דיוויד סיימון, 60, אמריקאי ובן למשפחה יהודית. יוצר טלוויזיה וסופר. בעבר עבד כעיתונאי וסיקר את משטרת בולטימור. על בסיס חוויותיו שם הוציא ספר, שהפך לסדרה המוערכת "רצח מאדום לשחור". לאחר מכן פנה בעצמו לכתיבת סדרות ובראשן "הסמויה" (2002־2008), הנחשבת לסדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים. בנוסף יצר את הסדרות "טרמיי", "דרוש גיבור", "הצמד" ועוד. השנה הוציא את "הקנוניה נגד אמריקה" (זמינה ב־VOD של yes ,HOT וסלקום tv), עיבוד לספרו של פיליפ רות, שתיאר היסטוריה חלופית שבה הטייס האנטישמי צ'רלס לינדברג נבחר לנשיא ארצות־הברית על רקע מלחמת העולם השנייה.

דיוויד, "הקנוניה נגד אמריקה" עלתה לשידור ממש בתחילת עידן הקורונה, וכבר אז היא נראתה כמו הקבלה לעידן טראמפ. איך אתה רואה אותה היום, לאור ההתמודדות של ארה"ב עם הנגיף?

אני לא בטוח שהבנתי את המגפה. כולנו קצת מבולבלים בגלל הרגע הזה באנושות, שלא היה כמוהו מאז 1918. מן הסתם הממשל מתנגד כמעט עקרונית למדע, לאפידמיולוגיה ולכל מה שצריך כדי להתמודד עם הרגע הזה. אנחנו מגלים איך זה כשיש לך בינוניות לא־מקצועית ברמה הגבוהה ביותר של ההנהגה והשירותים הציבוריים. כשאני חושב על זה עכשיו, כמו ששאלת, יש הקבלה בין טייס שהוא לא איש מחשבה או ביצוע פוליטי, אבל הוא מאוד פופולרי, ובין איש נדל"ן ומנחה ריאליטי מוכר מאוד – והם מנסים לנהל מדינה. יש הקבלה בין האפיל האאוטסיידרי של לינדברג וטראמפ, ולכן רצינו לעשות את זה מלכתחילה, אבל הם לא אותו אדם ולא אותה דמות. לא חשבתי איך המגפה קשורה לסדרה עצמה, אבל כשהסדרה עלתה חשבתי לעצמי, מיי גאד, זה יעלה כשכולנו כבולים לבתים. לראשונה בקריירה שלי, אנשים יהיו מוכרחים לצפות בסדרות שלי כשהן משודרות ולא עשר שנים אחר כך. אבל לא, המספרים היו דומים. אפילו במגפה, יש גבול למה שאני מסוגל להביא.

"הסמויה"

אתה מוטרד מזה לפעמים?

(צוחק) זה כל כך מנוגד לעקרונות היהודיים־בודהיסטיים שלי: אל תרצה מה שלא יכול להיות. הסיפורים שמעניינים אותי הם אלגוריות פוליטיות ששווה לספר, הם לא מיועדים ולא יכולים להיות מיועדים להיות אירוע פופולרי. אנשים מגלים את הדברים שלי שנים אחר כך. מפה לאוזן.

הזכרת את היהדות, ו"הקנוניה" עוסקת בחייה של משפחה יהודית בצל עליית האנטישמיות בעידן לינדברג. מה דעתך על התפקיד של יהודים־אמריקאים בעידן טראמפ, בהתחשב בזה שישראל היא מדינה מאוד פרו־טראמפ ביחס לשאר העולם?

