 'למה חובש'. אמרתי לו: 'אנחנו לא נוגעים בהם. אנחנו שומרים עליהם'".

     

    בספטמבר האחרון אברך חגג 80. הוא לא מרבה לדבר על המלחמה, גם לא על החברים שנפלו. בכל זאת, הוא מודה, הגיל והשנים שחולפות מביאים איתם גם מחשבות. "עברנו הלם, הלם קרב", הוא אומר. "עברנו מכה שלא תיארנו. זה הולך איתי כל הזמן. זה משהו שנשאר. אתה לא יכול לאבד את זה".

     

    לרמת הגולן יש לו קשר מיוחד, עד היום. "למדנו על בשרנו שאפשר למסור את הרמה רק בשביל שלום אמיתי", הוא אומר. "היה לנו מזל גדול במלחמת יום כיפור. ראיתי את זה בעיניים שלי. אי־אפשר להילחם עוד פעם על רמת הגולן".

     

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 22:05
    yed660100