כל מי שנכנס לסלון ממוצע בישראל של שנות ה־70 וה־80 מצא שם טלוויזיה עם מסך קטן ומערכת סטריאו גדולה שבראשה פטיפון. בשנות ה־90 ובתחילת המילניום הטלוויזיה גדלה, ואת הפטיפון החליף הקומפקט דיסק. היום יש במקומם מסך שמכסה קיר שלם ומתחתיו רמקול שמחובר בבלוטות' לסמארטפון שמזרים מוזיקה.

רבים עברו לצרוך מוזיקה בשירותי הסטרימינג, אבל הפורמטים הפיזיים עדיין בחיים. בשנים האחרונות הם נאבקים על הקהל שעדיין שמח לשלם על מוזיקה שניתן להחזיק ביד. לפני כשבועיים, ולראשונה אחרי יותר מ־40 שנה, נרשם בארצות־הברית מהפך ביחס שבין ההכנסות מדיסקים לאלו שמגיעות מתקליטים. לפי התאחדות תעשיית ההקלטות של אמריקה, ההכנסות מתקליטים עברו את הדיסקים בחצי השנה הראשונה של 2020: 232.1 מיליון דולר מתקליטים מול 129.9 מיליון דולר מהדיסקים. אף על פי שהתקליטים מהווים 62% מהכנסות המכירות הפיזיות, אלבום בתקליט יעלה לרוב כפול מגרסתו בדיסק. כך שהדיסק מפסיד, אבל לא בנוקאאוט.

עבור חברות המוזיקה מדובר עדיין בזוטות. 85% מההכנסות שלהן במחצית הראשונה של 2020 הגיעו מהסטרימינג. הכנסותיהן עלו בתקופה הזו ב־12%, ל־4.8 מיליארד דולר.

למרות המעבר לדיגיטל, האיבה בין אספני הדיסקים לאנשי התקליטים לא פוחתת. היא קיימת בעיקר ברשתות החברתיות, שהפכו לזירת מסחר ערה לדיסקים ולתקליטים משומשים, במקביל לאלו שנמכרים בחנויות התקליטים הוותיקות ובאלו שנפתחו לאחרונה.

"אנשים מחפשים גם סיפור". אלעד אייזנשטיין מהביטניק | צילום: יובל חן

בחברות התקליטים בישראל התמונה דומה. חיים לקנר־רייכנטל, מנהל המחלקה הבינלאומית בהליקון, מאשר כי "מכירות התקליטים גבוהות מהדיסקים, וזה דבר היסטורי. בשלוש השנים האחרונות יש עלייה משמעותית במכירות התקליטים. נפתחו חנויות, וגם החנויות המסורתיות ואפילו חנויות ספרים שמות דגש על תקליטים. זה חלק מתרבות הפנאי, וכחלק ממגמה עולמית. כל אמן בינלאומי מוציא אלבום גם על גבי תקליט. הביקוש ללד זפלין, אבבא, הביטלס, בוב מארלי ואיימי וויינהאוס לא יורד. אליהם הצטרפו אלבומים של אמנים חדשים שהביאו קהל שנחשף עכשיו לפורמט".

לדברי לקנר־רייכנטל, חברות התקליטים בחו"ל לוקחות גם אותנו בחשבון כשהן מדפיסות תקליטים חדשים. "מבחינת אלבומים 'רגילים' המספרים פה מאוד מרשימים. הכל נשען על ביקוש ולא על הימור. המגמה תימשך", חוזה לקנר־רייכנטל. "זה לא טרנד, אלא עוד ערוץ שאנשים מגלים בו עניין. אבל הדיסק לא מת למרות שהביקוש לא כמו פעם. יש קהל שעדיין מעוניין בזה ואנחנו ממשיכים להדפיס".

ליאור מזרחי, מנהל הרפרטואר באן־אמ־סי יונייטד/ הד ארצי: "התחלנו לייצר תקליטים ב־2015 בהיסוס, והכמות גדלה ביחס ישיר למה שקורה בעולם".

איך מחליטים מה להדפיס מחדש?

