ישי, אנחנו בעיצומה של תקופה חסרת תקדים. מה דעתך על הרוח הנושבת בארץ? "בהתחלה הייתה אווירה של אחדות, ערבות הדדית. לאחרונה החיבור הופך אט–אט לחורבן ולי אישית זה עשה רע בנפש"

מה שראיתי בישי ריבו על ההתחלה, ראו כולם אחר כך. וזה את הכישרון הנהדר לשיר ברכות, המון מוזיקליות, אמביציה והרבה הודיה. כי ישי הוא כזה. הוא מודה על הנס שקרה לו.

ישי כמובן צעיר דתי. ציציות בחוץ, כיפה שחורה שאני לא בדיוק יודע מה זה אומר מבחינת חצר חסידית. כלומר למי הוא שייך - לאלוהיו, לעצמו ולמשפחתו, או למוזיקה או לכולם? השירים שלו תפסו ואני מודה שלא חשבתי שתהיה לו הצלחה כזאת. זה דור חדש של זמרים דתיים שמקשיבים להם. זמרים אמוניים אמנם היו לנו פה מאז ומעולם, נניח כמו הרב קרליבך ושולי רנד, מרדכי בן דוד ואברהם פריד, וכמובן כאלה שנגעו בזה בין שירי החולין שלהם כמו עמיר בניון (שתכף ישי יתייחס אליו) ואביתר בנאי. אבל עכשיו מדובר בזמרים אמוניים, כך מכנים אותם, שנהיו חלק מהפלייליסטים ברדיו. מה שפעם לא היה קורה, בעיקר כשהשירה החילונית הזימרתית שלטה פה. עכשו הכל פתוח והאוזן כרויה ושומעת.

ואז כששמעתי שישי נדבק בקורונה לפני חודשיים סימסתי לשאול לשלומו. ואחר כך כשנסע להופיע באמריקה רווח לי והבנתי ששום נזק לא נגרם. אז הנה השיחה ביני לבין ישי שנערכה בהתכתבות בזמן שהוציא אלבום חדש בשם: במה. קהל ואהבה. לא נפגשנו. רק כתבנו אחד לשני. כמו שהיו פעם כותבים מכתבים והיית מחכה בקוצר רוח שהדוור יביא לך אותם לתיבה. זה יותר לאט מדיבור. זה לוקח את הזמן. אז קחו את הזמן.

***

צילום: גבריאל בהרליה

ישי יקירי. בוא נתחיל מחשיפה. כי שיחה כזו חושפת אותך במידה זו או אחרת. זה לא הישרדות בריאליטי, שם כל הקישקעס בחוץ, ובכל זאת איך אתה עם זה?

היי שלמה יקר. לשיר איתך, לשוחח איתך, כבוד גדול ותמיד בא בזמן. גדלתי בבית שלא היו בו מסכים וטלוויזיה, עוד לפני שההורים שלי חזרו בתשובה. אין לי טלוויזיה בבית, ובכלל אני פחות מתחבר לחשיפת יתר הזאת שגלשה כבר מזמן מהטלוויזיה בסלון לרשתות החברתיות שנמצאות בכיס כל הזמן, וגם שם אני משתדל למעט ולחשוף כמה שפחות. בכל זאת משהו צריך להשאיר לעצמי, לא? יש אנשים שסבבה להם עם זה, וזה סבבה, אבל אני פחות מתחבר.

אנחנו בעיצומה של תקופה חסרת תקדים מכל בחינה שהיא בארץ. וגם נפל דבר בעולם. וירוס קטן מטלטל את כולנו. נכנסנו שוב לסגר. ומלבד זה ויכוחים על ויכוחים קשים בארצנו, על מה שנקרא "הדרך", ולמי להאמין ‑ לממשלה או לעצמנו? רק שעל וכחנות יתר חרבה האומה. אז איך נראית בעיניך הרוח הנושבת בארץ בימים של הכניסה לסגר שני?