כן, בגלל זה יש לי בוז מוחלט לראש הממשלה שלכם. בטווח הארוך הוא חולל נזק עצום לדינמיקה הישראלית־אמריקאית. הוא חולל נזק משמעותי לקשר החיוני בין יהודי אמריקה וישראל. זה קשה הרבה יותר לדבר עם יהודי־אמריקאי צעיר, מהדור של הבן שלי למשל, על החיוניות המוסרית של ישראל, לאור הרקורד שלו ביחס לטראמפ. נתניהו הוא פופוליסט שצידד מרצון בפוליטיקה הגזעית של טראמפ, שביד אחת טיפח לאומנות ישראלית וביד השנייה עודד את העליונות הלבנה, שגרמה לזה שבתי כנסת נורו. המהלכים של נתניהו עצובים להדהים. בתור מישהו שגדל במשפחה שהייתה מעורבת עמוקות בניסוי הציוני – אבא שלי היה אחראי יחסי הציבור של ארגון 'בני ברית' והיה בישראל בשנות ה־50 – המצב הפוליטי כרגע בישראל והאופן שבו נתניהו משרת את ההישרדות שלו והראייה קצרת הטווח שלו – מאוד מדכאים".

"עומד מאחורי כל סצנה". "הקנוניה נגד אמריקה"

בהקשר הזה, שמעת את סת' רוגן? הוא אמר שהרבה פרטים היסטוריים על ישראל לא סופרו לו, והוא גם לא מבין לגמרי למה צריך את המדינה היהודית. זה חולל מהומה כי כמו שאמרת, קשה לדבר עם הדור הצעיר על החשיבות של ישראל...

(קוטע) לא כל עוד אתם בונים התנחלויות, לא כל עוד אתם חותרים תחת הפתרון של שתי המדינות. כן, ההתגלמות הפוליטית של הציונות, כמו שלימדו אותי עליה, היא גרסה טהורה ומקודשת של המציאות. ההתגלמות של הציונות בילדותי הייתה, "כולם עזבו! הם נעלמו באורח קסם". לא, בן־גוריון אמר לגרש אותם. היה את הרגע הזה ב־47', שבו טקטיקה ואסטרטגיה הכתיבו את הטון ולא המוסר. אני בעד מדינה יהודית, אבל גם בעד מדינה פלסטינית. ואם תנטשו את פתרון שתי המדינות ותמשיכו לבעוט בפחית במורד הדרך, בסוף העתיד לא יהיה שלכם. העולם יפנה נגדכם, אפילו יותר מבעבר. הדמוגרפיה תהיה גרועה יותר ותהיו יותר מבודדים. רמה כזאת של חוסר מודעות, למה שהוא מוסרי ומה שנכון, היא מה שהופך את המדינה היהודית למשהו שהילדים שלי לא מזהים והילדים שלהם יזהו את זה עוד פחות.

אפשר לטעון בצדק על הצורך בשיבה למולדת של העם היהודי, למזרח התיכון ולאדמה הזאת ספציפית. אבל לא על חשבון אנשים אחרים. המקורות של המדינה היהודית ומלחמת 67' וכל מה שקרה מאז לא מצדיקים את היצירה של פסאודו־דמוקרטיה שבה, דמוגרפית, המיעוט שולט על הרוב. אם אתה נאחז בגדה המערבית ואתה ממשיך את הכיבוש, בונה מספיק התנחלויות ומנשל מספיק פלסטינים ואתה מעמיד פנים כאילו הדמוגרפיה לא קיימת – זה מתכון לעתיד עצוב.

מצד שני, נתניהו וטראמפ ניצלו את התהליכים שקורים בשמאל. "הקנוניה" מזהה את האנטישמיות מימין. אבל הרבה ישראלים פוחדים מהסנטימנט האנטישמי בשמאל הקיצוני.

כן, בהחלט. באותו אופן שישראלים ואמריקאים ימנים היו רוצים להתעלם מהמציאות של הקיום הפלסטיני וההיסטוריה הפלסטינית, יש אנשים בשמאל, בעיקר באירופה אבל גם בארץ שלי, שהיו רוצים להדחיק את המציאות של ההגירה היהודית לפלסטינה והמשמעות של השואה, ושמולדת יהודית היא משהו בעל משמעות מוסרית. איפשהו באמצע בין דמויות המראה יש אמת. והיא צריכה להכיל את השאיפות היהודיות והשאיפות הפלסטיניות. ואם מישהו בחלק הזה של העולם יכול להשיג את זה, הוא יהיה גיבור. כלומר, אם לא יתנקשו בו. כמו שרבין אמר: אתה לא עושה שלום עם החברים שלך, אלא עם האויבים שלך.