צילום: אוראל כהן

"אנחנו מתייעצים עם החנויות לגבי הכותרים שהקהל מחפש. אין ביקוש מספיק לדיסקים שיצדיק הדפסה. עד לפני שנתיים אמנים עוד שאלו אותנו למה אין דיסקים בחנויות, היום הם כבר הפנימו שאין".

מזרחי מציע הסבר נוסף לירידה החדה במכירות הדיסקים בישראל: "הרבה אנשים מקבלים מכונית מהעבודה שאין בה דיסק וזה גמר את התעשייה. הדיסק ייעלם והתקליטים ימשיכו לגדול".

לאחרונה הם הוציאו את "הייתי פעם ילד" של אריק איינשטיין ויוני רכטר שנמכר היטב, והשבוע ייצא מחדש "?1900" של פורטיס/סחרוף. לדבריו, האמנים שמחים שאלבומים ישנים יוצאים מחדש בתקליטים: "גידי גוב עף על זה כשהוצאנו את האלבום הראשון שלו ואת 'אין עוד יום'". גם מזרחי מאשר שהמכירות עלו בקורונה: "נערכנו מראש מבחינת מלאי אבל בסגר הקודם רוקנו לנו את המחסנים. רבים הזמינו מאתרים בארץ במקום מחו"ל".

מוטי כהן, מנהל חנויות המוזיקה של האוזן השלישית בת"א ובחיפה, מסביר ש"אם בחו"ל היה איזון בשלוש השנים האחרונות בין מכירות הדיסקים לתקליטים, בארץ קשה למצוא דיסקים חדשים ויחס המכירות הוא 70% תקליטים מול 30% לדיסקים, כשאחוז הכותרים החדשים מהם זעיר, גם כשמדובר באמנים פופולריים". כדוגמה הוא נותן את אלבומו האחרון של אהוד בנאי, "הולך ומתקרב", שאזל לאחר חודש וחצי ולא הודפס מחדש. "השוק הישראלי כבר לא קיים בפורמט הפיזי", ממשיך כהן, "למרות שכשמוציאים מוצרים עם ערך מוסף כמו הקופסה של אריק איינשטיין, אנשים קונים. אנשים צורכים יותר מוזיקה ישראלית מאי פעם, ולא בדיסק. לתקליט יש ערך מוסף ענק. זה כמו לשבת במסעדה וליהנות מהאוכל, אבל כשתכין את המנה בבית היא תהיה פחות טעימה".

"לתקליט יש ערך מוסף ענק". מוטי כהן מהאוזן השלישית | צילום: תומי הרפז

כהן האמין שהתקליטים יישארו, אבל "לא דמיינתי פריחה כזו. רבים מגיעים עם הילדים לחנות, קונים תקליטים ביחד וזה מחבר ביניהם. במכירות, הלחם והחמאה נותרו אלבומי רוק קלאסי כמו The Dark Side of the Moon של פינק פלויד, ו־Abbey Road של הביטלס. צעירים קונים הרבה היפ־הופ אבל גם רוק קלאסי, המבוגרים לא קונים את המוזיקה שהצעירים שומעים".

יש עלייה במכירות?

"כשקונים פטיפונים זה מוביל לקניית תקליטים. הקורונה השפיעה לטובה כי לאנשים יש יותר זמן לקנות וזה מוצר התרבות הכמעט יחיד שנותר זמין. גם אנשים שקנו בעבר בחו"ל קונים היום יותר בארץ".

הפריחה בשוק התקליטים הביאה לפתיחת לא מעט חנויות תקליטים חדשות בארץ, כמו ביטניק בת"א. אלעד אייזנשטיין מבעלי החנות שקיימת כבר חמש שנים וחצי: "אם לפני כמה שנים רוב הקניות היו של אספנים שחיפשו דברים מסוימים, היום באים אלינו כדי לשמוע מוזיקה טובה בתקליטים. יש גם בני 16 שמגיעים".