האמת שבהתחלה כשהמציאות של הקורונה נכנסה לחיינו, בעיקר באזור פסח בשיא הסגר ואי־הוודאות, הייתה תחושה לפחות לי, שמשהו גדול הולך לקרות. שהנה תכף זה קורה. הייתה אווירה של אחדות, של ערבות הדדית. המון אנשים נרתמו לעזור אחד לשני, כי ככה זה אצלנו בעיתות צרה. הרגשנו את החיבור בעם. לאחרונה השיח הגיע לצערי למקומות לא טובים. מצד אחד יש המון תסכול ואנשים עוברים דברים לא פשוטים, והממשלה חייבת לתת מענה ופתרונות אמיתיים לעם. מצד שני התקשורת בכללי מתעסקת בעיקר בבשורות רעות והפחדה והמון לשון הרע, ככה שזה לא בדיוק עוזר למורל הלאומי. להפך, החיבור הופך אט־אט לחורבן ולי אישית זה עשה רע בנפש. אז לפני חודש וחצי לקחתי החלטה ופשוט מחקתי את כל האפליקציות של החדשות שהיו לי. אני כבר לא נכנס להתעדכן במצב ויש מישהו שמנהל לי את כל עניין הרשתות.

צילום: אביגיל עוזי

בהתחלה זה היה לי מוזר, כמו למשל שנודע בדיליי של יומיים שאירע פיצוץ מטורף בלבנון... אבל הבנתי שמה שאני צריך לדעת אני אדע ומה שלא - פשוט לא מעניין. אגב, שמעתי בשם הרב משה שפירא זצ"ל שאמר פעם למישהו שהוא לא קורא עיתונים כי מה שלא יעניין את כולם עוד יומיים לא מעניין אותו כבר עכשיו.

נכון, הייתה התרגשות ועכשיו יש מין עייפות והתרופפות כפי שתיארת. אז אני אקח את זה קדימה לשותפות גורל. כי דווקא כשהסגר השני נכנס לחיינו אני מחפש נקודות איזון נפשיות. לא רק מי צודק יותר, אלא מי מהדק יותר את השורות בשותפות הגורל הזאת. זה בדיוק הזמן לראות ולתמוך באנשים שלא רואים אותם, שבנו עולמות ועסקים וחיים שלמים וכאלה שחיים בזיקנה ובדידות. לפעמים גורם לי כל הבלגן הזה בלילה להסתגרות ובבוקר לרגשנות יתר, ואז בתור חרדן אני מצלצל לילדים והנכדים כדי לקבל בוסט של כוח מההומור שלהם והם אשכרה מצחיקים ומעודדים אותי, אולי כי כמו רבים אני באמת רוצה את החיים הנורמליים שלנו כעם ויחידים בחזרה. אתה מבין? כאילו ברח לנו איזה משהו בין הידיים ומחכים שיחזור. ובאופן אישי כבר בא לי להופיע כמו זמר לא במסכה. תגיד, איך אתה מתמודד עם כל התקופה המאתגרת הזאת?

אני באופן אישי מנצל את הזמן לדברים שדחיתי, אבל אני חושב בעיקר על הצוות שאיתי, אנשי הבמה וההפקה שברגע איבדו את העבודה ורק מייחל שהכל יחזור למקומו בשלום.

***

ספר לי על ההתחלה שלך. איפה נולדת? איפה גדלת? מי הוריך? האם יש לך אחים ואחיות?

אז ככה. נולדתי במרסיי שבצרפת. המשפחה עשתה עלייה כשהייתי בן תשע. הגענו במסגרת מרכז קליטה ליישוב כפר אדומים. הוריי היקרים והצדיקים הם ראובן ורוחמה, ג'ואנה אחותי הגדולה ואחותי הקטנה שירה.

בין זוגות אוהבים, כשאהבתם נחלשת הם מתחילים להזכיר זה לזה איך היה בהתחלה, איפה היה הניצוץ שהדליק אותם, וככה הם לפעמים מתחזקים מחדש. אז מה שמעניין אותי זו נקודת ההתחלה של המפגש בינינו. אני למשל, חיפשתי קול חדש לשיר את "והאמת". יונתן הבן שלי, שכבר אהב אותך מאוד, אמר לי: יש זמר צעיר, ישי ריבו. בוא תשמע אותו. וכששמעתי מיד ידעתי שזה הקול שאני אוהב ורוצה לשיר איתו את השיר הזה (למרות שהציעו לי מישהו אחר לא אגיד לך מי...).

