חונים במצב קשה
התמרורים ומכונות התשלום מעידים שמדובר בחניון תת–קרקעי, אבל את מקומן של המכוניות תופסות עכשיו מיטות בית חולים | מערכות מיוחדות מזרימות פנימה אוויר מסונן, ניאונים מספקים תחליף לאור השמש ולאורך הקירות מתוחים צינורות חמצן | ביקור במתחמי הקורונה החדשים ברמב"ם, בילינסון ושיבא, שהוכשרו בנוהל חירום כדי לקלוט אלפי מטופלים ומאות מונשמים | "זו לא חוויה קלה להתאשפז בבונקר", מודה אחד המנהלים, "אבל לאלה שמגיעים לכאן יש רק בקשה אחת: תשמרו עלינו בחיים"
בקומה מינוס שלוש, באזור הירוק, שורה 22, בחניית הנכים, התקינו אסלת שירותים והסתירו בווילון בתי חולים סטנדרטי. זו שורת חניה שחולקה לתאי מקלחות ושירותים, כשעל הקיר ממול תלוי עדיין השלט שמכוון אותך לעמדות התשלום האוטומטיות סמוך למעליות בקומת הכניסה. 39 שקל עולה להכניס את האוטו לפה ליום שלם אבל כל מה שנשאר מהרעיון הזה הוא מכונות תשלום, שלטי הכוונה ורצפת אפוקסי בוהקת של חניונים. עם כל המולת הבנייה מסביב, טרטור המברגות וגלגולן פנימה של מיטות האשפוז בא לך לזמזם את "ליל חניה" של נתן אלתרמן שמדבר בשפה מליצית על מחנה צבאי שקם לו אי שם לצורך התארגנות לקראת קרב, למלחמה. רבע שעה כאן למטה מספיק כדי לקבוע נחרצות שכמו בשיר של אלתרמן, גם כאן, בחניון של בית החולים רמב"ם שהוסב השבוע למתחם אשפוז מתקדם, נערכים לקרב מר וקשה מול אויב אכזר.
זו שעת חירום, ובחירום כמו בחירום מנערים אבק מתוכניות מגירה ישנות. אם במלחמת יום כיפור, שבימיה הראשונים נפלו מאות רבות של חללים, הוקמו בתי קברות ארעיים, במלחמה מול הקורונה מוקמים בחופזה מתחמי אשפוז בחניונים. עמוק מתחת לפני האדמה, מבוטנים, ללא חלונות וחשיפה לאור יום, ללא אוויר צח, מוארים בפלורסנטים 24/7, מתחמי האשפוז החדשים ברמב"ם בחיפה ובמרכז הרפואי רבין בפתח־תקווה שוכנים במקום שבו השארתם את הרכב עד לפני שבוע. עשן האגזוזים הוחלף במערכות מתקדמות שמזרימות פנימה אוויר מפולטר. הרצפות קורצפו וכתמי השמן העקשנים הוסרו, נבנו מחיצות, הותקנו צנרות חמצן וגזים רפואיים, נמתחו קילומטרים של כבלי תקשורת והוברגו לקיר מאות רבות של מצלמות. בבילינסון התחילו לעבוד בחניה כבר בשבוע שעבר וברמב"ם אתמול, יום חמישי, בצהריים. פתחו בווליום נמוך, עם כמה עשרות מיטות, אבל ההיערכות היא למאות חולים קשים ומונשמים שיאושפזו כאן כבר בשבועיים הקרובים.
במינוס שלוש, מתחת למיון של בילינסון, שכבו בבוקר יום רביעי 16 חולי קורונה קשים. זה חניון רגיל, שלוש קומות, למעלה מ־200 מכוניות בכל אחת. מינוס שתיים ושלוש הוסבו לאשפוז ומינוס אחת הושארה ריקה, לשמר אופציה לאכלס גם בה.
1,080 מיטות אשפוז יש בבילינסון שמוגדר כמרכז־על לרפואה. עם 1,200 ניתוחי לב וחזה בשנה, 5,000 מושתלים, 9,000 תינוקות ו־100 אלף איש שמטופלים בשנה במיון, בית החולים הזה לא יכול לעצור לדקה בגלל הקורונה. מנהל המרכז, ד"ר איתן וירטהיים, אומר שממש ברגעים אלה, 11 ורבע בבוקר, יום רביעי, מושתלות ריאות בגופו של חולה תושב צפון הארץ. "מגיעים אלינו מטופלים מנהריה ועד אשקלון. אתה לא יכול להגיד למועמד להשתלת כבד 'אל תבוא, אנחנו עמוסים בגלל קורונה'. אי־אפשר לעצור בית חולים כמו בילינסון, פשוט אי־אפשר. זו הסיבה שהכשרנו את החניון לאשפוז. ריכזנו את הטיפול בקורונה במקום אחד, הרחק משאר החולים והמבקרים, ממש בודדנו את האזור כולו".
