שותפות גורל

זוכרים את הפרסומת עם הילד שאומר לאמא שלו "את לא תחליטי עליי"? אז זהו, שאנחנו כן מחפשים מישהו שיחליט עלינו. מישהו שיגיד – עד כאן. עם כמות בלתי נתפסת של חולים מאומתים, עם למעלה מ־30 מתים ללילה, עם עומסים כאלה בבית החולים – אנחנו עוצרים הכל. הפגנות המוניות, תפילות בתוך בתי כנסת, התקהלויות בחופי הים וחתונות של מאות אנשים.

צריך מישהו שישים סוף למצב ההזוי שאנחנו חיים בו בחצי השנה האחרונה, שמשדר אמון, שאנחנו סומכים עליו שהוא דואג לנו ולא לעצמו. מישהו שלא תלוי בפוליטיקאים ולא נכנע לדרישותיהם, שענייני המדינה קודמים אצלו לענייניו המשפטיים.

במילים אחרות: דרוש מנהיג. ראש הממשלה איבד אמון אפילו בקרב בוחריו. לפעמים נדמה שהוא איבד אמון אפילו בעצמו. והציבור? שסוע וקרוע. כל אחד מסתכל בצלחת של השני. כל אחד חושב שהשני קיבל יותר. אחד קודח חור בסירה, והשני קודח מיד חור נוסף, כדי להעניש את הראשון. איפה אנחנו ואיפה סולידריות.

זה דורש הרבה מכולנו. חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, ערבים ויהודים. שום דבר טוב לא יקרה אם כל אחד ייאחז באמונותיו ולא יסכים לוותר. מה שקורה בישיבות הממשלה ובקבינט הקורונה זה המיקרוקוסמוס של מה שקורה במדינה כולה: הפגנות מול תפילות.

אז תעזבו את הפוליטיקאים. צריכה להיות אמנה משותפת, לפחות לשבועות הקרובים, בין אומן לבלפור, בין תל־אביב לירושלים, בין חוף פרישמן לבית הכנסת הגדול. כל אחד צריך לוותר. המפגינים – על ההפגנות ההמוניות, הדתיים – על התפילות בתוך בתי הכנסת, הערבים על החתונות מרובות החוגגים.

הטיעון של המפגינים שאם הם לא יעלו לבלפור כמה שבועות הם לא יוכלו לחזור להפגין - לא רציני. יש שם אנשים שמפגינים כבר כמעט שלוש שנים – כמה שבועות הפוגה יהרגו את המטרה? את המוטיבציה?

הפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל המטרה שעומדת עכשיו בפני כולם היא הצלת חיים. לא צריך לחכות שנתניהו יחליט על איסור הפגנות, ולא צריך שכחול לבן תסכים להגביל את זכות ההפגנה. על המפגינים, ביניהם אנשים רציניים ואחראיים, להחליט על כך באופן וולונטרי, עצמאי, מתוך כל הסיבות הנכונות, והחשובה שבהן: שותפות גורל.

הם צריכים להודיע פומבית שלנוכח מצב החירום הם מתנדבים להפסיק את ההפגנה ההמונית בבלפור לכמה שבועות.

וכן, גם את עמדת החרדים חשוב להבין, ולא רק דרך המנהיגים שלהם, דרעי או ליצמן. הרבנים הכי חשובים השמיעו השבוע קולות אחרים וקראו לסגור את בתי הכנסת ולהתפלל באוויר הפתוח או בבתים. הם בוודאי זוכרים היטב את יום הכיפורים ב־1973, שאנשים עזבו באמצע היום את בתי הכנסת ורצו ליחידות, דתיים וחילונים, ללא כל הבדל. אז זהו, שאנחנו עכשיו במלחמת יום הכיפורים, 2020.

אז זו לא גזירה משמיים, זה בידינו. שבועיים־שלושה בלי הפגנות ובלי תפילות. כל כך פשוט.

הטור המלא: מחר במוסף לשבת