האמת שפגשתי אותך עוד הרבה קודם, דרך השירים, דרך הכתיבה ולכן כשקיבלתי את הטלפון באמצע קניות לשבת ברמי לוי: "שומע? שלמה ארצי מעוניין אולי לעשות איתך שיר". אז הגבתי: "תודה רבה, זה לא הזמן למתיחות עכשיו", וניתקתי. גם ככה אני מתקשה עם בחירת עגבניות בסופר. ואז התקשרו שוב, והתחיל ליפול לי האסימון שאולי זה אמיתי החלום הזה. ומההתרגשות חזרתי הביתה בלי עגבניות. השיר ובכלל שיתוף הפעולה בינינו, הוא אחד החסדים הגדולים שה' עשה איתי, אחד הרגעים המכוננים שה' זימן לי. תודה שלמה, וכמובן תודה ליונתן על השידוך.

יונתן חגג על זה. וגם אני. כי לשיר יחד זו הייתה חוויה מכוננת. זה לא קורה עם כל אחד. עכשיו ספר לי על אורח חייו של זמר דתי.

האמת שזה די דומה לאורח חיים של כל דתי, רק שאני גם זמר, שזה אומר שהדברים אצלי הם קצת יותר דינמיים מבחינת שעות עבודה ואופי העבודה, אבל בסופו של דבר אני מנסה להשאיר את אורח החיים הדתי והמשפחתי שלי כמו שהיה קודם. ואני מרגיש שהקהל מבין ומכבד את זה.

וזה קשה?

זה לא קל, אבל דווקא הקורונה עזרה לי בקטע הזה של להיות יותר עם המשפחה ועם עצמי. פתאום כשאני בבית אני מבין כמה עבודה נדרשת מאשתי ביומיום כשאני בחזרות/הופעות וכו' והיא עם הילדים ונותנת מעצמה 24/7 עבורם ועבורי. בפן היהודי אני משתדל מאוד לקבוע עיתים לתורה. זה עוגן שנותן לי המון גם מבחינת כתיבה והשראה. יש לי חברותא במקום מדהים שנקרא 'מדרשת זיו' בירושלים שזה מרחב רוחני פתוח ומקבל ויושבים שם מול ספרים פתוחים אנשים מכל גוני הקשת הישראלית, שהמכנה המשותף הוא הרצון להתחבר לנקודת הזהות היהודית.

ואיך הגעת לשם?

הגעתי לשם כשהייתי בצבא, ומאז זה המקום עבורי. פעם בשבוע אני לומד עם אבא שלי ופעם נוספת עם רב בשם אליהו אילני, שהוא ראש המדרשה. מדי פעם אני משתתף בשיעורי תורה בבית של נתן גושן, ובשיעורים של הרב קובלסקי. מעבר לזה יש כמובן את השבת שהיא נס בפני עצמו. במיוחד בדור של פושים וחיים ללא הפסקה. הפוגה המאפשרת לאסוף את עצמנו ולנשום באופן עצמאי. אני בעיקר אוהב לעשות שבתות בבית וגם הרבה רעיונות לשירים באים לי בעיקר בליל שבת.

גושן ואתה לומדים יחד? קחו את דדון ותעשו שלישייה. ואיתי זו רביעייה... וואו השבת הסמיקה ישי מרוב אהבתך אליה.

נשמע חלום, אם זה מסתדר לך בלו"ז. אותי דווקא מסקרן מאוד איך מתנהל היום שלך. מה שאני יודע זה שאתה קם מוקדם לרכיבה, מה חוץ מזה?

לא ידעתי שיש לך שאלות אליי... חחח. אז אני באמת קם בחושך. רוכב על האופניים, נתקל בתנים, ואחר כך הולך לכתוב. משירים ועד פרוזה. לכתוב זה החיים שלי. חוץ מזה, המשפחה. בטח בקורונה הזאת שאני לא מופיע. ואתה כותב? שירים? פרוזה? על מחשב? מתי? איך?