ההקמה ארכה כחודשיים, זמן שיא לפרויקט שנמשך בשגרה לפחות שלוש שנים. 30 מיליון שקל שמה המדינה, שישה מיליון קופת חולים כללית שלה שייך המרכז הרפואי. "בנינו הכל מאפס. קירות גבס, 150 קילומטר של כבלי תקשורת, 60 יחידות מיזוג אוויר, ארבעה חדרי בקרה וארבעה חדרי תרופות, מעבדה ו־20 עמדות דיאליזה, אולטרסאונד, רנטגן, כל מה שצריך. 206 מיטות טיפול נמרץ הכי חדישות שיש בשתי קומות, 5,000 מ"ר כל אחת".
ואיפה חונים עכשיו המבקרים והמטופלים?
"בחניונים פרטיים מחוץ למרכז הרפואי, לצערנו. מדובר באובדן הכנסה של מיליוני שקלים בחודש לבית החולים והתחזית היא שנזדקק למתחם הזה חודשים רבים, אולי שנים. 800 חניות הפסדנו פה".
אתה מביט בחולים דרך מסכים. המיטות חונות היכן שחנו רכבים ומהקירות נמתחים כבלים אל מוניטורים ומכונות הנשמה. הכל בוהק, חדש, האוויר זורם בתעלות ומתנדף דרך מפוחים ושום קרן אור לא חודרת פנימה. "ברור שזה לא אידיאלי", אומר וירטהיים, "אדריכלות של מערכת בריאות היא תחום גדול ומתוחקר. ידוע שצריך לתת לאור לחדור פנימה כדי לאפשר אוריינטציה של זמן ומקום. חלונות בחדרי האשפוז הם בריאות נפשית. עצים וצמחייה בחצר הם גם בריאות נפשית. בחדר המיון שלנו ציירנו תקרות שמיים עם ענני נוצה ושקדיות. חולה במיון נשימתי שמחכה לתוצאות בדיקת הקורונה שלו והוא לחוץ ומודאג, שוכב שם באווירה סימפתית ומרגיעה עד כמה שאפשר. בחניון אין את זה. יש פה קושי, אבל הוא הכרחי. הנגיף דוהר קדימה ובעוד שבוע יהיו למעלה מ־800 חולים קשים בארץ, ובעוד שבועיים ההערכות הן שהמספר ינוע בין 1,200 ל־1,500 חולים קשים. זה הסיפור. אנחנו במרוץ בנייה נגד הזמן".
מתקן אשפוז ב–72 שעות
בחניון הקריה הרפואית רמב"ם העבירו ביניהם כמה עובדים מכשיר סלולרי וציחקקו מציוץ של עינב גלילי. "הדבר הכי מלחיץ בלהתאשפז בחניון שהפך למחלקת קורונה", כתבה, "זה שיתקעו אותך בקומה -3 צהוב, שורה 18, ולא יצליחו למצוא אחר כך".
צחוק־צחוק אבל כל האחיות, האחים, הרופאות והרופאים שיעבדו בחניון יקבלו מפה של המתחם החדש, כדי לדעת להתמצא בו. מדובר בשטח ענק, 20 אלף מטר רבוע, שתוכנן והוקם מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה. באותה מלחמה נפלו טילים בסביבת בית החולים ומחלקות שלמות הורדו אל מרתפים אפלים כמו בימי הבליץ של הלופטוואפה הגרמני על לונדון במלחמת העולם השנייה.
מנהל בית החולים, ד"ר מיקי הלברטל, אומר שפתרו פה שתי בעיות בפרויקט אחד. "לא היה לנו מתחם ממוגן נגד טילים ולא הייתה מספיק חניה, אז החלטנו ללכת על חניון שיכול לעבור הסבה לאשפוז בחירום. הטמענו בקירות את כל הצנרות, הכבלים והתעלות שנדרשים כדי להפעיל מתקן אשפוז. ירדנו לרזולוציות הכי קטנות שאפשר. זה בית החולים הממוגן הכי גדול בעולם. מתקן מטורף שיכול להכיל 2,000 מיטות וכ־8,000 חולים ועובדים. יש פה אגפים שאפשר לאטום בדלתות פלדה עצומות וכל מה שקורה בחוץ לא חודר פנימה ואני מדבר על התרחישים הנוראיים ביותר".