לדבריו, "חנויות התקליטים הן היום מה שחנויות הדיסקים היו בשנות ה־90: מקום לחפש המלצות על מוזיקה. אנשים מחפשים גם סיפור מאחורי התקליט שהם קונים. הקורונה עשתה טוב לענף. משפחות קונות פטיפון כדי לשמוע תקליטים בבית".

לדבריו, יש שינוי גם בטעם המוזיקלי של הרוכשים ורואים יותר נשים בתחום האספנות. "האוסף הראשון של קווין הוא עדיין התקליט הכי נמכר שלנו, ואחריו 'דארק סייד' של פינק פלויד, אבל אנחנו מוכרים גם אמני פופ עכשוויים כמו בילי אייליש והארי סטיילס וזמרי היפ־הופ".

איך היחס בין הפורמטים?

"אנחנו מוכרים דיסקים משומשים, אבל לא מייבאים חדשים כי אני לא רואה צפי לעלייה בשוק הדיסקים. זה די בשוליים. אנשים עדיין באים לחנות עם הרבה דיסקים מהבית ויוצאים עם כמה תקליטים. יש יותר פניות מאנשים שרוצים למכור דיסקים. זה שוק של אספנות – של כותרים שהפסיקו להדפיס. המחירים עולים כי אנשים יודעים שלא יהיו הוצאות חדשות. התקליטים במגמת עלייה מאוד גדולה. יותר אנשים קונים פטיפונים. בגלל הקורונה יותר קשה ולא משתלם להזמין מחו"ל וחווינו עלייה גדולה במכירות באתר".

מי שלא מסכים עם אנשי התקליטים הוא עופר גרטש, ממנהלי קבוצת הפייסבוק "דיסקים יקרים (וגם עממיים) – מוזיאון וזירת מסחר – התאגיד". הוא אוסף דיסקים יותר מ־30 שנה, ואף שיש לו גם אוסף תקליטים עצום ההעדפה שלו ברורה. "מי שאוהב מוזיקה צורך אותה על גבי דיסקים. החנויות נסגרו אבל המסחר עבר לרשת ויש קהילה גדולה של אספנים שרודפת אחרי הדיסקים שאין". לדבריו, בקבוצה שהוא אחד ממפעיליה כבר שש שנים ובה למעלה מ־4,000 חברים, מתנהל מסחר בעשרות אלפי שקלים בחודש. "שוק הדיסקים גדל כי יש סלידה משוק התקליטים, שהוא בועה שמזינה את עצמה", הוא אומר. "אנשים שקונים תקליטים ומחכים שיאזלו מהשוק כדי להציעם במאות שקלים".

גרטש יודע מה ישיב את הדיסק לגדולתו: "צריך לחזור ולהדפיס דיסקים שיש להם ביקוש בארץ. אלבום ההופעה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן הודפס במעט עותקים, שנחטפו. העובדה שלא מדפיסים דיסקים מחדש ושהחברות מוציאות היום כותרים בכמות מצומצמת שולחת אנשים לחפש הוצאות מקוריות. חברות מעדיפות לסגור מחסנים ולהפיץ מוזיקה באופן דיגיטלי כי זה חוסך כוח אדם ולוגיסטיקה. כשאין מה למכור אנשים לא יקנו. יש אלבומים שיצאו רק בתקליט כמו 'תולדות הכותרת' של פורטיס, וזו טעות כי בדיסקים היו קונים אותם יותר. היום באלף שקל אתה קונה אולי עשרה תקליטים, בדיסקים אתה בונה אוסף מרהיב".

אספני הדיסקים הושפעו מהמגפה?

"הקורונה עשתה טוב לענף. אספנות היא חלק מתרבות פנאי ויש יותר פנאי".

כהן מסכם: "רוב הדיסקים יד שנייה שמגיעים אלינו הם המיינסטרים ומחיריהם נמוכים. המון מחזיקים אוספי דיסקים מפוארים אך שומעים מוזיקה רק בסטרימינג. לא פגשתי אחד שלא שמע בעבר דיסקים והחל לקנות אותם בשנים האחרונות. יש מי שקונים דיסקים בכמויות אך זה יותר נדיר. בתקליטים יש הקונים שני עותקים מאותו אלבום ומשאירים אחד סגור בבית".

