מטעני צד בבונקר, עבור

ב־29 באוקטובר 1973 מגיעה ראשת הממשלה, גולדה מאיר, לסיור בחזית הדרום. היא ממריאה משדה דב לסיני ומשם יוצאת במסוק לבונקר הפיקוד העליון באום־חשיבה. הקשָר של גורודיש, יצחק רובינשטיין, מלווה אותה בסיור. תפקידו לשמור על קשר אלחוט רציף בין הפמליה לשאר העולם, ולדווח כל העת על מיקום הגברת הראשונה.

גולדה יורדת לאיטה בגרם המדרגות התלול המוביל לבונקר, מעשנת בשרשרת. אחריה נלחצים עשרות אנשים. אף שסלילי ההקלטה צברו עשרות שנות אבק בבוידעם של רובינשטיין, קולה המאנפף נשמע ברור.

שמואל גונן, גורודיש, אלוף פיקוד דרום, פותח בתיאור המלחמה. חיים בר־לב, שזה לו היום האחרון כמפקד־העל של הפיקוד, מהסה אותו ואומר:

"אני רואה ש'קול ישראל' מקליט. זו לא שיחה ל'קול ישראל'".

רובינשטיין, השבוע. "ידעתי שאני מבצע עבירה. פחדתי שיתחשבנו איתי" | צילום: אלי דסה

גולדה: "אוי אפשר שגם הצלמים וגם העיתונאים וגם המקליטים... אולי תצלמו וצאו החוצה? (פונה למישהו בחדר) זה עיתונאים שבאו איתכם? אז מי אחראי עליהם?"

בר־לב: "...כל מי שלא צריך להיות פה. טייסים, צלמים, רופאים, הכל. ובלי רחמנות".

קול לא מזוהה: "טוב, אני מבקש, הישיבה סגורה".

התמונה המנציחה את הרגע מלמדת על הצפיפות בבונקר הקטן ועל מראה הנוכחים. נדמה כי אלוף גורודיש טרם קולט את גודל הצרה שבה הוא נמצא, זו שבגללה יסיים את חייו מריר, שבור לב ובגולה.

מאחור ניתן לראות את אלי מזרחי, ראש הלשכה של גולדה. מזרחי, כך יתברר בהמשך, אסף מסמכים מסווגים. לימים יאיים כי יכלול אותם בספר שיכתוב והמדינה תשלם לו סכומי עתק כדי שלא יעשה זאת. בקצה החדר ניצב רובינשטיין.

תמלילי אותה שיחה מלמדים על האופן הסלקטיבי שבו בחר גורודיש לתאר בפני גולדה את שהתרחש: "ובכן... המלחמה התחילה בשבת כשישבנו על קו המים. בערך בשעה אחת, אחת ורבע, שמענו שידור של משקיף או"ם מהצד השני לצד שלנו, שבזמן ההתשה זה סימן לפתיחה באש ארטילרית. לכן הצלחנו להכניס את הכוחות שהיו בקו הקדמי לתוך המעוזים לפני שנפתחה האש".

במציאות רוב המעוזים לא היו מוכנים להפגזה המצרית. גורודיש ממשיך: "ציפינו לפתיחה באש בשש בערב, זה נפתח ב־14:20 או 14:25 אחר הצהריים (האמת: ב־14:05). אני אז הייתי בבאר־שבע... האש התחילה בהכנה ארטילרית קצרה של כמה דקות. התותחים ירו מעט זמן. התקפות אוויר על כל המרחב ומיד הם התחילו בצליחה...

"במשך הלילה נכנסה גם החטיבה השנייה לקרב. אני את השלב הזה אקצר, זה היה השלב הקשה ביותר במלחמה, מכיוון שההגנה הייתה מבוססת על טנקים שהיו בתוך טווח הטילים. התחלנו את המלחמה עם 264 טנקים (האמת: 290), וביום ראשון אחר הצהריים עמדנו על 100־110. כ־150 נפגעו משך שבת אחר הצהריים עד ראשון אחר הצהריים (האמת: כ־180 טנקים נפגעו)".

