דורון שפר, הכל לטובה? איך הסרטן שלך היה לטובה? "זה הפך את חיי. לפני זה רצתי. בלי דין וחשבון. אז עצרתי, והתחלתי לשאול"

דורון שפר, 48, נשוי ואב לחמישה. חי באמירים, שם הוא מפעיל עם אשתו טליה את "היולי" – מקום לאירוח, סדנאות וטיפולים. חיבר את הספרים "ענני" ו"משחק החיים". שפר נחשב לאחד משחקני הכדורסל הטובים והאהודים שצמחו בישראל. בין היתר שיחק במכבי ת"א, הפועל ירושלים, הפועל גליל עליון, מכללת קונטיקט ונבחרת ישראל. הוא השחקן הישראלי הראשון שנבחר בדראפט לשחק בקבוצת אן־בי־איי, אך בסופו של דבר המשיך בקריירה בארץ. לפני 02 שנה חלה בסרטן והצליח לנצח את המחלה. במקביל עבר תהליך רוחני שכלל חזרה בתשובה.

השנה היא 2004, אני בן 28, אב צעיר לשני ילדים מתוקים, יושב בבית קטן בקריית משה בירושלים עם חבר ילדות ואנחנו צופים יחד במשחק גמר גביע יול"ב. הפועל אהובתנו פילסה את דרכה באופן מפתיע ולא צפוי עד למרחק נגיעה מתואר אירופי. הציפיות לא היו גבוהות, כי שיחקנו נגד ריאל מדריד, מאריות היבשת. קיווינו רק לא להתבזות.

בעונה הזאת דורון שפר שיחק בהפועל ירושלים. למסיבת העיתונאים שבה הכריזו על בואו הוא איחר בגלל פקק במוצא, וכשהגיע דיבר על "ירו־שלם". הוא סיפר שההשגחה הביאה אותו לירושלים בתקופה של פילוגים ושהגיע הזמן להפוך אותה לעיר שחוברה לה יחדיו. בעיתונות צחקו על הרוחניות הזאת. לא הבינו אותה. הם תיארו את הכל כמו סיפור משונה על סינדרום ירושלים. אבל העונה התקדמה, דורון החל להזכיר רגעי כדורסל מימי השיא שלו, ומצאנו את עצמנו במעמד גמר גביע אירופי. הכל התחבר באותו ערב, והובלנו על ריאל מדריד בפער מבטיח. אלא שאז משהו קרה והם התחילו לצמצם את הפער.

קובי בראיינט | צילום: איי־פי

אנשים נוטים לזכור סלי ניצחון שנקלעו בשנייה האחרונה למשחק. אני זוכר גם סלים שניצחו את המשחק כמה דקות לסוף. סלים שבאו ברגע כזה שאחריו הקבוצה היריבה לא קמה. דקה וחמישים לסוף אותו המשחק היה רגע כזה. ריאל צימצמה לחמש הפרש. הכדור שלנו. שפר עם הכדור, וברגע הזה הוא הולך על הדבר שהוא עושה עד היום הכי טוב: הדבר הפשוט. לא זריקה הרואית, לא חדירה גרנדיוזית, הוא מסמן לקוז'יקרו לחסום, מתקדם קצת לכיוון הסל ועולה לג'אמפ. זריקה פשוטה שצוללת פנימה ועוצרת את הריצה של ריאל, שוברת את רוחם ומביאה לנו את הגביע. ברגע המדויק הזה שבו לא היו בהפועל אנשים, הוא היה האיש. אחר כך הוא הניף את הגביע עם חולצה שהיה כתוב עליה: "אין עוד מלבדו".

כשאני מגיע לדורון הביתה לאמירים, 16 שנה אחרי, אני אומר לו שאני רוצה שנשחזר את הסל הזה. הוא קצת מופתע אבל נעתר לבקשתי. הוא נמצא במקום אחר בחייו, אבל מבין שהרגעים שבהם שימח ונגע בכל כך הרבה אוהדי כדורסל הם עדיין חלק ממנו. בסל הזה, דורון מסביר לי, הלכתי במודע נגד הנטייה שלי לתת למשחק להתנהל, לתת לו להגיע אליי. במשחק הזה החלטתי שלא אחכה שייתנו לי, אלא אקח. אזום. הסל הזה, אם תסתכל עליו שוב, אין בו דבר מלבד החלטה פנימית שעכשיו אני קולע.