בתחילה המדינה סירבה לשים כסף אבל בסוף התרצתה והעבירה 200 מיליון שקל. עוד כ־100 מיליון תרם המיליארדר סמי עופר ואת השאר, כ־200 מיליון שקל, לקח רמב"ם מהבנק בתנאי משכנתה. החניון העצום הזה מכיל 1,500 מכוניות, 39 שקל עולה כאן החניה ליום. התחלופה גדולה והמיליונים שהמקום מייצר בחודש הולכים לבנק לטובת החזר ההלוואה. עכשיו אין הכנסות ואין החזר משכנתה והלברטל מתפלל שהמדינה תעזור.
את הכשרת המקום לאשפוז חולי קורונה מימנה המדינה. 50 מיליון שקל שהלכו על עשרות מוניטורים ומחשבים חדשים, 600 מזרנים, קילומטרים של כבלים ועשרות מיטות טיפול נמרץ חדישות, 15 אלף שקל החתיכה. ניסים חיים, סמנכ"ל משאבי אנוש, ארגון ותשתיות, אומר שמדובר בפרויקט מורכב שתורגל וכוונן כך שיעברו 72 שעות מרגע שתינתן ההוראה להסבת החניון ועד הפעלתו כמתקן אשפוז. "התחלנו את ההקמה מיד למחרת ערב ראש השנה, ביום שני בבוקר. והנה תראה, אנחנו ברביעי אחר הצהריים והעסק כמעט גמור".
כמה אנשים עבדו על זה?
"כ־200 איש. התוכניות, הפק"לים, הכל כבר כתוב ומוכן. תחשוב שהתקנו פה עכשיו כמאה אסלות ועוד כמאה מקלחות. והכל במקומות ששימשו לפני שלושה ימים לחניה. הורדנו כיסויים של פתחי צנרת בקירות וברצפה, שכל אחד מהם היה מוברג. מדובר במאות רבות שהיינו צריכים לפתוח. תחשוב כמה אסלות איחסנו באריזות מקוריות ושינענו לפה. מטורף. וזה רק פריט אחד מתוך מאות רבות של פריטים שיושבים במחסני החירום, כמו צינורות חמצן, שעטופים באריזות ששומרות על הסטריליות. זה אומר שהקמנו גם קבוצה מיוחדת שהייתה אחראית רק לשינוע. עבדנו פה מסביב לשעון. עוד שעה וחצי כל זה יעמוד למסדר מג"ד".
מי המג"ד?
"אני. ד"ר הלברטל הרמטכ"ל סומך עליי".
היה נדמה ששמענו חריקת צמיגים אבל רק דמיינתי. בית החולים פירסם ביום שלישי השבוע קריאה למטופלים ולבני משפחותיהם להגיע למרכז הרפואי בתחבורה ציבורית, בגלל המחסור במקומות חניה. עמדנו באזור הירוק, בשורה 28, שתשמש מחלקת טיפול נמרץ. הלברטל בחן את עמדות האשפוז. באותה שעה שכבו ברמב"ם 70 חולי קורונה, 31 מהם במצב קשה, מתוכם 12 מונשמים. זה לא מעט, אבל גם לא היסטרי למרכז רפואי כל כך גדול. האם ההתכוננות הזו והירידה למרתפים באמת הכרחית?
דובר בית החולים איכילוב, אבי שושן, צייץ השבוע ירידה על רמב"ם: "ממתי זה נורמלי שמאשפזים בחניונים? החניונים האלו נועדו להתקפה של טילים או רעידת אדמה כשלבתי החולים מגיעים אלפי פצועים. לא 668 שמוגדרים קשים בכל הארץ. יום יבוא ונשאל מה לעזאזל קרה פה".
עושה רושם שלהלברטל אין סבלנות לדיבורים מהסוג הזה. "אנחנו במלחמה. יורים עלינו. צריך לנהל קרב בלימה במקום להתווכח. 20 אחוז מ־6,826 המאומתים אתמול יהיו חולים משמעותית. אבל בוא נגיד שרק אחוז מתוכם יצטרכו אשפוז. זה 70 חולים ליום, ומאות מאושפזים חדשים בכל שבוע. ופעילות בתי החולים צריכה להימשך וצריך להפריד בינה לבין הקורונה, כך שהתת־קרקע מאפשר קליטת חולים רבים יותר וגם הפרדה משאר חלקי המרכז. אני לא אומר שזו חוויה קלה לרדת לאשפוז בבונקר. אבל החולים שיגיעו לפה הם לא במצב טוב. הם נלחמים על כל נשימה. זה נורא, כי הם מבועתים ממצבם. יש להם רק בקשה אחת, תצילו אותנו, תשמרו עלינו בחיים".