כשהייתי צעיר נהגנו להגיד, בזחיחות, "הפלסטינים לא מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות". זאת בדיוק ההגדרה של ישראל המודרנית. אם אתם רוצים להיות ספרטה יהודית בלב המזרח התיכון, לחיות ולמות על החרב, זה עתיד אחד. או שבנקודה מסוימת תהיו חייבים להכיר בזה: אלוהים, אנחנו נהיים דרום־אפריקה. ואי־אפשר להחזיק את ערביי ישראל בתור טוטם לזה ש"אנחנו לא דרום־אפריקה", ואז בכל פעם שראש הממשלה רץ לבחירות הוא מתנהג כאילו הם פחות מאזרחים. זה לא עובד ככה. או שתכירו בזה שישראל מכילה ממדים גזעיים, שלא מתקבלים על הדעת בעולם המודרני, או שתתרגלו להיות מבודדים כמו האסון הדרום־אפריקאי תחת האפרטהייד.

כשאתה שומע על טילים מעזה לתוך ישראל, או התקפות טרור מהגדה נגד אזרחים, אתה מכיר בפחד של ישראלים רבים?

בהחלט, בוודאי. הוזמנתי לדבר בפסטיבל סרטים בשדרות. בדרכי המוזרה, אמרתי שאם אני עושה את זה אני הולך גם לפסטיבל סרטים בגדה. ואז היה מטח טילים. ואתה אומר "אוקיי, זאת השכונה". במקרה זה לא הסתדר מסיבה אחרת, אבל אתה מרגיש בבטן את הפגיעוּת שהישראלים מרגישים. אבל אני לא מבין איך מתמסרים לדחפים האסטרטגיים הכי גרועים. אם לא יהיה פתרון שתי המדינות, אתם לא יכולים להמשיך להיות דמוקרטיה. אין דמוקרטיה בלי הסכמת הנמשלים. ואם הרוב נשלט על ידי המיעוט, זה לא יכול להימשך. זה מה שההיסטוריה מראה.

לפתע סיימון קוטע את השצף של דבריו ושואל: "אתה רוצה לדבר על טלוויזיה?"

***

זאת שאלה מצחיקה, במתכוון, כי הפוליטיקה של סיימון מולחמת וממוסמרת ליצירות שלו. הוא אמן אידיאולוגי מובהק, אבל העיסוק שלו במנגנונים של כוח ובריקבון שפושה בהם מאפשר לו תמיד לראות את האדם שלעיתים כלוא בתוכם. מהבחינה הזאת, החידוש ב"הקנוניה נגד אמריקה" הוא החיבור של האמירה הפוליטית לשורשיו היהודיים של סיימון, שמקבלים ביטוי אותנטי ומאוד משכנע.

מה שמאוד הרשים אותי ב"הקנוניה" הוא הדיוק בכל מה שקשור למקורות היהודיים: מהתפילה ועד הגמרא. זכרת הכל מהילדות?

אני זוכר את זה גם היום. המשפחה שלי בפרקטיקה הייתה דומה למשפחה מהספר. ככה הבנתי מה רות ניסה לעשות. אם המשפחה הייתה עם פאות ומדברת יידיש, זה היה מציע שלינדברג אולי צודק: הם לא יהיו אמריקאים טובים. זה מה שאמרו כשמנעו כניסת יהודים לאמריקה והשאירו אותם למות בשואה. זה מה שאומרים עכשיו על מקסיקנים או ניגרים ומוסלמים. אותם שקרים מסופרים בכל דור לגבי מהגרים. אם רות היה עושה את המשפחה דתית יותר, האלגוריה לא הייתה עובדת. מה שאתה רואה זה משפחה שמברכת "המוציא" ועוברת לדבר על בייסבול. זה בכוונה: הם נאחזים במידה של המסורת, אבל הם אמריקאים.

