"ארזתי את כל חיי בשתי מזוודות ונסעתי לצד השני של העולם, ובשביל מה - כדי לעשות שיחות בזום ולעבוד מהבית". ד"ר ניצן סווט, 33, חוקרת בתחום מדעי כדור הארץ מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן־גוריון, יצאה בתחילת פברואר לפיניקס, אריזונה, להתמחות פוסט־דוקטורט באוניברסיטת ASU. היא הספיקה לעבוד 5 ימים בלבד במעבדה, שבמהלכם גם שכרה לעצמה דירת חדר קטנה ורכב צנוע – עד שווירוס הקורונה סגר עליה.
"זה התחיל קצת כמו בארץ – בהתחלה הודיעו לכולם לא לחזור מחופשת הסמסטר, אחר כך ביקשו מהמתמחים לבוא לקחת את המחשבים שלהם. ואז הזהירו שהאוניברסיטה סגורה ואסור להגיע עד להודעה חדשה".
"מאז, כמעט 5־4 חודשים הייתי סגורה בדירה, לבד, מחוברת ל'זום', בלי להכיר נפש חיה. אפילו הקשר לארץ היה מוגבל ברוב שעות היום, בגלל הפרשי השעות. כדי לשאוף קצת אוויר צח הייתי יוצאת מדי פעם לסופר, או יורדת עם בקבוק ריק למיחזור. תשאל אותי איך נראית פיניקס - אין לי מושג; אני מכירה חצי רחוב וסופר".
לפי סווט, ברגע שהפסיקה "לדבר אל הקירות" והחלה להרגיש "שהקירות מדברים אליה" — מיהרה לארגן את החזרה לארץ ("וגם זה לא היה פשוט"). היום היא מתגוררת אצל אחותה בישראל, ממשיכה לשלם שכר דירה ומחזיקה מכונית באריזונה, אבל לא מצטערת: "החזרה לישראל עשתה לי טוב מכל בחינה. למזלי, המנחה הנהדר שלי שם הסכים שאמשיך את ה'פוסט' שלי מרחוק. זה לא קל: אני חוקרת תנועה של אבק וחול - בתחום שלי אני חייבת גם לצאת לשטח וגם לעבוד מול מיקרוסקופ במעבדה ובמנהרות רוח. אז אני נאלצת לבקש טובות ממעבדות שאני מכירה בארץ".
ועם כל זה, סווט מגדירה את עצמה כברת־מזל: "תחשוב על פוסט־דוקטורנטים נשואים עם ילדים, שנתקעו בחו"ל בקורונה עם בן זוג שעזב למענם עבודה בארץ, כשהאוניברסיטה סגורה, ללא גב כלכלי ובלי תמיכה של משפחה וחברים. זה סיוט".
נדחפים לחו"ל
חלום ה"רילוקיישן" הישראלי, המצייר עולם שכולו טוב למי שהעתיקו את מרכז חייהם לחו"ל, עוצב בעיקר בזכות עובדי ההיי־טק, שחברות הענק בחו"ל משחררות מדאגות הסדרת ויזה, שכירת דירה, מסגרות חינוך לילדים, וכמובן שכר הולם. מעטים יודעים שסיפורם של המדענים הישראלים בחו"ל שונה בתכלית.
רובם נוחתים שם, למעשה, כמעט בעל־כורחם: בישראל אין למדען מקומי אפשרות לקבל משרת קבע משמעותית באקדמיה אם לא עבר מסלול של פוסט־דוקטורט בן שנתיים לפחות באוניברסיטה נחשבת בחו"ל, בנוסף לפרסום מאמר באחד המגזינים האקדמיים המובילים, ברמת "סאיינס" או "נייצ'ר". כך דואגים לשמר את רמת הסגל האקדמי בארץ. למעשה, עוד לפני סיום הדוקטורט, המדענים הצעירים עסוקים כבר בהפקה הסיזיפית של ה"רילוקיישן" של השנים הבאות, שכולה מוטלת עליהם.