מעבר לכתיבת שירים, כמעט ולא. וגם זה הולך ונהיה מורכב עם הזמן כי אני תמיד מחפש איזו נקודה חדשה. ואולי גם הציפייה של הקהל כנראה בתת־מודע משפיעה. פנו אליי כמה פעמים שאכתוב טור שבועי וזה ממש הלחיץ אותי לדעת שאני צריך לכתוב משהו בדדליין שמתחדש בכל שבוע. פרוזה לא יצא לי לכתוב, אני יותר בקטע של שירים שיש להם משקל חריזה ולחן. היכולת שלך לכתוב שירים גם בלי חריזה זה פלא גדול בעיניי.

חריזה מאפשרת אבל גם תוקעת לדעתי את השירים לא פעם. על מה אתה כותב טכנית? שאלה מצחיקה אבל חשובה בעיניי. אני כתבתי על מחברות, מכונות כתיבה, מחשב ועכשו בפתקים בפלאפון.

אז גם אני פעם הייתי כותב במחברת, אבל בשנים האחרונות זה עבר לפתקים בפלאפון. זה נוח לי כי פתאום עולה לי שורה שמתאימה לשיר ומיד אני כותב אותה, זה יכול להיות אחרי לימוד של מדרש יפה או קטע תפילה שנגע בי, או סתם התבוננות חדשה בדבר ישן. אחר כך אני אוסף את כל שברי המחשבות לשיר בתקווה שייצא משהו שלם. זה יותר השראה שמגיעה בלי התראה מוקדמת. לפעמים מתפרץ שיר בכמה דקות. לפעמים שיר יכול לחכות גם כמה שנים. למשל עכשיו הלחנתי מחדש שיר שכתבתי בגיל 18.

***

הפקה זה נושא שהקהל לא מכיר. עיצוב השיר. תגיד, איך אתם עובדים על ההפקה? האם יש לכם רעיונות? קונספט? האם אתם כבר גלגלצניקים? מחפשי פלייליסטים? מכוונים לשם?

אני עובד עם מאור שושן שהוא חבר בלב ובנפש וגם מפיק בחסד ויש בינינו דינמיקה טובה וזה חשוב. אני מאוד מעורב בהפקה, וכשאני כותב שיר אני כבר מדמיין איך הוא יישמע בסוף התהליך ויחד עם הנגנים שלרוב הם גם אותו צוות שאיתי בהופעות. בנוגע לקונספט, תמיד התחברתי יותר לאלבומים שיש להם אופי וקו ברור. היום בעידן הסינגלים פחות שמים על זה דגש וזה קצת חבל, אבל אני עדיין מתעקש להישאר שם. בעיניי היופי באלבום זה היכולת שלו לספר סיפור ולהציג משהו שלם.

וגלגלצ וכאלה?

אין ספק שגלגלצ והפלייליסטים זה משהו מרכזי בתעשייה. חשוב לי שהשירים יגיעו לכמה שיותר אוזניים קשובות. אבל אני משתדל שזה לא ינהל אותי, כי הבנתי מהר מאוד שאין לדבר סוף. ב"ה אני מושמע הרבה ומקבל חיבוק גדול מהקהל, אבל מבין שיש עליות וירידות וצריך להיות ערוך נפשית גם לזה.

שמתי לב כשנפגשנו שכבר הייתה לך כבר חרדת נטישה קטנה של הקהל. זה טבעי כשמקבלים משהו, שמפחדים שהוא יברח לנו בין הידיים.

מבחינת המתח בין חילונים לדתיים אתה חש שהשיחה הזו, כמו ההזנקה שלך כזמר, היא גשר ליצירת קשר?

לא הייתי ערוך לקבל כזה דבר גדול לידיים. תמיד האמנתי במוזיקה ובשירים שלי וחלמתי להגיע הכי רחוק שאפשר, אבל מתברר שיש מעבר לחלומות... אז בהתחלה יש את החשש לאבד משהו שישנו ואתה ניזון ממנו ומי יודע מה יקרה כשייעלם לו או כשייחלש. אבל למדתי להכיר בזה. יש את הבית, המשפחה, התורה שמאזנים אותי ותמיד שם כדי לקבל אותי, וזה מרגיע ומאפשר ליצור מתוך רוגע ונחת. ובנוגע לשאלתך על יחסים וגשרים, המוזיקה עצמה היא בעצם הגשר הזה שאתה מדבר עליו. אנחנו רק שליחים שנבחרנו להעביר קצת נחמה ושמחה מצד לצד. ביהדות, היכל הנגינה הוא הקרוב ביותר להיכל התשובה ויש בזה משהו מאוד מכוון. כי למוזיקה יש כוח פלאי לחבר את האדם לעצמו, ומאפשרת לנו בהרבה מובנים לחזור לעצמנו. לתקופות טובות בחיים, לזיכרונות נשכחים.