בישראל, המסורתיים הם הרוב. עושים "המוציא" ואז מדברים על פוליטיקה, ספורט, רכילות.

אבל הם מחכים! בסדרה, הילד לא היה מסוגל להתאפק כדי לדבר על היאנקיז. זה תמיד השקר, להגיד שהחדש לא יכול להיות אזרח כמוך או כמו ההורים שלך. הקסנופוביה הזאת היא מגפה באמריקה, כאומה של מהגרים אנחנו ממש לא אוהבים מהגרים.

נעבור מ"הקנוניה" ל"הסמויה". מאז פרוץ המחאות של Black Lives Matter מתקיים דיון על הצגה חיובית מדי של שוטרים בטלוויזיה. אתה יצרת את הסדרה הכי פורצת דרך בתחום, אבל בשוליים הייתה גם ביקורת עליה.

אני לא רואה הרבה ביקורת, אבל אם מישהו רוצה להכניס אותנו פנימה – אני עומד מאחורי כל סצנה. "הסמויה" היא חמש עונות של ביקורת על כל מה שהשתבש במשטרה ובמלחמה בסמים, שהתגלתה לא רק כלא אפקטיבית אלא גם כגזעית ובוודאי כמעמדית. כל המבנה של המלחמה בסמים הוא יותר שליטה חברתית מאשר קמפיין נגד סמים מסוכנים. זה הנושא. ובתוך הנושא הזה היו שני תריסר תקריות של אלימות משטרתית והראינו איך הממסד מצדיק אותן. הראינו שחיתות.

גם למשטרה יש נקודת מבט, גם לסוחרי הסמים. זה לא שתמכנו בהם, אבל הייתה להם נקודת מבט. אני לא יודע איך כותבים נרטיב על בני אדם ומונעים מהם נקודת מבט. אני לא בטוח שאנשים מבינים את ההבדל בין נקודת מבט עקרונית ובין קידוש, ההפיכה של אנשים לגיבורים. לא אכפת לי. לא הייתי משנה מילה.

זה נוגע בשאלה גדולה יותר היום, בפוליטיקה של הזהויות: האם אתה, גבר יהודי לבן, יכול לתאר דמויות אפרו־אמריקאיות ונשים, למשל. זה דיון שקיים בתרבות, מי יכול לספר סיפור.

ההוכחה היא באיך שאתה עושה את זה. אם מה שאתה כותב נופל על התחת, אז לא היית צריך לנסות. הביצוע הוא הכל. אחרת נגיע למקום שבו רפובליקני־ג'ינג'י־שמאלי יכול לכתוב רק על רפובליקני־ג'ינג'י־שמאלי. זה אבסורד. תודה לאל שגברים יכלו לכתוב על נשים, אחרת לא היה לנו את "מאדאם בובארי". תודה לאל שהגויים כתבו על יהודים, אחרת לא היה לנו את "רשימת שינדלר". אתה מוצא את החומר, עושה את התחקיר ומנסה לעשות את המיטב. זה מה שכותבים עושים.

ככותב פוליטי, אתה תוהה אם אתה לא משכנע את המשוכנעים? אם לכולם יש אלגוריתמים ששמים אותנו בבועה, איך מגיעים לצד השני?

זאת שאלה מאוד קשה. האמת היא שאם אתה עושה לכל נושא "מצד אחד, מצד שני", אתה צריך מספיק מהטיעונים של כל הצדדים כדי להתמודד איתם. אבל אם אתה עושה את זה בשלמות, אולי תיצור רשומון של נרטיבים שבו אין אמת ואז תיכשל בלהגיד משהו. זה מסע ארוך לכלום.