גורודיש תיאר את מתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר במונחים יבשים, לא פעם מסולפים, ועושה הכל כדי להימנע מלומר את כל האמת על גודל הפשלה: "...ראינו שכשנפגשים בטנקים שלהם אנחנו מסתדרים טוב מאוד. אבל השילוב של החי"ר הרב הזה והטילים, הוא פגע לנו בטנקים".

גולדה שהוטרדה מהטענות על כך שישראל מפירה את הפסקת האש, שאלה: "הם לא הפסיקו?"

גורודיש: "לא... היה כאן קרב גדול מאוד בתוך האזור הזה. היה קרב נגד טנקים, בעיקר..."

גולדה: "אני מציעה שאנחנו אומרים שהם לא הפסיקו את האש וההתקדמות שלנו נעשתה בתוך האש שלהם. זה נכון?"

כולם במקהלה: "100 אחוז זה נכון".

האמת היא שלמרות הלחץ האמריקאי להפסיק את האש, צה"ל שטרם הספיק להשלים את כיתור הארמייה השלישית המצרית, נתלה בהפרות אש בודדות של המצרים כתירוץ להמשיך בלחימה.

גורודיש עובר להסביר את המצב בסואץ העיר, ומתעלם מההתקפה הכושלת שעלתה בחיי רבים: "עכשיו העיר עצמה, איפה המפה של העיר, זאת העיר. היינו בפנים ויצאנו ואנחנו עכשיו מחזיקים אותה לגמרי מסביב".

גולדה מתעניינת בפרטי העברת אספקה לארמייה השלישית. אחרי הסבר של גורודיש על הנהלים, אחד הנוכחים מספר על המשאיות הראשונות שהגיעו לארמייה הנצורה: "בדקתי במקרה את עשר המשאיות הראשונות. סתם מסקרנות. השלוש הראשונות היו עמוסות בקרטונים של סיגריות..."

גולדה: "אני יכולה להבין אותם (כולם צוחקים)".

"רובי, תהיה מלחמה"

ההקלטות הדרמטיות המתעדות את מהלך המלחמה, ובתוכן אותה ישיבה עם גולדה, נחשפו ב"ידיעות אחרונות" בסוף 2003, במלאת 30 שנה למלחמה. הן נחשפו בדרך מקרה. בתחילת אותה שנה, ישבנו, עמיתי גיל מלצר ואני, בסלון ביתו בכוכב יאיר של יצחק רובינשטיין, איש נעים הליכות, בעניין אחר. בין לבין סיפר רובינשטיין כי הוא היה קשר של גורודיש במלחמת יום הכיפורים, ושהוא, דווקא הוא, מחזיק אצלו את ההקלטות המקוריות שנערכו בזמן המלחמה. על פניו, סיפור סהרורי. מה פתאום שגורודיש יקליט, ואם יקליט, למה שייתן את זה לחייל מהשורה, ואם נתן, איך זה שרובינשטיין שמר אצלו קרוב ל־30 שנה.

"אתה עובד עלינו", אמרנו שוב ושוב. בסוף הוא השיב משהו בסגנון: "אני אוכיח לכם, ואולי באמת הגיע הזמן שהדברים יראו אור". הלך לכמה רגעים וכמו דמות בסרט מצויר אחרי פיצוץ אדיר, חזר מאובק מהמרתף עם ארגז ירקות גדול מלא סלילים.