***

הגעתי לביתו של דורון שמשלב בתוכו מתחם אירוח, סדנאות וטיפולים. "כמי שעבר אינספור טיפולים בחייו, למדתי להבין ולכבד את שיטות הטיפול השונות. יש הרבה דרכים להגיע למעלה ההר. יש צימרים יותר מפוארים מהצימרים שלנו", דורון מסביר לי, "פה הדגש הוא לא על הג'קוזי והפלזמה, אלא על נתינת מרחב עם תוכן וערך מוסף, אפשר לומר שאנחנו מספקים מזון טוב ובריא לגוף, לנפש ולנשמה. בנוסף אנחנו גם מאפשרים לקבוצות שונות להתארח במקום ולהביא איתן את עולם התוכן שלהן".

"על מה לחשוב בזריקה? לא לחשוב". דורון שפר וחנוך דאום באמירים | צילום: אלעד גרשגורן

יש באיש הזה משהו מערסל. הוא מדבר בשקט, בענווה, בנחת, אתה יושב מולו ובאמת נרגע. בסיום המפגש דורון ינגן לי ביורט (אוהל מונגולי) מקסים כזה שיש להם במתחם. הוא מגדיר את עצמו כאדם מאמין, מקבל את פניי עם כיפה, ואשתו טליה, ששמה לב שאני לא מניח לרגע את בקבוק הזירו, דואגת לי. הייתי שם כמה שעות במתחם ובאמת התחשק לי להישאר. שיטפלו בי קצת. ילמדו אותי מה לאכול, איך לנשום.

אתה מטפל היום במה שאתה קורא לו כדורתרפיה. תסביר קצת מה זה.

כשהייתי בקונטיקט פעם במהלך איזה משחק הייתה לי תחושה של ורטיגו, שאני מאבד תחושה של זמן ומקום. לא קלטתי אם אני הולך קדימה או אחורה, אם אני רץ להתקפה או חוזר להגנה, מאין באתי ולאן אני הולך. ואז קלטתי לאן כולם רצים והצטרפתי לעדר. בסוף המשחק התבוננתי רגע על המקום הזה ואמרתי, באמת לאן אני רץ? ועכשיו אני מתבונן על החיים והנה, הקורונה עצרה אותנו רגע ברמה של לאן רצים. קודם לעצור.

נגיע לקורונה, דורון. אבל עוד קצת כדורסל... למשל המשחק הזה שקלעת עונשין, כמה קליעות עונשין זה היה?

בחולצת "אין עוד מלבדו". שפר מניף את גביע יול"ב, 2004 | צילום: ראובן שוורץ

15 מ-16.

זה היה גליל נגד הפועל.

סדרת גמר הפלייאוף, כן.

את ה־15 הראשונות קלעת, ואז היה איזה דיבור שאת האחרון החטאת בכוונה.

אמרתי בצחוק בסוף המשחק שהחטאתי בכוונה כדי שלא יחשבו שאני לא בן אדם. שרציתי כביכול להראות שאני בן אנוש. וזה נחקק ועד היום, שנים אחרי, שואלים על זה. אבל אמרתי את זה בצחוק. אז קודם כל זה היה שיעור גדול על הכוח של המילה. להיזהר. לשמור על הלשון.

טוב שלא נזהרת. ככה זוכרים את האירוע הזה.

אתה אומר שזה לא במקרה.

בדיוק. צחקת אז בראיון אחרי המשחק, אבל זה שאני יושב איתך עכשיו ושואל על זריקות העונשין האלה, זו הזדמנות בשבילי לנסות ללמוד ממך איך לשמור על ריכוז, לחשוב על ההחטאה כביטוי לאנושיות. תן לי טיפ איך לקלוע.

להכניס את הכדור לסל.

אבל הבעיה שלי היא כזאת: אני שיחקתי באליצור גוש חיספין. קלעתי טוב, אבל זרקתי מלמטה, ובבגרותי, אף פעם לא למדתי לזרוק "נכון", ותכלס לא החלטתי מה אני רוצה. האחוזים שלי יותר טובים מלמטה אבל אני יודע שאין זריקה כזו.