מצחיק שאתה שואל את זה, אני עובד על פרויקט שקשור למלחמת האזרחים הספרדית ויצא שהתחלתי בגלל זה מהומה בטוויטר. עכשיו, אני נגד הפשיסטים, אני לא חושב שפשיזם הוא טוב. אני מבין שהרבה אנשים לא אהבו את זה שכוחות הרפובליקה (שלחמו בלאומנים – ע"ש) קיבלו רובים מסטלין, אבל הם ננטשו על ידי המערב והתמודדו עם ההפיכה לבדם. אני יכול לבקר החלטות אסטרטגיות או עוולות בשני הצדדים, אבל יש לי עמדה. אני מאמין למשהו אחד ולא לשני. אז איך אני משכנע מישהו עם דיוקן של הגנרל פרנקו על הקיר? אני לא. יש לי שתי ברירות: לתת לכל פשיסט כלבלב ולעשות אותם קצת יותר חמודים. ואני יכול לשקר על מידת הטרור, שהיה יותר לבן מאשר אדום, למרות שהיה טרור אדום. או שאני יכול לספר את הסיפור כמו שאני מאמין. במידה רבה, אתה לא משכנע אנשים שכבר החליטו. אם אתה כותב עבורם זה נעשה חרא. אבל יש מנעד של אנשים באמצע, שלא החליטו, או שחושבים דבר אחד אבל פתוחים לעמדה הנגדית. ואולי לכמה מהם יהיה עניין חדש או הארה, ואולי לא. אבל קודם אתה צריך עמדה ולא לפשל.

***

סיימון מקיים את השיחה מביתו שבבולטימור, העיר שהפכה בזכות "הסמויה" וכישרון הסטורי־טלינג שלו למקום מיתולוגי, היכן שטרגדיה ידועה מראש פגשה לב פועם ורגיש לכדי יצירה מונומנטלית. אבל עכשיו הוא נאבק במכשיר הסלולרי שלו שלא ייפול בזמן הזום. ניכר שחם לו וככל שהוא מדבר על טראמפ, על נתניהו, על הכיבוש ועל המצב שבו אמריקה נמצאת, כך נדמה שנקודת הרתיחה מתקרבת.

אולי הטמפרמנט הזה מסביר את אחד ההרגלים היותר מפתיעים של סיימון: להתכסח עם אנשים בטוויטר. הבן אדם שנחשב לגורו של תור הזהב בטלוויזיה (לצד יוצר "הסופרנוס" דיוויד צ'ייס) מסוגל להיכנס לעימותים נטולי כפפות עם דמויות ספק־אמיתיות ספק־בוטים.

יש לך, בוא נקרא לזה, "דיאלוג עצבני" עם אנשים בטוויטר. אתה כותב מכובד ועסוק. למה לך?

קודם כל, זה מעביר את הזמן. אתה חייב להבין, אמנם זה לא מה שקורה עכשיו, אבל חלק מהעבודה שלי זה לשבת על סט ולחכות 45 דקות כדי שיזיזו תאורה. יש לי הרבה זמן בישיבה על הכיסאות הקטנים האלה, מול המוניטור. אני לא במשרד שלי, אני לא יכול לכתוב. אני כן יכול לשחק עם הטלפון.

אבל למה להתווכח שם? למה זה טוב?

לפעמים אתה נכנס לוויכוח וזה גורם לך לחשוב יותר על מה שאתה רוצה להגיד. לפעמים אתה לומד משהו. ולפעמים אתה לומד איך להציג את הטיעון שלך בדרכים שהן פשוט יותר אכזריות, שזה טוב אם אתה עוסק בפוליטיקה. הרבה מהדברים שלי בטוויטר מסיימים במאמרים או בראיונות או בתסריטים. זה לא דבר רע להיות בקשר עם העולם. והדבר השני – זה טוויטר, כלי שולי יחסית בכל הנוגע להצגת רעיונות. אפילו אם אתה שורד שרשור של 20 ציוצים, הטווח עדיין די מוגבל. נחמד שיש לך 250,000 עוקבים שם, שאפשר להגיד להם משהו על מה שעבדת עליו, אבל בסוף זה טראש־טוק בבר. אתה פשוט קורע את הבזיונרים, לועג לפומפוזיים ומנסה לא להיות כזה. זה לא שחמט, זה דמקה. מי שחושב שזה יותר מזה – שאלוהים יברך אתכם, זה לא.

מה הגבול שלך?