אריק איינשטיין, החלונות הגבוהים, התרנגולים, הרב קרליבך, תמוז, יהודית רביץ, שולי רנד, נתן גושן, החברים של נטשה, זוהר ארגוב, אהוד בנאי, עדן חסון, חנן בן ארי, עדן בן זקן. סמן לי אהבות, או אם לא בא לך אז איזה זמר היה הראשון בחיים שגרם לך לרצות לשיר.

כל מי שציינת אהובים עליי מאוד ועם חלקם זכיתי גם להופיע ולשתף פעולה ולהנציח את זה באלבום הלייב החדש, וגם לשיר שירים של מי שהיה אחד המוזיקאים היהודים המשפיעים ביותר, הרב שלמה קרליבך, שחתום על מאות לחנים מהמקורות אותם החיה. אבל אם יש שם שהוא באמת יוצא דופן ובעל משמעות גדולה עבורי זה עמיר בניון. הוא האמן הראשון שגרם לי לרצות להיות זמר שגם כותב שירים. הזמרים שהכרתי היו בעיקר זמרים מבצעים ששרו מילים מהמקורות, לא היה כמעט מקום לכתיבה אישית. ואז התחיל טרנד של גיור שירים, לקחת להיט שמצליח בעולם ולהלביש עליו מילים עם אופי דתי. והיה לי קושי עם זה, מאולץ מדי וחסר אותנטיות. ואז עמיר הגיע… והיום גם במוזיקה האמונית הודות לשולי רנד ואביתר בנאי שהם חלוצי הז'אנר, יש מקום רחב לכתיבה אישית וקומוניקטיבית, ונגישה יותר לקהלים שונים.

***

פעם נסעתי בלילה ברכב אחרי חזרה על "לילה לא שקט" עם לואי להב מפיק האלבום. היינו עייפים מיום שלם של חיפושים אחרי הסאונד שלנו. ואז שאלתי אותו: מה זה שיר בשבילך? אז הוא חשב לרגע וענה ששיר זה כמו סרט. שחייב להכיל סטורי בורד, ומוסר השכל פילוסופי. ואני הוספתי, ששיר לא חייב להיות מובן לגמרי, אלא בעיקר מעורר מחשבה. מטאפורי בחלקים רבים. שיר זה מסע. אז מה זה בשבילך שירים?

האמת ששיר זה משהו שיש לו הרבה פנים. כמו האמת. שיר יכול להיות הרצון למצוא סימן קריאה בתוך ים סימני שאלה ותהיות. הוא יכול להיות סיפור שקרה, הוא יכול להיות כמיהה למשהו שמאוד רוצים שיקרה, כמו גאולה. זה יכול להיות טקסט שיש שם משפט שרק מי שכתב אותו מבין, אבל כל מי ששומע מוצא בו את עצמו.

תגיד ישי, אתה רואה ספורט? סדרות טלוויזיה? מביט בדברים "לא חשובים"? קורא ספרים?

אני אוהב לראות כדורגל, ליגת האלופות, מסי ופ.ס.ז, אבל גם את זה הקורונה לקחה. משחק בלי קהל, עם פלקטים שמנסים לשוות את התחושה של הדבר האמיתי. זה לא זה. בכלל הקורונה גרמה לדברים להיראות מוזר, כמו סרט שיש בו התקהלות של אנשים בלי מסכות, זה מדע בדיוני.

פה ושם קורא ספרים ולפעמים גם מצליח לסיים אותם.

ספר לי קצת על המשפחה שלך.