פה אצלי בטיפול דרך הכדור, לא סופרים. יש לנו סטארט־אפ, יש לזה הרבה עומק, כדאי להתבונן עליו. כל כך התרגלנו לנוע ממקום חיצוני של השוואות ותחרות. אז פה במרחב הזה קודם כל לא סופרים. קודם כל תירגע. תנשום, תלמד לשמוח בחלקך ולהודות על היש. דווקא מהמקום הזה כל מה שלא נעשה תהיה לו איכות יותר טובה ופוטנציאל מימוש והצלחה גדול יותר.

לא להתעקש על הזריקה הנכונה, עם היד המלווה והכל?

לא לא, למה להתעקש?

אני רוצה לקלוע נכון.

לקלוע זה נכון. אם מישהו רוצה לעשות שינוי בקליעה צריך סבלנות, כמו כל דבר – אימון ואמון. אם בן אדם רק מתאמן ולא מאמין, הוא יצליח?

לא.

יפה, ואם הוא רק מאמין ולא מתאמן? ודע גם שהיו שחקנים שקלעו, גודס, למשל, בזריקה לא תקנית כביכול, אבל את הנקודות שלהם ספרו. או למשל הגויאבה של ליאור אליהו, זריקה מקסימה, לא?

הגויאבה כן. אבל אתה ממש קלעת לפי הספר.

אני כן, יחסית.

על מה לחשוב כשאני זורק?

לא לחשוב. ולזרוק בקשת גבוהה.

למה?

כי כשאתה מתעייף הכל יורד ואז יש לך איזה טווח לטעות בו. גם קשה לחסום אותך. אז זה טוב באימונים להקצין. אורי, הבת הגדולה שלי אמרה לי, אבא, כשאתה עושה משהו תכוון לשמש, גם אם לא תחזור עם השמש, תבוא עם כמה כוכבים.

***

טוב בוא תגיד לי כאדם שלומד ושמתבונן, מה זה הקורונה הזאת למען השם, אחרי ששמענו את הברבשים וכל המכובדים, תן לי גם אתה את המבט שלך על הדבר המבלבל הזה.

קודם כל, זה בסדר גמור להיות מבולבל, לא לדעת. זו מדרגה. להסכים ולהודות להיות ככה, ובשורה התחתונה גם אני לא יודע בוודאות, אבל אני כן דולה הרבה אבנים טובות מהסיפור הזה. ובעיקר אני רואה וחווה איך יישום התובנות מהסיפור מעצים אותי ומיטיב איתי. זה באמת פלא גדול.

אבל לעולם זה רע.

אז בוא נתבונן. נתהה בזה. ודאי שאנחנו לא מייחלים מחלות ומגפות לאף אחד. אבל אין לנו שליטה על מה שקורה בחיים, אלא על איך אנחנו מגיבים למה שקורה. אז פה הכדור אצלנו. ובחרת בחיים. נתתי לכם את זה ואת זה. התורה זה טוב או לא?

כן.

למה? היא יכולה להיות סם מוות. נכון? כמה אנשים בשם התורה סטו מן הדרך והכפישו והרגו? נכון? מצד שני, יש את ענקי הדורות שזכו לסם החיים של התורה שהאור שלהם הולך ומפציע והם משמשים כמקור השראה לעולם כולו. היום אגב יום ההולדת של מייסד החסידות הבעל שם טוב.

הרגשתי משהו באוויר.

בוודאי. כסף זה טוב או לא?

טוב.

טוב?

אתה אומר כסף יכול להשחית.

בדיוק. אוכל זה טוב או לא?

הבנתי.

יפה, אז גם הקורונה. מגפה זה רע אבל הואיל והקורונה פה, השאלה בעיניי היא מה עושים איתה. נשברים או שוברים שיאים. אז קודם כל זה עצר לנו את החיים. נכון? נרצה או לא, סגרו לנו את השמיים, את האצטדיונים, את הקניונים, את הכבישים.

את ההופעות.

נכון. וגם את בית הכנסת. אתה יודע, בהתחלה היה דיבור, האצטדיונים, כל המקומות הפרוצים, ופתאום הופ, בית הכנסת, ספר תורה. תשמע, גם כשהרומאים רדפו אחרינו עדיין הוצאנו ספר תורה. אז בעצם, קודם כל אני אומר לעצמי ולכולנו, בואו נעצור רגע. מישהו מבקש מאיתנו לעצור. לעצור באמת. לי זה מאוד מקביל להתמודדות שלי עם מחלת הסרטן. יש מגפה. אנחנו חולים. בזכות הסרטן עצרתי באמת ושאלתי את עצמי, לאן אני רץ? בשביל מה? מה אני באמת מחפש? מה התכלית?