גם אם צלחו בשן ועין את שנות הפוסט־דוקטורט בחו"ל — עם או בלי משפחה שיש לדאוג לה במקביל - החזרה הביתה אינה מובנת מאליה: ישראל היא מדינה קטנה, לרשות המוסדות האקדמיים עומדים תקציבים מצומצמים, ועל כל משרה יש כמה מתמודדים ראויים, כולם מצטיינים בתחומם.
גם הזוכים במשרות הנחשקות נאלצים לעיתים לנהל קרבות כדי לזכות במעבדת מחקר ראויה, ולעתים אפילו נאבקים על משרד ראוי לשמו. מי שלא זכו, נותרים חרדים לעתידם ולפרנסתם, לעתים אחרי עשר שנים רצופות של הכשרה אקדמית.
מצד שני, העולם הגדול משווע כיום לחוקרים מבריקים – במיוחד אחרי התובנות ממשבר הקורונה על חשיבותם של מדעי החיים - והמוסדות האקדמיים בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ועוד למדו לפתות את אלה שהם חפצים ביקרם.
וכך, גם ישראלים שרוצים בכל מאודם הביתה נדחפים, לעתים בלית ברירה, להישאר בחו"ל.
סיוט מתמשך
לפי הערכות שמרניות, כ־30 אלף מדענים וחוקרים ישראלים מתגוררים כיום בחו"ל, ומחקרים קובעים כי ההפסד של המדינה מ"בריחת המוחות" הזו מגיע ל־55 מיליון שקל בשנה — סכום זניח אמנם בימים שבהם עשרות מיליארדים יורדים לטמיון בשבועות של סגר, אבל בטווח של שנים משמעותי מאוד לעתיד המדינה.
עבור חלק נכבד מן המדענים הללו — במיוחד אלו שנמצאים בתחילת דרכם בחו"ל - ימי הקורונה הפכו לסיוט מתמשך. בכל העולם נסגרו מעבדות, נחתכו תקציבים, בוטלו מלגות מחקר, עכברי מעבדה נשלחו להשמדה, וחוקרים יושבים בבית, מנסים להציל מה שניתן מהמחקרים שעבדו עליהם.
נוסף על הקורונה, גם המצב הגיאופוליטי המעורער של ארה"ב, שם מתגוררים רובם, מעורר בהם מחשבות חדשות.
המציאות החדשה מאתגרת במיוחד עבור ארגון "סאיינס אברוד" (ScienceAbroad), עמותה שהוקמה ב־2006 על ידי שני חוקרים ישראלים מהרווארד ומ־MIT, ד"ר שמוליק היס וד"ר גיל בלינדר.
המטרה: לתמוך במדענים הישראלים באשר הם, בכוונה מוצהרת לשמר את הזיקה שלהם לארץ ובמקביל למצוא דרכים לפתוח בפניהם אפשרויות בישראל.
כיום היא מתפעלת כבר 32 מרכזים בשבע מדינות ברחבי העולם, עם 4,000 חברים רשומים ואפילו ארגון בוגרים.
הארגון, שזוכה למימון ולסיוע ממשרד הקליטה, מחברות מסחריות ומקרנות בארץ, יוצא מגדרו בימים אלה כדי לסייע למדענים. מדובר בבעלי תארים מתקדמים בפיזיקה, ביולוגיה, מתמטיקה, חקלאות, מחשבים ועוד. לפי המנכ"ל, נדב דואני, עבור מדינת ישראל מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת לייצר במהירות אופציות, שיאפשרו לרבים מהם למצוא את עתידם המקצועי בארץ. דואני מספר על עניין חסר תקדים בלוח המשרות שהארגון מפרסם ברשת, על "מלגות חירום" להחזרת פוסט־דוקטורנטים, ועל פעילות נמרצת מול מוסדות האקדמיה וגם מול התעשייה הישראלית עצמה.
גם שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו־שטה, מבטיחה כי "במשרד הקליטה נחושים למצות את פוטנציאל ההון האנושי הגלום בעלייתם או בחזרתם של המדענים, ולהוביל בכך את החברה הישראלית למחוזות חדשים".