נשוי ליעל, מהניסים הגדולים בחיי, בעזרת השם באוקטובר נחגוג עשור לחתונה, עם שלושה בנים: יהונתן, דוד ומיכאל. מפחיד כמה הם מזכירים לי את עצמי, ולפעמים זה ממש מראה לפנים. הם רגישים ויודעים יותר טוב ממני איך אני מרגיש. כשהתחתנו הימרנו על כל הקופה ואת כל החסכונות והמעטפות מהחתונה השקענו בהקלטות של האלבום הראשון. עם 100,000 שקל אי־אפשר לקנות דירה, ולימודים זה פחות אני. ובאופן די מוזר הדבר הכי הגיוני היה להמר על המוזיקה והיא ברוך השם לא איכזבה. יעל האמינה בי מההתחלה וזה מה שנתן לי את הביטחון ללכת עם זה עד הסוף ובאמת כל מה ששלי, שלה.

אתה יודע שבשלב מסוים בקריירה אתה עלול לעבוד בזה כשאתה כבר על אוטומט. כלומר להגיד לעצמך אני מפרנס משפחה, אז לא משנה לי איפה אני מופיע כי אני זקוק לקהל. ולאגו שלי. איך אתה מתייחס למה שכתבתי?

בהתחלה רציתי הכרה וחשיפה ולא בחלתי בשום אמצעי. הופעתי בכל מקום שהתאפשר לי ולפעמים גם הצלחתי לחזור הביתה עם משהו. כשאנשים התחילו להכיר יותר את השירים והתחילו לקנות כרטיסים להופעות הרגשתי בתוך חלום, ועד היום אני מנסה בכל הכוח לשמר את התחושה הזאת. לא מובן מאליו שאנשים מוציאים מכספם כדי להגיע להופעה ולהקשיב לשירים שלי. אם פחדתי שזה ייאבד, הגיעה הקורונה והפסיקה באחת את האפשרות להופיע מול קהל, לנו זה קרה ערב לפני צמד ההופעות עם גושן בהיכל מנורה. ואז הגעגוע לתקופה של קהל, אהבה ובמה וההבנה שכלום מכל זה לא מובן מאליו.

מי הגיבורים שלך ישי?

רש"י הקדוש. רבי שלמה יצחקי. בכל שבת אני משתדל ללמוד בספר שנקרא "רש"י כפשוטו" על פרשת השבוע וזה משהו שמחזק בי את האמונה מאוד, הבהירות והתמצות בשפה פשוטה ברורה וקצרה ליסוד היהדות והבריאה.

איך היית עם הקורונה כשחלית? פחדת? נבהלת? מה עשית?

לא פחדתי, אבל הרגשתי לא נעים מכל אלו שאילצתי להיכנס לבידוד. אני עברתי את זה בסדר, אבל עדיין מתפלל שאף אחד לא יחווה את זה. זאת תחושה שלא דומה לכלום, חוסר טעם וריח שזה נורא. כמו שאמורה להרגיש שפעת מהונדסת. אבל במבט חיובי היה לי זמן לעבוד על סגירת האלבום החדש.

אם אני אומר צער ועצב, לאן זה זורק אותך?

הפילוג בעם זה משהו שמצער אותי מאוד, ימין בשמאל, שמאל בימין. חוסר היכולת לדבר עם האחר, התחושה שאני יודע יותר טוב ממך מה אתה צריך לחשוב והתוצאות הקשות של זה. שרק ייגמר.

יש מה שנקרא שפת האם. כלומר השפה בה אנו חיים, מדברים, חושבים ואפילו חולמים. השפה האמונית שאתה שר בה יש לה כללים. תאר לי אותה. מה אסור לומר ומה מותר. הרי בשיר "והאמת" ששרנו יחד היה ברור שאתה לא תשיר "אלוהינו" אלא "אלוקינו" (וכך שרת).

השאיפה שלי היא להגיע לשיחה עם אלוקים בשפת האם שלי, שפה פשוטה וכנה. יש מילים שהוגים אותן בצורה שונה מיראת כבוד למה שהן אומרות או מייצגות. לכן בתפילה מזכירים את השם עם האות ה"א, ובשיח שאינו תפילה משנים לאלוקים. האסור הוא חלק מהמותר. מותר לי להגביל את עצמי וכשפנית אליי לבצע שיר שכתבת, לקחתי בחשבון שאולי איאלץ לוותר. אבל ברוך השם לא הצטרכתי לעמוד בניסיון כזה קשה.