יש לי כמה חוקים: אני לא נהיה אישי או מרושע, עד שמישהו מתחיל. ואז, אני מבולטימור: אם ככה אתה רוצה לשחק, אני פה. אם תצחק עליי כמאונן, אז אני עושה ביד על אמא שלך. ואני מצפה ממך לחזור עם משהו מגעיל וכן הלאה. זאת צורת אמנות אמריקאית. כשאנשים מתעצבנים או חושבים שזה מתחת לכבודי, אני כזה: "זה טוויטר. כבוד? על מה אתה מדבר?"

ביתו הטלוויזיוני של סיימון הוא רשת HBO היוקרתית, ערוץ כבלים בתשלום שאחראי על ההפקות המוערכות וגם היקרות ביותר בתולדות הטלוויזיה. אלא שכל הסדרות של סיימון יחד לא הביאו צופים כמו פרק מדובר של "משחקי הכס", למשל. ובעוד עידן נטפליקס מניע את התרבות לכיוון צפיית בינג' של תכנים קלים לעיכול, הסדרות שלו מקפידות על מבנה, קצב ורוחב יריעה של רומן. בשל כך הוא מצא את עצמו נלחם על כל עונה לסדרות שלו, רק כדי שהן יתגלו שנים מאוחר יותר.

הטלוויזיה שלך היא כמעט ספרות. גם כשעשית את "הסמויה" ו"טרמיי" למשל, כלומר טרום עידן נטפליקס, היית צריך להילחם על התכנים שלך.

אף פעם לא היה לי קהל. עד היום. אף אחד לא צפה ב"הסמויה" כשהיא הייתה באוויר. אני בשנתי ה־22 ב־HBO, יותר מכל המנהלים שאני עובד בשבילם היום. אני היהודי הנודד, יש לי מזוודה ארוזה ואני מצפה שכל יום מישהו יבוא ויגיד, "היי, זה היה נחמד אבל שמנו לב שאף אחד לא צופה בך כשאתה באוויר, אנחנו ניתן את הכסף למישהו אחר". ואני אצטרך להגיד תודה, ללחוץ את היד ולהמשיך הלאה.

וזה מפחיד?

זה משחרר. אני לא צריך לחשוב על הקהל, אלא על הסיפור. כשנותנים לי שש שעות לכתוב על אפליה במדיניות הדיור (מתכוון ל"דרוש גיבור" – ע.ש) אני חושב לעצמי, "הם משוגעים? הם יודעים שאף אחד לא צופה בזה?" אמנם אנשים מוצאים את זה, אבל אני מכיר בתקרה שלי וזה משחרר אותי. למעשה, נטפליקס מוציאה מיליון סדרות, שרק מעטות מהן נהנות מרייטינג טוב, וזה נותן תוקף למעמד שלי. המודל שלהם, ש־HBO נע לעברו, הוא שאתה לא צריך להביא מספרים, אתה צריך רק קצת תשומת לב וכמה אנשים שיצטרפו לרשימת המנויים. ובכן, זה אני. ברגע שאני אתחיל לחשוב על הצד השיווקי, זה הרגע שבו אני אדפוק הכל.

יש איזו דמות שאתה עדיין קשור אליה? מישהו שאתה עדיין חושב עליו?

לא, כולן חלק משלם. אם תשאל אותי מה הרגעים שאני הכי גאה בהם ‑ באופן מוזר אלה יהיו הרגעים הקומיים. אני לא נחשב כותב קומי ואני לא כותב קומדיות, אבל כתבתי כמה שורות מצחיקות שאני גאה בהן. כשאתה כותב דרמה, אתה מושקע רוב הזמן בבנייה של הדרמה ובלהעביר את הנקודות הפוליטיות והתרבותיות. ואז אתה מגיע לסצנה קומית ואתה צריך לכתוב משהו מצחיק בין שני אנשים. ואתה מבין שבעוד דרמה יכולה להיבנות ואתה יכול להרגיש ביטחון, קומדיה היא משהו אחר. אם אתה כותב מצחיק וזה יוצא מצחיק ‑ זה הכתר.