אני מתחבר לעצירה הזאת. תשמע אני הופעתי. יש לי הופעת סטנד־אפ כמה שנים. והצלחתי. היה לי כיף והקהל בא, ואז הכל נעצר בברקס שהימם אותי. ההבנה שיש איזה גורם שאתה לא צפית אותו, שעוצר הכל, זה היה מטלטל.

יפה. אז בגלל הקורונה מי שחי באשליה, קיבל מתנה להתעורר מהחלום.

הייתי באשליה?

מסתבר. היית בטוח שהכל יושב יציב וחזק, אבל זה אף פעם לא נכון. זה אחד השיעורים הגדולים, שאנחנו לא באמת יודעים, ואפשר לקחת את זה למקום שמטלטל באמת ומאוד מפחיד. אבל אפשר לקבל ולהשלים עם זה. אגב, לא צריך קורונה בשביל לראות שאנחנו לא באמת יודעים הכל. בן אדם מתחיל את היום על גג העולם ובערב יכול לסיים את חייו ככלי מלא בושה וכלימה. קובי בראיינט היה על גג העולם. סמל של כוח, של עוצמה. יום אחד פה, יום אחד לא. נכון? אבל שים לב, זה גם יכול לעבוד הפוך. יום אחד לא ויום אחד פה.

***

בגלל שהיה לך סרטן אתה בקבוצת סיכון?

כמובן שלא לעולם חוסן אבל כשאתה מנהל אורח חיים בריא ומאוזן שזה רפואה מונעת, אז אין סיבה שתחלה. להבנתי מחלות, מגפות ומכות למיניהן נוצרות וקורות עקב יציאה שלנו מאיזון ברמה האישית, המשפחתית, הקהילתית והעולמית.

תסביר.

זה פשוט. בן אדם שחי אורח חיים לא בריא ולא מאוזן, עם הרגלי תזונה לא בריאים, שמעשן כמה קופסאות סיגריות ליום וחי עם חרדות, לחצים, מתחים ועומסים הוא שור מועד הרבה יותר מאדם שחי אורח חיים בריא ומאוזן.

ההגבלות של לשמור מרחק בקורונה, אתה מבין את זה מנקודת המבט שלך כמי שמאמין ברפואה מונעת?

אני רואה אותן חיוניות וחשובות. קודם כל לכבד. קודם כל את האחר. לא רק בגללי. אני אישית פחות חושש, אבל אני לא חי לבד.

סגר, מה אתה חושב על הרעיון הזה?

אם תשאל אותי, סופי שבוע וחגים ושבתות מלכתחילה - למה צריך קורונה בשביל לעצור רגע את המרוץ? ולמה צריך מסכה בשביל לשמור על הפה ועל הלשון? ולמה צריך שני מטר שיגידו לנו? למה לא לתת מלכתחילה את המרחב לכל אחד? אם לא נלמד את השיעור שלנו מהסיפור, אם לא ניקח אחריות על החלק שלנו שהביאנו עד הלום, לא יעזרו כל ההסגרים וכל המסכות וגם אם יימצאו תרופה וחיסון, חלילה תחזור מגפה גדולה וחזקה יותר כי לא טיפלנו בשורש אלא רק בסימפטום. לאיזה שגרה בדיוק אנחנו ששים לחזור? לזאת שגרמה לנו ולעולם לצאת מאיזון? אנחנו חייבים לחשב מסלול מחדש.

אתה רשמית דתי?

משתדל לא ליפול להגדרות. שואף להיות בן אדם שלם ושמח בחלקו שמממש את ייעודו ומוסיף טוב ושלום לעולם. אני בעל תשובה, שעושה תשובה על תשובה על תשובה.

ברצף הדתי אתה היום מה? כי ראיתי בסלון תמונות של רבנים מכל המגזרים. מהרב קוק דרך הבאבא סאלי ועד הרבי מלובביץ'.

אני נמנע מלהגדיר את עצמי. כשדוחקים אותי לפינה אז אני אומר שאני שייך לחסידות דוד המלך. תורת משה וחסידות דוד.

יפה. תן לי פתרון ותרופה אחת עיקרית לקורונה?

חבקוק העמיד את הכל על אמונה.

כלומר?

