הזמן, אומרת שרה בן יעקב, לא מרפא. הוא רק מגביר את הכאב. סגן יהודה (בניה) בן יעקב, בנה החכם והיפה, קצין מצטיין בסיירת שקד, נפל במלחמה. זה היה בערב סוכות. 47 שנים חלפו מאז. שרה כבר בת 90. יש לה נכדים ונינים. "ורק יהודה", היא אומרת, "נשאר בן 20 וחצי".
"לא זכינו", אומרת שרה, "איך אומרים, 'אבידה'? אבל 'אבידה' זו לא מילה טובה. זה כאילו שמאבדים חפץ. פה זו לא אבידה. זה החיסרון והאין. אין, אין, אין, אין. הוא לא יבוא הביתה, יהודה, הוא לא יבוא לאכול, הוא כבר לא יבוא איתנו לשום מקום. אין. הָיֹה הָיָה ילד".
נעם בן יעקב, 59, אחיו הצעיר של יהודה ז"ל: "זה עדיין קשה", הוא אומר ובוכה. "יהודה היה כוכב הצפון שלי. יש תפיסה במדינה ששכול זה דבר שאפשר לחיות איתו. זה לא נכון".
"אבא צעק: 'לא אליי'"
סגן יהודה בניה בן יעקב (שפייר) נולד באילת לאלי ז"ל ולשרה. השני מבין שישה ילדים. הוא נקרא על שם דודו, יהודה שפייר, שנפל במלחמת השחרור. כשהיה ילד עברה המשפחה למעלות תרשיחא, שם הם מתגוררים עד היום. אביו, אלי, היה ראש מועצת מעלות, לפני שהפכה לעיר. שרה הייתה מזכירת נעמת. "אני זוכרת שיהודה היה בן שש", היא מספרת. "הלכתי לקניות והוא הלך מאחוריי, עצר ילדים ואמר להם: 'אתם רואים את האישה הזאת, היפה? זאת אמא שלי', בגאווה".
אלה סיפורים קטנים שהיא לא שוכחת. פעם משה דיין הגיע לעיר. הזהירו את הילדים שלא יציקו לו. "ויהודה רץ ואמר לו, 'אתה משה דיין? למה אין לך עין?", נזכרת שרה בחיוך.
"איך אומרים?", היא אומרת על בנה המת, "הוא היה האליל שלי".
הוא היה פטריוט, מעידים גם שרה וגם נעם. בתיכון למד בפנימייה החקלאית בנהלל. כשהגיע מועד גיוסו היה ברור שילך לקרבי. "ולא סתם קרבי", אומר נעם, "אלא אולטרה קרבי". הוא התנדב לסיירת שקד. יממה לפני שפרצה המלחמה התקשרו אליו מהיחידה. "אמרו לו ש'יש התפתחויות'", משחזר נעם. הוא עצמו היה אז בן 12. "אבא שלי שאל מה קורה ויהודה ענה ש'נכניס להם, ואני אחזור הביתה'. לבש את המדים, לקח את הנשק ואבא הקפיץ אותו לצומת נהריה. וזהו. מאז לא ראינו אותו".
ב־10 באוקטובר נשלח הכוח של סגן יהודה לחבור אל לוחמי מעוז בודפשט, המעוז הצפוני ביותר בקו בר לב. הכוח שעליו פיקד הסתער על מארב אנשי קומנדו מצרים.
יהודה שהיה בראש חייליו נורה ונהרג. "נציגי קצין העיר הגיעו למועצה, להודיע לאבא", מספר נעם. "סיפרו שאבא צעק, 'לא אליי', כשראה את אנשי קצין העיר. הוא דפק על השולחן".
שרה: "מאותו רגע זה כבר לא חיים. החיים השתנו".