מרצה בלי משפחה
ד"ר דורית פרפרה־כהן, 41, חוקרת במעבדה לחקר המוח בטכניון, היא בוגרת פוסט־דוקטורט ב"רוקפלר יוניברסיטי" היוקרתית בניו־יורק, שם שהתה 5 שנים עם בעלה ושלושת ילדיה. בניו־יורק ריכזה פרפרה־כהן בהתנדבות את השלוחה המקומית של "סיינס אברוד". "יצרנו שם בעצם קהילה של חוקרים מהארץ", היא מספרת, "וזה כלל שיתופי פעולה, מפגשי העשרה בינינו ועם מרצים אורחים, וקבוצות דיון ותמיכה בנושאים שונים, וגם מבחינה חברתית. אפילו פתחנו קורס מנהיגות פנימי לנשים, שהצליח מעל למשוער. את החגים עשינו ביחד, עם הילדים. כשאתה מתפקד בתוך תרבות זרה, מאיימת, התמיכה הסביבתית מאוד חשובה".
בחודשי הקורונה שהתה כבר פרפרה־כהן בארץ, אבל על עוצמת הטראומה שחווים עמיתיה בחו"ל היא למדה דרך האינטרנט. באפריל האחרון העלתה פוסט בפייסבוק, עם שאלה פשוטה אחת: "מי שחוזר לארץ בגלל הקורונה שיגיד אני". היא הוצפה מיידית בכ־50 פניות נרגשות, גלויות. אחרים ענו לה בפרטי. היא מתארת פוסטים קורעי לב, שתיארו משברים אישיים קשים - משפחתיים, כלכליים ומקצועיים. פרפרה־כהן הרימה את הכפפה כפעילה ב"סיאיינס אברוד", והחלה לרכז מידע "ולחבר" לפי תחומי התמחות בין החוקרים העושים כיום בחו"ל לבין מוסדות אקדמיים בישראל. "כחוזרת, הכרתי כבר את כל הפרוצדורות והביוקרטיות, לא היה לי ספק שאמשיך לטפל בזה מכאן".
היא עצמה חזרה לישראל במארס 2019 ("הקצבנו לעצמנו את הזמן מראש, כיוון שרצינו לגדל את הילדים בארץ"), אבל מה שהכריע את הכף לטובת השיבה הביתה - מול ההצעה הנדיבה שקיבלה בניו־יורק – הייתה מלגת מחקר שקיבלה למימון שנתיים מחקר בישראל.
גם היא מדווחת על שנה ראשונה כאוטית בניו־יורק: "פוסט דוקטורנטים מהארץ, שמורגלים לתרבות הישראלית, מגיעים לחו"ל ומקבלים שוק. ראשית, צורת העבודה שונה — אם בארץ אנחנו מורגלים לעזרה הדדית ולסיעורי מוחות, בארה"ב החוקר לנפשו: מרים הכל לבד, מאפס. אם הוא מקומי או זר, הוא נדרש לדאוג לעצמו לתנאי חיים סבירים. במשך כחצי שנה בעלי, שעזב עבודה בארץ כמהנדס מכונות, היה צריך גם לחפש עבודה וגם לדאוג לילדים, שבכלל היו בהלם בסביבה החדשה, בזמן שאני הייתי עסוקה כל־כולי במחקר שניהלתי. עכשיו, תאר לך מה קורה היום לאנשים במצב הזה כשהקורונה נכנסת לתמונה".
"לא מדובר רק בפוסט־דוקטורנטים. יש לנו מרצה ישראלי מאוד מבוקש, שהאוניברסיטה שלו נסגרה בגלל הקורונה והוא חזר לארץ עם אשתו ובתו. חודשיים אחר־כך היא נפתחה מחדש. קראו לו, כמובן. הוא הרי חתום על חוזה. האיש נקרע. ואיך נפתרה בסוף הדילמה? הוא חוזר לשם, ומשאיר בישראל את המשפחה".
מספר החוזרים הולך וגדל, ביניהם בכירים: ד"ר מאור פריד, למשל, חוקר בינה מלאכותית מ־MIT, שב לארץ לפני כשבועיים לאחר שקיבל מלגת חירום בטכניון, במטרה להקים מעבדה ולרכז בה חוקרים אחרים שהמעבדות שלהם בחו"ל נסגרו בשל הקורונה.