כלומר אם תסתכל בעומק של מה זה אמונה וביטחון, מה זה באמת, אתה תראה שזה בסיס לכל הרפואה ולכל השמחה. אני לא נכנס כרגע למקום הדתי בכלל. לא כיפה. לא ציצית. לא בית כנסת. אני מדבר על הרובד שאני מאמין שקיים ופועם בכל אחד ואחת. אמונה פשוטה ותמימה שיש קודם כל בעל בית אחד לכולנו, שהוא לא רק בשמיים אלא גם על הארץ נוכח ומשגיח, וגם אם אני לא רואה ומבין, יש סיבה ותכלית לכל דבר והכל לטובה. אם נעצור, נעמיק ונתבונן שוב ושוב ביסודות האמונה אז נחווה ונחוש איך האמונה והביטחון מחלחלים ומשתרשים בנו, משנים אותנו ושופכים אור חדש על כל המציאות והניסיונות שאנחנו חווים.

אני בן של רב. הקושי שלי עם הדת, הדבר שמרחיק אותי, זה הנושא של השגחה פרטית. הדבר שמקרב אותי זה הנושא המיסטי יותר. זאת אומרת, אם באים אליי מהמקום הדקדקני, של הלכות - לא יכול לשאת את זה.

הייתי לפני שנים בשיחה לפני תלמידי ישיבה. היה איתי הרב אמיר כץ, הרב של שדה אליעזר. ראש הישיבה שאל את הרב – הרבה צעירים היום, ברגע שהם בני 17-18, עם קצת כוח, הם מתחילים להוריד את הכיפה, את הציצית. עוזבים את הישיבה. מה עושים? אז הוא אמר משהו שמאוד הרשים אותי, נחקק בי ואני מאד מתחבר אליו, הוא אמר – אתה יודע, לפעמים זה הצעד הראשון לתשובה אמיתית. זה ישב עליהם. חנק אותם, ההקפדות והעומס. מבחינתם באמת זה היה הצעד הנכון, דווקא להוריד את הכיפה. דרך אגב, הרבה מהם חוזרים בהמשך לעולם התורה והמצוות ממקום הרבה יותר בריא ומאוזן.

אתה מאמין שהכל לטובה?

כן.

איך הסרטן שלך היה לטובה?

זה הפך את חיי. גרם לי לעצור קודם כל. רצתי כאילו אין מחר. אוכל מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. לא נותן דין וחשבון. לא עושה חשבון נפש. לא נותן את הדעת לאן אני הולך, מה אני עושה, למה אני עושה. מדחיק פחדים, לחצים, מתחים. אז עצרתי. אחרי זה התחלתי לשאול. מה אני עושה? מה שכולם עושים? מה מניע אותי? הפחד? הלחץ? מה אני אוכל? למה? התחלתי להתבונן ולראות איך יש הרבה רעלים שאני מכניס לגוף.

היום אתה אוכל בשר?

מדי פעם אני אוכל בשר אבל הרבה פחות מבעבר. אני משתדל לא להיות בריא מדי. אני אחראי בסדנאות שלנו על הפיצות. אחת המחלות שגיליתי זה להיות בריא מדי. זה צד שני של המחלה. אני מכיר אנשים שאוכלים בריא אבל לא בריאים ולא שמחים. צריך לשמור על איזון ולמצוא את המידה בכל דבר ועניין ולהיזהר מקיצוניות. אלה דברים מאוד אישיים ששונים מאדם לאדם ומשתנים מזמן לזמן. אני מכיר סיפור על מישהו שהיה לו הכל. יפה ונבון ומוכשר. אבל הוא היה כל כך פרפקציוניסט שבמהלך כמה חודשים נכשל בכמה מבחנים, החברה עזבה אותו והוא חווה כישלונות שבשבילו היו סוף העולם והוא התאבד. מה תגיד?

שאני עברתי טסט 14.

אוקיי. ואתה פה איתנו.

ולא הייתה לי בעיה עם זה. למה? אותי הקומדיה הצילה. כל הזמן היו לי בדיחות על זה.

את עם ישראל לאורך ההיסטוריה בין השאר הציל ההומור. יש משהו מאד חשוב ובריא בלצחוק על עצמנו ועל החיים. לא לקחת אותם ברצינות יתרה. רק צריך לוודא שזה לא ליצנות. שזה לא בא על חשבון האחר. צריך שצחוק יהיה בריא. זה גשר צר שצריך לבחון.

