ב־1 ביולי 1992 התרסק מסוק אנפה של חיל הים הישראלי אל תוך הים מול ראש הנקרה. במסוק היו חמישה אנשי צוות: טייס, נווט, מכונאי מוטס ושני אנשי יחידת החילוץ 669. זה קרה סמוך לשעת השקיעה, והמסוק, ששב מפעילות מבצעית בלבנון, ניסה לבצע יעף – "באזז", בלשון טייסי הקרב – מעל ספינת דבורה של חיל הים ששייטה מתחת. הטייס היה שמואל גרין (גרינברג), עם 26 שנות ניסיון. הנווט היה רז מסד, אז בן 22, זמן קצר אחרי שסיים את הקורס ומי שהציע לנופף להם לשלום. גרין הסכים. "בשמחה", יאמר לימים. הוא הנמיך, וכשמערכת ההתרעה החלה לצפצף סימן בתנועת יד מוסכמת לאילן אלמקיאס, המכונאי המוטס, שיכבה אותה. כמה שבועות אחר כך, בבית הדין הצבאי, הוא ייקח עליו את כל האחריות, יעיד שכאשר הבחין שהמסוק מאבד גובה כבר היה מאוחר מדי. הדבר הבא שהוא זכר זה את עצמו צף במים.

מי שניהל את מבצע החילוץ היה יובל הולנדר, אז סגן מפקד ספינת דבור שהגיעה למקום דקות אחרי שנודע דבר האסון. ארבעה מחמשת אנשי הצוות ניצלו. את גופתו של גיל רוזנברג, לוחם 669, הצליחו צוללני חיל הים למשות מהמים כשעתיים לאחר ההתרסקות. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את גיל", יאמר הולנדר, "הפעם הראשונה והאחרונה".

וזה מה שנותר בזיכרונו ממרחק הזמן: הגופה הקרה בספינת הגומי והתמונה שהספיק לצלם, רטוב כולו מרסיסי המים שהתיזו גלי הים על סיפון הדבור – שמיים צבועים אדום כהה, שולי עננים בהירים מעט יותר, וצללית שחורה של מסוק החילוץ וצוללן תלוי על כבל רגע לפני השקיעה, רגע לפני שהכל החשיך. כך הוא גם קרא לסרט שיצר וביים 27 שנים אחר כך: "שקיעה". ולא יכול היה לבחור לו שם נכון יותר.

זה קרה כמו שדברים קורים במקומותינו. תוצאה מופלאה, ובו־זמנית כל כך מתבקשת, של צירוף מקרים, כשהולנדר – כיום פרסומאי, במאי ויוצר – ומסד, שניים שמעולם לא נפגשו קודם לכן, נחשפו לנר הזיכרון הווירטואלי שהודלק בפייסבוק במלאת 25 שנים לנפילתו של גיל רוזנברג. נר זיכרון וירטואלי שהביא את מסד ליצור קשר, בפעם הראשונה אחרי כל אותן השנים, עם אשרת, איילה ושי, האחים של גיל. שהוליך את הולנדר לביתם של ההורים, שושנה ומשה, להביא להם את הצילום. החלטה שהפגישה את שניהם, שהולידה את הסרט, שהוא סיפור חיינו. מכאן ומעכשיו, גם שני עשורים וחצי אחרי שצלל המסוק אל תוך הים. סיפור הטראומה שצפה אל פני המים, האובדן הנורא, הכאב שהשנים לא הקהו, הכעס שלא הרפה וחסד הסליחה. "למות מעצב", אומר בסרט שי, אחיו של גיל, ואי אפשר שלא למות מעצב.

הסרט – שנעשה הודות למימון המונים, וזמין לצפייה ברשת – מתעד את הפגישה הראשונה של המשפחה עם גרין, מי שבמשך עשרות שנים לקח חלק במשימות חילוץ והצלה, שנשפט בעקבות האירוע, הורד בדרגה והודח מחיל האוויר, שחזר והודה באחריותו; עם מסד, בעצמו כבר אבא לילדים, שמדבר על תחושת האשמה, על מחירה הנורא של הטעות; וכמו כן מתעד, ברגישות וברוך, את המסע שעוברת המשפחה, את יכולתם מכמירת הלב להכיל ולחמול. למצוא, בתוך הכאב הנורא שלא פג עם השנים, את כוחות הנפש לסלוח ולאהוב את מי שהיו האחראים למות הבן האהוב. האם שושנה, שלאורך הסרט, בעודה מספרת כמה גדול היה האושר לפני כן וכמה נורא הצער לאחר נפילת הבן, ממשיכה לרדד בצק, לקרוץ עיגולים, להניח את המילוי ולהדק את הקצוות, ולהכין את מה שגיל כל כך אהב – אמפנדאס. גיל, שתמונות חייו רצות בסרט, מחייך אל המצלמה ולא יודע את מה שיודעים הצופים, שעוד רגע קט הוא כבר לא יהיה כאן. "השקיעה" הוקדש באהבה ובכאב לו, לבני משפחתו ולאוהביו, והוא כולל את הוויית חיינו: כאב, חמלה, סליחה, אהבה וחשבון נפש. ˆ