האחות ליאורה אוטיץ, מנהלת הסיעוד של חטיבת הילדים ומרכזת מתארי החירום של בית החולים, לא יודעת מה תהיה חוויית העבודה בחניון ובטח שלא איך ירגישו החולים. "זו פעם ראשונה שאנחנו מפעילים את מערך החירום", היא אומרת. "כרגע אנחנו מתארגנים לקלוט 120 חולים בחניון ובהמשך נוכל לקבל עד 770 חולים, מתוכם 170 מונשמים. רק הלוגיסטיקה של לרדת ולעלות מפה מטורפת. הכניסה תבוצע ממתקן מבודד למעלה. אחרי שהתפשטת והתלבשת במיגון, אתה יורד שלוש קומות במדרגות. את המעלית שמרנו ליציאה, כי אחרי כמה שעות של עבודה במיגון קורונה אתה מותש פיזית והמעלית תציל אותך. למעלה נצטרך להיכנס לאוהל צבאי ענק, עם צוות ייעודי שיסייע לנו להתפשט מהמיגון המזוהם. זו בהחלט חוויה שעוד לא ניסינו".
חובה: כיסויי עיניים ואטמים
הראשון בארץ שהתנסה בהסבת חניון למתחם אשפוז של חולי קורונה היה המרכז הרפואי שיבא. ד"ר איתי פסח, מנהל בית החולים לילדים, הקים את מחלקת טיפול נמרץ קורונה בחניון בניין היולדות בחודש מארס השנה. "זו חוויה לא פשוטה, מעניינת, לעיתים מאתגרת", הוא מסכם. "תראה, בסוף זה מתחת לאדמה. אתה צריך לעשות קפיצה מחשבתית ולומר אוקיי, חניון־חניון, אבל העבודה אותה עבודה. בבית החולים הייתה התלבטות אם לסגור את מחלקת אף־אוזן־גרון ולהסב לקורונה אבל מה היה עולה אז בגורלם של חולי האף־אוזן־גרון? כך הגענו לחניון. לא עובדים שם מבחירה. זה מוד חירום. לא בכדי יש אינסוף מחקרים שאומרים שמי שלא נחשף לאור יום מועד לדיכאון. לא כיף לעבוד מתחת לאדמה, כי זה לא בית חולים. הרצפה היא רצפת חניון, התקרה, הקירות, הכל. אבל אחרי כל ההתקנות שעשינו, המכשורים והטכנולוגיות שהורדנו, זה גם לא נראה כמו מרתף אינקוויזיציה. זה לגמרי מלחמת הכוכבים. חמ"ל של כיפת ברזל פראייר לעומת מה שהולך אצלנו בחניון. מתרוצצים שם רובוטים בין החולים שמסייעים לצוות ויש מתקני כושר ואקס בוקס בפינת מנוחה. אני אומר לך, זה הטופ של הטופ".
רק מאוחר בערב יום רביעי הצלחנו לתפוס לשיחה קצרה את האחות ריקי זטלנד, מנהלת הסיעוד בבילינסון. "הרגע עליתי מהקורונה בחניון", התנשפה, "מדובר בימים לא פשוטים".
המאושפז הראשון הורד למטה בצהרי יום חמישי שעבר. "למטופלים היה קשה בהתחלה", היא מספרת, "היינו צריכים לומר להם שלוקחים אותם לקומה מינוס שלוש, שאין שם חלונות ואין אור יום וחלקם היו בשוק. גם הצוות חשש מכך שמדובר במקום סגור בלי אוויר צח. אבל אחרי יום־יומיים התגובות היו טובות. זה הרבה יותר מרווח, יש יותר מקום מאשר במחלקות למעלה".
ואיך הגיבו החולים כעבור יום למטה?
"אמרו שהם רוצים שנביא להם כיסויי עיניים ואטמי אוזניים. יש למטה תאורה של פלורסנטים ורעש של המוניטורים. זה אופן־ספייס, אין קירות וחלוקה לחדרים, רק הפרדה באמצעות וילונות, והאור והרעש מקשים. כמובן שהבאנו למי שביקש וככל שהימים חולפים כולם מסתגלים. איזו ברירה יש לנו".
לפנייה לכתב/ת 