על הפוסטר של "הקנוניה נגד אמריקה" הופיע ציטוט של משהו שאבא שלך אמר לך בליל הסדר: "חופש הוא משהו שאי־אפשר להשיג לגמרי אבל אפשר לאבד". בהקשר הזה רציתי לשאול: כמה אישית הכתיבה שלך?

הפוליטיקה שלי נמצאת בכל מקום, אחרת מה הטעם. לוקח יותר משנה לצלם מיני־סדרה או עונה, וזה מסע ארוך לגיהינום בשביל משהו שאתה לא מאמין בו. אישית, יש רגע בסדרה שבו האבא והבן הבכור אוכלים סנדוויץ' אחרי שעברו חוויה קשה. פתאום הם קולטים שהסנדוויץ' זה נקניק עם מיונז על לחם לבן, שילוב שיהודים בזים לו. הבן שם לב, והאבא אומר לו: "הם מנסים להרוג אותנו". השורה הזאת שייכת לאבא שלי. הוא היה אחד מבני הערובה ב־1977, כשתנועה שהתפלגה מ"אומת האיסלאם" השתלטה על הבניין של "בני ברית" בוושינגטון. בנקודה מסוימת במצור, אבא שלי האכיל את האחרים, רובם יהודים, בסנדוויץ' נקניק על מיונז. ואחד החברים הקרובים שלו שם, קראו לו סיד, הסתכל עליו ואמר לו, "לחם עם נקניק ומיונז?" ואבא שלי אמר לו: "סיד, הם מנסים להרוג אותנו". כל כך שמחתי לכתוב את זה בסדרה. ישבתי שם, צחקתי ובכיתי על אבא שלי חצי שעה.

***

לפחות מילולית, סיימון דומע לא מעט על מצב האומה שלו. השילוב בין הקורונה והבחירות גורם לטראמפ ללחוץ על כל הכפתורים: שיסוי, פילוג, ערעור הלגיטימציה של הבחירות ועוד. בשלב זה, לא ברור כיצד ארה"ב תיראה ביום שאחרי ההליכה לקלפיות: בין אם רכבת ההרים חסרת המעצורים של טראמפ תכהן ארבע שנים נוספות או שמא הוא יפסיד אבל העברת השלטון תשובש.

בראיון קודם שנתת לעיתון זה, היית קצת אופטימי. אמרת שדברים קורים, אבל יותר מדי לאט.

כן, אז לגבי זה: אנחנו הולכים אחורה. הייתה לי הערכת חסר לעומק הזעם הלבן במדינה שלי, בנוגע לזה שהמעמד הפריבילגי שלהם מאוים על ידי השוויון הפוליטי, וזה יוביל אותם עד לנשיאות מהסוג הזה. לא צפיתי את האפשרות ההרסנית של הרשת החברתית, שתחליף את המדיה המסורתית, במובן של אמצעים להשפעה על תמיכה פוליטית. יש אמירה ישנה בנוגע לתקשורת המונים: שקר הולך מסביב לעולם יותר מהר משהאמת מספיקה לשים נעליים. זה הפך למניפסט בגלל טוויטר, פייסבוק, האלגוריתם. לא צפיתי כמה עוצמתי זה יהיה. דיסאינפורמציה היא עכשיו מדע. ולא צפיתי את מלוא הכוח שלה עד 2016 ועכשיו אני מבועת ממנה. לא הערכתי מספיק את הזעם בנוגע למודלים כלכליים וניאו־ליברליים, שבאמת השאירו הרבה אנשים מאחור. הייתי צריך לראות אדם ממש נורא כמו דונלד טראמפ מגיע ומשיג תמיכה של 30 אחוז לא משנה מה, ולמעשה ככל שהוא נהיה מגעיל יותר ככה הם אהבו אותו יותר. הייתי צריך לראות את זה קורה.

אז משהו אופטימי לסיום?

(צוחק) אה, כן, האוריולס (קבוצת הבייסבול של בולטימור – ע.ש) נראים לא רע.