עד אותה נקודה מרבית הפרסומים מאותה מלחמה התבססו על גרסאות שמסרו בעלי עניין או גורמים מטעמם. צה"ל ומערכת הביטחון, משיקולים פוליטיים ואחרים, נעלו את התיעוד הגולמי של המלחמה — ההקלטות, מסמכי המודיעין, יומני הקרב. ההקלטות שהתגלו איפשרו להאזין, לראשונה, ללא פרשנות, לקולות המלחמה. אל ההחלטות הגורליות, הדיווחים על נפגעים, הבשורות על הישגים בשדה הקרב. על בסיס המידע הגלום בהן, ומסמכים נוספים, פירסמנו ב"7 ימים" את סדרת הכתבות "120 שעות באוקטובר" ואחריה את הספר "מלחמת יום כיפור — זמן אמת".

כמעט 17 שנה אחרי אותה פגישה בביתו, לקראת מלאת 47 שנים למלחמה ביום שני הקרוב, חזרתי לרובינשטיין כדי לקבל פרספקטיבה לאירועים אז. הוא וגורודיש, סיפר, הכירו ב־1966. רובינשטיין שירת כאיש חיל קשר בחטיבה של שלמה להט (צ'יץ'). גורודיש היה הסמח"ט. באחד התרגילים רובינשטיין העז לענות על שאלה של המח"ט, אף שזו לא כוונה אליו. החוצפה והענייניות מצאו חן בעיני גורודיש, שהפך אותו לקשר שלו. מאז הפכו השניים צמודים, אפילו חברים. בתמונות החתונה של רובינשטיין נראה גורודיש מככב.

רובינשטיין: "אני מכיר את כל הסיפורים על גורודיש. הייתי אפילו עד לכמה מקרים שבהם הוא התגלה במלוא נוקשותו. אין ספק שהיה קפדן. אבל איתי הוא תמיד היה מאה אחוז, ואני חיבבתי והערצתי אותו כמצביא".

לאחר שהשתחרר, רובינשטיין נכלל בצוות הקבוע של אנשי המילואים שגורודיש אירגן לתרגילים ולשעת מלחמה. מבחינת רובינשטיין, אז בן 26, המלחמה לא באה בהפתעה. "יותר מעשרה ימים לפני המלחמה קיבלתי קריאה להגיע לפיקוד בבאר־שבע. 'תשמע רובי', גורודיש אמר לי, 'תהיה מלחמה'. ככה, חד־משמעית. הוא שלח אותי לבדוק את מכלול ציוד הקשר על הרכבים שלו המיועדים ללחימה. בדקתי, הכל היה תקין. אמר לי, 'חכה בבית. יקראו לך'. ביום שישי, ערב כיפור, התקשרו מהלשכה והודיעו להיות ערוך כי במוצאי החג יורדים לאום־חשיבה. ידעתי שתהיה מלחמה. הופתעתי רק מכך שהתחילה בצהריים".

גורודיש הבין שהמחיר שתשלם המדינה בחיי אדם ובברזל במלחמה הזו יהיה בקנה מידה שלא הכרנו. כבר אז חשב כנראה על הדין וחשבון שיידרש לתת והורה לרובינשטיין ולנציגי המודיעין בפיקוד להניח מכשיר הקלטה על שולחן הבונקר באום־חשיבה (שכונה בקשר בשם הקוד 'דבלה'). רובינשטיין: "הוא הריח שמתחיל להיות אי־סדר, ואמר לי, 'אני רוצה להקליט את ההיסטוריה'".

בחושיו אולי כבר קלט גורודיש גם את מלחמת הגנרלים שתכף תפרוץ. חששו העיקרי היה מפני אריאל שרון, אלוף הפיקוד הקודם, שגויס לפקד על אוגדה 143. "מיום ליום ראינו את הלחץ עליו גובר ואת אריק מוציא אותו מדעתו", מעיד רובינשטיין, "היה לו חדר שינה קטנטן כזה, בפאתי הבונקר. ראיתי אותו הולך לשם להיות לבד, לנסות להירגע. פעם בדרך לשם שמעתי אותו רוטן: 'אריק עושה לי בלגן לא נורמלי'".