הפתרון שלי הוא פשוט קודם כל לצחוק על עצמי תמיד. אם אני עכשיו רוצה להגיד בדיחה על מגזר מסוים, אני קודם כל אגיד משהו עליי, על המקום שאני בא, הכי אכזרי שיש. אני מתחיל בלפצוע את עצמי. כי יש בזה גם כוח. הייתה לי תוכנית בטלוויזיה, התחלתי אותה בזה שאמרתי – קוראים לי חנוך דאום. יש לי טיקים בעיניים וכיפה. למה אמרתי את זה? כי ידעתי שאם אני בא לטלוויזיה ורואים טיקים, זה יכול להפריע. ברגע שפתחתי עם זה, שיחררתי את זה.

ניקית את השולחן. יפה.

***

אתה אומר שהכל השגחה.

בהחלט.

אבל כשהובלנו דו־ספרתי במשחק שאני שוב חוזר אליו, וריאל התחילו לחזור, לא דאגת?

ערב המשחק קפטן הקבוצה ארז כץ ניגש אליי ואמר לי, שפר, אתה תבוא להניף איתי את הגביע בסוף המשחק. הייתה תחושה חזקה באוויר שזה הולך להיות הערב של ירושלים. וכבר הכנתי את החולצה מבעוד מועד.

אין עוד מלבדו, בוודאי. אבל זאת הייתה קצת בדיחה של ארז?

מה פתאום? מבחינתי זו הייתה התנוצצות של נבואה. זה פלא גדול. כמה פחדים, לחצים, מתחים, חששות. כשאתה מסתכל אחר כך על כל המהלך של הסיפור אתה אומר, בוא הנה, זה נכתב מבראשית בכלל. פלא.

זה הרגע הכי גדול שלך בכדורסל?

ודאי שיש בו משהו גדול ומיוחד. הוא רגע שמרכז בתוכו את העבר, ההווה והעתיד שלי. רגע שאחריו נגמר לי הכדורסל. לפחות הרובד של השחקן המקצועי והתחרותי שבי. משהו התרוקן. עוד לא ידעתי אנה אלך. עוד נאחזתי בקרנות המזבח. נדרשו לי עוד הרבה מפחי נפש עד ששיחררתי את הסיפור הזה. היה שם פרק שנסגר ברובד עמוק ופנימי וזרעים של לידה חדשה שחיכו לנבוט ולהפציע.

תן לי שיעור ממאמן שקיבלת שאתה זוכר.

דיוויד בלאט סיפר לי שבכניסה לפרינסטון, האוניברסיטה שהוא למד בה בארצות־הברית, היה שלט גדול: "אל תיתן לאוניברסיטה להפריע לך בבית הספר של החיים". הנה, חזרנו לקורונה. אחד הדברים זה החינוך הביתי. פתאום זמן איכות עם הילד אחד על אחד. אילו אוצרות. איזו איכות. לפני פסח, אנחנו נוהגים לצבוע את הבית. מביאים איש מקצוע. עכשיו הפשלנו שרוולים ועשינו את זה לבד. איזו העצמה. המנקה לא הגיע אז ניקינו את הבית בעצמנו. כנ"ל עם הגנן והגינה. חסכנו אלפי שקלים. גדלנו והתעצמנו. אני פתחתי ביוב, סתימה. פעם ראשונה בחיים. הרגשתי שבמקביל צינורות רוחניים למעלה נפתחים.

השם ירחם.

זה פשוט שיעור של לחזור לעצמנו, לחזור למקום בסיסי, פשוט, צנוע שנשתכח במרוץ החיים. יש לנו הזדמנות גדולה לגלות שפע של אוצרות ואבנים טובות בתוכנו ובעולמנו.

מה עם הפרנסה בתקופה הזאת?