אין תחליף לסאונד

רק דיסקים | דניאל בטיני

אני מודה שאני חש לעיתים מבוכה קלה כשאני מספר לאנשים מסביבי שאני עדיין שומע ואוסף דיסקים, שאני עדיין הכי נהנה לשמוע את הפורמט הפיזי הזה. אבל לצד התחושה המוזרה הזן, זה גם תענוג גדול. רבים מאוד מחבריי מסרו לי את האוסף המאובק שלהם, רגע לפני שהתכוונו להשליך אותו לפח. כך גם שכנים שלנו. כמה אוצרות מצאתי שם! יש התעוררות מרשימה של מסחר בדיסקים יד שנייה. אם לפני שנתיים הרגשתי כמו דינוזאור, היום אני יודע שאני חלק מקבוצה לא קטנה של אוהבי מוזיקה, שלא מוותרים על הדיסק, על המוצר הפיזי. הסאונד בדיסק הוא הטוב ביותר. אין כמו לשמוע דיסק במערכת טובה עם רמקולים טובים, בבית וברכב. הצליל הוא הנקי והמלא ביותר. מעבר לכך יש את העניין של להחזיק את הפורמט ביד, לדפדף בחוברת, לקרוא את המילים או להתעניין בנגנים.

רבים מנאמני הדיסק ממשיכים לדבוק באלבומים, ולא נכנעו לטרנד של שירים וקליפים בודדים. להקות וזמרים שמוצאים אלבום שלם, יצליחו להעביר את המסר הכי טוב באמצעות הדיסק. הוא מאפשר להתמסר להשמעה מלאה של אלבום, להכיר יצירות שלרוב לא היו מגיעות למצעדים, אבל לא פחות טובות. בעוד בתחביב התקליטים צריך לשים את היד עמוק בכיס, תחביב הדיסקים זול בהרבה. אנחנו אוהבי הדיסקים הפכנו לזן נכחד, אבל אנחנו כאן כדי להישאר.

תחביב יקר אבל רומנטי

האלבום הראשון באוסף שלי היה בקסטה. הראשון של משינה. גם את האלבום השני וה־30 שלי שמעתי בחדרי בטייפ דאבל קאסט של סוני. בתחילת הניינטיז עברתי לדיסקים. קרוב לרבע מאה רכשתי אלפי פריטים, גם כשהופיעו אפשרויות דיגיטליות חוקיות וזולות. אני כבר לא עושה את זה. תקליטים לעומת זאת, שאז נרכשו במקביל לדיסקים, אך בכמויות קטנות בהרבה, הפכו בשנים האחרונות לפורמט המוזיקלי המוביל בבית, ולזה שעליו גם יוצא רוב הכסף הפנוי שלי.

זה תחביב יקר. מאוד. למזלי הגעתי אליהם כשהיו בשפל, בתחילת הניינטיז. הדיסקים הגיעו לארץ, אנשים קנו קומפקט דיסק, ופינו את התקליטים לחנויות יד שנייה שהציעו אותם בגרושים. גם הורים של חברים שמחו להעביר אליי ארגזים מאובקים עם אוצרות.

היום אני כותב ומדבר על עיגולי הוויניל השחורים במונחים רומנטיים ויודע להפליג בשבחי הסאונד החם. ובעיקר נהנה מהניקוי שלפני ההשמעה, הנחת המחט בתחילת צד א', המבט על העטיפה הגדולה וקריאת דף המילים בזמן שהוא מתנגן על צלחת הפטיפון. ואפילו מהקימה מהכורסה כדי להפוך את התקליט.

לפני 30 שנה קניתי תקליטים בגלל המחיר, כשאפשר היה לצאת מהחנות עם חמישה אלבומים משומשים ועודף קטן משטר של 50 שקל. היום הוא לא יספיק אפילו למימון צד אחד. אבל אני ממשיך לקנות, כנראה גם בגלל מי שהייתי אז.