חור שחור בהיסטוריוגרפיה

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה האינטנסיבית ביותר בתולדות ישראל. בשבועיים וחצי של לחימה נואשת נהרגו כ־2,300 לוחמים, אלפים נפצעו ומאות נפלו בשבי. לרגעים היה נדמה שהמדינה נמצאת על סף תבוסה. מי שחילץ אותה ממפלה והביא לניצחון צבאי מרשים היו הלוחמים: הטנקיסטים בצריח, לוחמי המילואים במוצבי התעלה, התותחנים, הגולנצ'יקים והצנחנים, הטייסים, אנשי חיל הים ואחרים.

המלחמה הייתה האירוע הטראומטי ביותר בתולדות המדינה, קו פרשת מים שחצה את ההיסטוריה שלנו לשניים, והאירוע המעצב עבור רבים. היא ממשיכה לרתק ולשמש קרקע פורייה לספרים, סרטים, מחקרים וסדרות טלוויזיה. לכן, נדמה כי הכל כבר ידוע, אלא שהמציאות רחוקה מכך – והיבטים מרכזיים של המלחמה נותרו עלומים. הסיבה לכך ברורה, חדה ועגומה: המוסדות האמונים על חשיפת התיעוד לא עושים מלאכתם, עד כדי הפרה בוטה של החוקים וההחלטות בעניין – מחדלים המקבלים גיבוי מלמעלה מכיוון שגורמים בכירים שונים במדינה סבורים שאסור לנו לדעת מה קרה לפני כמעט 50 שנים.

מבקר המדינה כבר הצביע בדוח האחרון שלו מאוגוסט על ליקויים ועיכובים משמעותיים בחשיפת חומר היסטורי חשוב למדינה. רבים מתוך כמעט 2 מיליון המסמכים שאליהם אוסר ארכיון המדינה את הגישה נוגעים למלחמת 1973. לא מדובר רק באי־פרסום אלא גם בעשייה אקטיבית שמטרתה הסתרה. אור פיאלקוב, מרכז התיעוד בעמותה למורשת מלחמת יום הכיפורים, גילה לאחרונה כיצד מסמכים על המלחמה ששוחררו לפני שנים זכו לביקור נוסף של יד נעלמה שהשחירה את שכבר הותר לפרסום. בין אם מדובר בטעות או במדיניות מכוונת, התוצאה היא אותה תוצאה: הצבת קשיים חסרי היגיון בפני חוקרי המלחמה.

חמורה הרבה יותר היא גישת ראש הממשלה לחשיפת התיעוד המוסמך. לפני כשש שנים, בעקבות פרסומים מטעים שונים, החליטו אנשי ארכיון המדינה לפתוח לציבור קובץ מסמכים גדול על פעילות ראש הממשלה גולדה מאיר ומשרדה במלחמה. הקובץ כולל למעלה מ־60 פרוטוקולים של ישיבות ממשלה וקבינט ביטחוני במהלך המלחמה ולפניה. בנוסף, הוא כולל את יומני ראש הממשלה המתארים את שהתרחש רגע אחר רגע במרכז העצבים המדיני של ניהול המלחמה. התיעוד הזה חיוני מאין כמוהו כדי להבין את ההיסטוריה של המלחמה, את תהליכי קבלת ההחלטות ואת האווירה שבה ההחלטות התקבלו.

הגורמים הביטחוניים המוסמכים ביותר עברו על החומר ושיחררו אותו לפרסום. כל שנדרש כדי להעלותו למרחב הציבורי הייתה חתימת ראש הממשלה. אך נתניהו, מסיבות שאינן ברורות, סירב לחתום. פניות שנעשו אליו מטעם עמותת המרכז למלחמת יום הכיפורים זכו לתשובה סטנדרטית שלילית. עתירת המרכז לבג"ץ שיורה על שחרור המסמכים לא מגיעה לדיון בגלל מאמצי עיכוב נמשכים מצד הפרקליטות שבכל פעם מחדש מוצאת תירוץ מקורי אחר מדוע לא ייערך הדיון. הנימוק השכיח לבקשת הדחייה (שקשה לעמוד בפניו, הרי במלחמת יום הכיפורים עסקינן): הפרקליט במילואים.

וישנם גם גופים אחרים. חיל האוויר קיבל לפני המלחמה למעלה ממחצית משאבי תקציב הביטחון, מתוך אמונת מעצבי המדיניות שיכולותיו החדשות יאפשרו לו להשתתף משמעותית בקרבות ויצמצמו את אבידות כוחות היבשה. בפועל, זה לא קרה. קשה לתת היום תשובה לשאלה מדוע חיל האוויר איכזב, כיוון שהוא ממשיך להתנהל כמשפחה סגורה ומסרב לחשוף את מחקריו המפורטים, שכתיבתם הושלמה מזמן, לציבור הרחב. מחלקת ההיסטוריה של צה"ל "הירוק" נהגה אחרת והסכימה, אף כי באיחור מיותר, לעשות זאת. לחיל האוויר אין שיקולים ביטחוניים, הסודות כבר אינם רלוונטיים מזמן, ואת מה שצריך עדיין להשחיר יש מי שישחיר. זו הזנחה שתוצאתה היא "חור שחור" בהיסטוריוגרפיה של המלחמה.

דור הלוחמים שנקרא למלחמה ביום הכיפורים 1973 התייצב לדגל בלי לשאול שאלות. עכשיו רבים ממנו שואלים מה בעצם קרה שם באותם 18 ימים ארורים באוקטובר. אותה מדינה ששלחה אותם לשדה הקרב היא שמונעת מהם תשובות. וככל שהיא מונעת יותר, כך יש המשתכנעים יותר ויותר שיש לה מה להסתיר.

דור הלוחמים הזה הולך ומזדקן ולא מעטים ממנו כבר אינם איתנו. הגיע הזמן שהמדינה ומוסדותיה יפסיקו להתייחס להיסטוריה כאל נחלתם הפרטית, ויחשפו אותה בפני מי שבלעדיהם ובלי הקורבן שהקריבו היא הייתה נראית אחרת לגמרי. ˆ

פרופ' אורי בר־יוסף הוא יו״ר ועדת איסוף, תיעוד ומחקר של המרכז למלחמת יום הכיפורים