מזמן נגמרו לי העודפים של הכדורסל והיו תקופות שחוויתי על בשרי מושגים של חובות וטלפונים מהבנק. אני מסתכל ואני רואה שאמנם כסף לא נכנס, אבל גם יוצא הרבה פחות. אין דלק ואין מוסכים ואין לימודים ואין מנקה ואין גנן ואין חוגים ואין קניונים ואין אצטדיונים ואין חוץ לארץ. פתאום אתה קולט שאפשר לחיות מהרבה פחות. במהלך הסגר שבוע היינו על סיר מרק מירקות בגינה. כמה עולה הסיר הזה? 35 שקל. 40 שקל. שבענו. הותרנו. בירכנו ושמחנו בחלקנו. הסתכלנו ימינה ושמאלה, הייתה לנו הארה של מעין העולם הבא. סוף העולם מצד אחד ולידה של עולם חדש מצד שני. פתאום התחלנו לחשוב על אפשרויות חיסכון נוספות. יש חשמל סולארי ומים ממוחזרים, והמפתח הוא ליצור קהילה חזקה ותומכת של אנשים שחיים באחווה ורעות יחד, אנשים שערבים זה לזה ומתפרנסים זה מזה. כל אחד מביא מהאוצרות שלו. ממש פוטנציאל למימוש חזון הנביאים שיתחדשו ימינו כקדם ושל איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

***

היית כמה פעמים באומן בראש השנה.

כן, ואומן נסגרה, שזה גם חידוש גדול וזה רבי נחמן במיטבו. זה אותות של גאולה. מחזירים אותנו הביתה בכל הרבדים.

אתה רואה חדשות?

מספיק לי מעט מאוד בשביל להתחבר לרוח הדברים. בתוך עמי אני חי. אני רואה ואני בוכה, על שנאת החינם ועל המחלוקות. בעיקר זה גורם לי לעשות תשובה ולחפש דרכים איך להוסיף טוב, אחווה, אהבה ושלום בתוכי ובעולם שסביבי.

מה עושים עם שנאת החינם? כי אני אגיד לך את התיאוריה שלי. 80% מהישראלים שמסכימים על 80% מהנושאים. אבל ה־20% שלא מסכימים דואגים שכל הזמן נדבר רק על ה־20% שבמחלוקת. יש מסה גדולה של פטריוטים מימין ומשמאל שחולקים המון במשותף. אנשים טובים. אבל אנחנו כל הזמן עסוקים במפריד. גורמים לנו לחשוב שאנחנו מפורדים כמו שלא היינו אף פעם. אני לא מסכים עם זה. כשאני מסתובב עם אנשים, יש אהבה בין אנשים, אין פערים, זה משהו שיש רק בטוויטר.

מחזק את דבריך. הנה הבעל שם טוב בא לבקר אותנו עוד פעם. אומרים בחסידות איך אנחנו מנצחים את החושך שבחיינו? עם החושך לא נלחמים. אלא מוסיפים אור. מה שעושה היצר הרע, שמתלבש על כל אחד מאיתנו, זה לקחת את הנקודה השחורה ולהשחיר את המסך. ואיך אמרת? יש כל כך הרבה טוב. אני לא אומר להתעלם ולייפות, ודאי שיש דברים ומעשים שצריך לגנות ולתקן ולמחות עליהם, אבל בעיקר צריך פשוט להגדיל את הטוב בחיים. זו התרופה לכל. להוסיף מחשבות, דיבורים ומעשים טובים. כל אחד במרובע הקטן שלו וכולנו יחד. כמו שאש של מגפה או מחלוקת או מלחמה יכולה להתפשט ברגע. להפוך ולטלטל ולהחריב את עולמנו, גם אש של אחווה, ערבות הדדית, אהבה, ושלום יכולה להפוך את העולם ברגע למקום שבו נתעורר לבוקר חדש, לעולם חדש טוב ומתוקן. והיינו כחולמים.

תן לי טיפ. אני מאוד מאמין באחדות, אבל אגיד לך איפה אני מתקשה. אם אתה נכנס לחדר ויש שם מאה אנשים שקטים ושניים צועקים, הם ישתלטו על החדר. הכוח של המתינות, של האחדות, הוא לא צועק.

אז אולי צריך לצעוק.

אבל אתה מים שקטים, דורון.

כן. נראה שגם אני צריך לצאת מאזור הנוחות שלי.

נגיד הסל שאני חוזר אליו בכתבה הזאת בלי סוף, זה סל של צעקה, זה סל של חוצפה.

כן.

לקחת. לא חיכית.

כן. והשאגה כשניצחנו. השאגה. גם לי יש את השיעורים שלי, בין השאר להתחדש ולצאת מעצמי.

התחלנו עם גביע יול"ב וסיימנו איתו, כי אין עוד מלבדו. גמר חתימה טובה, דורון.

גמר חתימה טובה לך ולכל בית ישראל.