יהודה הובא לקבורה ארעית במשמר הנגב. ב־7 בנובמבר 1973 ערכה מדינת ישראל אזכרות לנופלים בבתי הקברות הארעיים. משפחת בן יעקב נסעה לעלות לקבר הבן בפעם הראשונה. אז גם צולמו התמונות שהופיעו בשבועון "העולם הזה". נעם בן יעקב, תלמיד כיתה ו', בוכה על קבר אחיו ומנסה להתנחם בזרועות שרה, אמו. "אמא, אמא, אני רוצה את יהודה! תביאי לי את יהודה! מי לקח את יהודה? מי שם אותו בחושך?", תיאר הכתב דברים שאמר נעם. "לקחו שדה, השטיחו אותו וחפרו בו קברים ארעיים", נעם נזכר עכשיו. "אני זוכר שהיו שם המון אנשים, משפחות, נציגי צבא ואנשי ציבור. והיו קברים שלא עמד לידם אף אחד. אני לקחתי אחריות בתור ילד, עברתי מקבר לקבר, טיפלתי בפרחים, סידרתי והשקיתי במים. וחיבקתי את אמא שלי".
בהמשך לקחו אותם למקום שבו יהודה נפל, בסיני. נעם: "הצטרפתי לנסיעה בתור זאטוט בן 12. הגענו למקום וראינו שם עדיין גופות חיילים מצרים. יתד ברזל של הרבנות שקברה אותן בקבורה זמנית והנעליים מציצות מהדיונה. או יתד ולידה קסדה מצרית ואפוד בהיר. אני לא הרגשתי כלום".
רק בקיץ 1974 הובא יהודה בן יעקב לקבורת קבע בבית העלמין הצבאי בנהריה. "קומנדקר עם שישה חיילים מהסיירת, ארון עטוף בדגל ולוויה צבאית מסודרת", נעם מתאר.
שרה: "אני רק רציתי את הבן שלי, את יהודה. הטקס לא עניין אותי".
באותה שנה חגגו לנעם בר מצווה. "חגיגה מצונזרת, בגלל שהיינו באבל", הוא מספר. "הגיע הקטע של ההפטרה, ואבא אומר לי: 'כשישאלו מה אתה רוצה לתת לבית כנסת, תגיד ספר תורה'. זו תרומה לא שגרתית. כשאמרתי את זה, הקהל השתומם מהמחווה והחלה שירה של 'מציון תצא תורה'. נסענו לירושלים לסופר סת"ם והכנו את הפרוכת. בדרך כלל שמים על הפרוכת סמלים יהודיים אבל אנחנו שמנו כנפיים של סיירת שקד, עם הסיסמה של הסיירת: 'רק אלו היודעים להגן על חירותם זכאים לה'".
"מנסה לא לבכות"
המשפחה, אומרים שרה ונעם, קיבלה מכה אנושה בעקבות נפילת הבן. "זאת הייתה מכה קשה מכדי לעכל אותה", אומר נעם. "המשפחה לא שבה לאיתנה".
הוא עצמו החליט ללכת בעקבות אחיו. התגייס לצה"ל, יצא לקצונה ושירת בקבע שנים ארוכות. בתפקידו האחרון היה קצין מודיעין אוגדה. "יהודה היה ההשראה שלי", הוא אומר. לבנו קרא על שם אחיו, יהודה.
בכל שנה, כשחגי תשרי מתקרבים, הם חשים "עננה מתקרבת". "אנחנו כאילו חוזרים לאז", אומר נעם. "הייתה מלחמה שאפשר היה למנוע. לא מנעו ונטבחו אלפי חיילים סתם. זה הורג אותנו עד היום".
שרה: "אני באה לחגים. הילדים מזמינים אותי. אני נוכחת. זה מחזה מעניין מאוד וחשוב. כשאני רואה את הנכדים, אני שמחה. אבל אני לא שוכחת את הבן שלי אף פעם. אי־אפשר לתאר סבל של אם שאיבדה את הילד שלה. לפעמים אני כועסת על עצמי, כי אני כבר לא שואלת מה היה אם יהודה היה בחיים. אני כבר אחרי זה. אבל אני מדברת עם עצמי על החיים היפים שהיו לנו פעם, ומנסה לא לבכות".
זו התקופה בה הם גם עולים אל קבר הבן. "משהו נורא אוטומטי", אומרת שרה, על הביקור בבית העלמין. "אני לא משלימה עם האבנים האלה. הן לא אומרות לי כלום. שום דבר. אומרים לי שאין ילד, בשבילי הוא ישנו".