אתה קצת ביישן נדמה לי ומצד שני נחוש. (זה אגב מה שחשבתי עליך כבר בנקודת התחלה). אז מה באמת התכונה הכי תכונתית שלך לדעתך?

קלעת בול. במבט לאחור אני חושב שהנחישות גברה על הביישנות. בלעדיה הרבה דברים לא היו כמו שהם היום. בדברים שאני מאמין בעצמי אני נחוש וממוקד מטרה, ובדברים אחרים שאני מסופק לגבי היכולת שלי לא אעז אפילו לנסות.

זו שיחה ביום כיפור. אצלי זה גם יום הפיוטים. נניח "נתנה תוקף קדושת היום". איזו תפילה מיום כיפור הכי מדברת אליך?

יש את "לך אלי תשוקתי", הפיוט שפותחים איתו את יום הכיפורים, זה רגע מאוד עוצמתי ונקי וכל הלחנים שהולבשו עליו יפים לו. באלול שעבר גיסי הכיר לי את הביצוע המרגש שלך לפיוט "אתאנו לחלות", והוא חלק מפלייליסט "ימים נוראים" שלי. ובתפילת מוסף של יום כיפור יש את סדר העבודה שמצליח להעביר במילים את תחושת העבודה בבית המקדש ביום הכיפורים, וגם כתבתי את נקודת המבט שלי למילים הגדולות הללו.

תגיד ישי, איך אתה עם סליחות ומחילות? ומה אתה מיייחל לנו לשנה הבאה?

סליחתי מאנשים שאני לא מצליח לענות להם. אני מקבל כל כך הרבה הודעות ולפעמים גם ממשפחות שעברו משהו טרגי, אבל מרוב הודעות אפילו לא מצליח להיכנס לראות את זה. לדוגמה בקשות לשמח חולים, וזה דבר שאני באמת משתדל לעשות אותו וחש שמחובתי לעשות את זה, וגם זאת זכות בשבילי, אבל לא תמיד אני מסוגל נפשית להתמודד עם זה, ולפעמים פשוט לא רואה את הבקשות. זה משהו שאני מרגיש צורך לבקש עליו סליחה, כי מה זה לו"ז צפוף לעומת הקושי שהם חווים. שרק יהיו בריאים, זה מה שאני מייחל לו. שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

אני חושב הרבה על ההתאמה בין בני אדם ואופיים, לעומת השמות שלהם. נניח יצחק שלא צוחק. מלכה שהיא בקושי נסיכה, או ישי שהיה אבא של דוד. אז בסוף אתה בעצם ניקרא ישי ריבו כמו רבוא כוכבים או ריבו כמו ריב? אני מניח שריבוא כוכבים. צודק?

חחח צחקתי בקול. אם זה או כוכבים או ריב, אני מניח שאתה צודק. ואגב, אני אבא של דוד.

שמע נחמה. החלון בחדר העבודה שלי פונה למרפסת וכל בוקר אני מביט בציפורים. חלק שרות, חלק צווחות וחלק אפילו מנדנדות. ממש כמו כולנו קצת. שירת הציפורים כמו שירת בני האדם. ואז כשהן עפות לדרכן והעונות מתחלפות (תסתכל, הסתיו מתחיל להגיע), אני מבין שיש עולם גדול מאיתנו, וזה מעודד אותי לראות את החיים לא רק במה שקורה כאן ועכשיו אלא דרך הכרה ופרספקטיבה גדולה מאיתנו. אז יש לך איזה משפט של אור בקצה המנהרה? כי בסוף הרי את החיסון לא אתה ולא אני נמצא.

אגיד לך משהו יפה ששמעתי (מחמי). בנבואות הנחמה של הנביא ישעיהו מתואר העולם בתקופת הגאולה. "וכתתו חרבותם לאתים וחנינותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". פעם, לפני עידן הקורונה, שימשו המרפקים להתכתשות ולביטול האחר. מי שהשתמש במרפקים חזק יותר, התקדם על חשבון החלש חסר המרפקים. באה הקורונה והפכה את המרפקים לכלי שלום. גאולה או לא? לא ברור. מה שכן ברור זה שבשביל לראות גאולה צריך להשתמש בעיניים של אמונה בגאולה".

חתימה טובה ישי.

חתימה טובה שלמה.