"למרות שעוצמת הברוך הייתה ברורה לכולם, והיו רגעים נוראיים, גורודיש לא איבד עשתונות אפילו לרגע", מספר רובינשטיין, "עד שהודח בפועל מפיקוד הדרום, גורודיש לא תפס את עוצמת המהלומה האישית לקריירה שלו, שזה בעצם סופו בצה"ל. הוא הקפיד לא להחצין רגשות. אני בטוח שהודעת הרמטכ"ל דדו, שממנים את בר־לב למפקד־העל של חזית הדרום, גרמה לו תגובה פנימית לא פשוטה. אבל דדו ידע איך לדבר עם גורודיש. הוא שיכנע אותו שאי־אפשר להתגבר על חוסר הציות של שרון, ההיעלמויות מהרשת, המשחקים — בלי לנקוט פעולה חריגה. לכן גורודיש קיבל את בר־לב בברכה".

לעיתים רובינשטיין הצטרף לסיורי האלוף בחזית. "פעם היינו צריכים לנחות עם המסוק בשדה התעופה בפאיד. פתאום אני רואה את הפרצוף של כולם סביבי הופך לסיד. הבנתי שאנחנו נוחתים לתוך מערך של הקומנדו המצרי. עד שהמצרים הבינו מה מתרחש והחלו לירות, כבר נמלטנו".

ממרתף לבוידעם

רובינשטיין נשאר במילואים שבעה חודשים. הוא המשיך ללוות את גורודיש, שנערך לדיוני ועדת אגרנט. רובינשטיין פיקח על קבוצת חיילות שתימללה את ההקלטות: "גורודיש דרש שאבדוק בעצמי כל עמוד". לא שזה עזר לאלוף. בתקשורת הוא הוקע כאשם המרכזי בקריסת חזית הדרום בתחילת המלחמה, ועדת אגרנט צלבה אותו בחקירה קשה. גורודיש מנגד האשים את שר הביטחון משה דיין בכך שחיפש שעיר לעזאזל.

באחד הלילות הקרים של מארס 1974 ביקש האלוף מרובינשטיין לצאת איתו לסיבוב ברחוב אבן גבירול בתל־אביב. "כשהגענו לחניון בית סוקולוב", משחזר רובינשטיין, "גורודיש התקרב ולחש לי את הסוד. 'יש לי חבר בשב"כ', כך אמר, 'שסיפר שהם עוקבים אחריי, מצותתים לי לטלפון, נכנסים בלילה למשרדים שלנו'. גורודיש הורה שאבדוק אם המידע מדויק. ערכתי כמה בדיקות. שמתי חוטים על הדלתות. סידרתי את הניירות בצורה מסוימת והטמנתי עוד מלכודות. למחרת גיליתי שערכו אצלנו ביקור אינטנסיבי".

אחרי שעידכן את גורודיש, הורה לו האלוף "להכין העתק של הסרטים, להחביא ולא לספר לאף אחד". רובינשטיין עשה כך. את העתקי הסלילים שהכין, יחד עם מסמכים נוספים שקיבל מגורודיש, החביא בבית הוריו. "תיארתי לעצמי שלשם לא יגיעו".

כשעבר לבית חדש כעבור שנים, לקח מבית הוריו את הסלילים והחביא אצלו, וכך הלאה, מבית לבית, ממרתף לבוידעם — עד שמלצר ואני הגענו אליו. הוא מסר אותם אחרי התלבטויות רבות. "פחדתי שיבואו איתי חשבון", הוא מסכם היום, "שיגידו שפגעתי בביטחון המדינה או משהו כזה. ישבתי כל השנים על הקלטות האלו, סוד גדול ונורא שרק אני יודע עליו. ידעתי שאני מבצע עבירה בעצם זה שאני מחזיק את הקלטות, אבל חשבתי שזה יהיה לא הוגן כלפי מי שהקריב כל כך הרבה במלחמה ההיא פשוט להשמיד אותן או למסור לצה"ל, שכנראה לא היה נותן להן פומבי".