ד"ר מיכל רמות, חוקרת מדעי המוח מ־NIH שבארה"ב, חזרה לארץ לפני כחודש, כדי לפתוח מעבדה במכון ויצמן, לאחר שדחתה הצעות קוסמות בחוץ לארץ.
יגאל אכמון, נציג הטכניון בסין, מומחה להנדסה ביו־טכנולוגית ומזון, רואה עצמו בר מזל בכך, שלגמרי במקרה הגיע לארץ לחופשה בתחילת ינואר, כשהסטודנטים שלו יצאו לחופשת ראש השנה הסיני. הוא מספר, שחבריו, המרצים הישראלים בשלוחה בסין, נאלצו לארגן מזוודות בן־לילה, לארוז את חפציהם ולחזור לארץ.
מלכוד פנימי
לפי חישובי "סאיינס אברוד" ומשרד הקליטה, כל חוזר "תורם" למדינה 2.9 מיליון שקל על פני חמש שנים, פי חמישה מהתרומה הממוצעת לנפש. פוטנציאל התמ"ג האבוד הכולל ממדענים שעזבו מגיע כבר לאורך השנים ל־2.4 מיליארד שקל.
המלכוד העיקרי שעמו מנסים במשרד הקליטה, באקדמיה הלאומית למדעים ובארגון המדענים להתמודד הוא הסתירה הפנימית שבין הדרישות הגבוהות שמציבה האקדמיה בארץ למדענים, שממש נדחפים לצאת לחו"ל כדי לרכוש כלים, ידע וקשרים בינלאומיים, לבין ההיצע הנמוך של אפשרויות התעסוקה שלהם בישראל – באקדמיה וגם בתעשייה - כשהם מבקשים לחזור הביתה. לצורך כך מקיימים הגופים הללו מדי שנה ירידי תעסוקה, וחוקרים מוזמנים להציג את העבודות שלהם בכינוסים בארץ, לקשור קשרים ולהתראיין למשרות. לחלקם אפילו מממנים את כרטיסי הטיסה שלהם.
150 חזרו
בשנת 2019 חזרו לישראל 150 חוקרים שהתגוררו בחו"ל יותר משלוש שנים מסיום הפוסט־דוקטורט. 107 מהם נקלטו באוניברסיטאות והשאר במכללות, במכוני מחקר ובתעשייה. ב"סאיינס אברוד" משוכנעים שהמספר השנה יגדל משמעותית. מגיפת הקורונה שינתה את כל דפוסי הפעילות של הארגון: "אנחנו נעזרים מאוד ב'זום', יוצרים כל הזמן קבוצות ורשתות, וחושפים את האנשים למה שקורה בארץ", אומר המנכ"ל דואני. "מדובר במפגשים, כולל 'מפגשי אירוח' עם מרצים מן השורה הראשונה בכל תחום, ויש גם 'סופר־גרופס' – מפגשים שבהם אנחנו מזמינים גם אנשי סגל בכירים בארץ לצפות בפוסט־דוקטורנטים מחו"ל המציגים את העבודות שלהם".
"אם בעבר", ממשיך דואני, "הפעילות שלנו התנהלה במתכונת גיאוגרפית – לפי מיקום המדענים – "מאז פרוץ הקורונה היא מתנהלת לפי נושאים; פתחנו מרכזים וירטואליים לפי תחומים – פיזיקה, מינהל עסקים, חינוך, בינה מלאכותית ועוד".
פרפרה־כהן: "אנחנו דוחפים את האוניברסיטאות לייצר תקנים נוספים – למשל ל"עמיתי מחקר", תקן חשוב שמקובל מאוד בארה"ב וכמעט לא קיים בארץ – המעבדות כאן מבוססות רק על דוקטורנטים ומאסטרנטים. בדקנו איתן, ואנחנו יודעים שהן ישמחו לקלוט פוסט־דוקטורנטים מצטיינים שנאלצו לחזור לארץ".
"יכולים לפרוח"
דואני: "בגלל צוואר הבקבוק באקדמיה, אנחנו משקיעים גם בתעשייה החכמה, שמשוועת ממש לכוח אדם איכותי ומנוסה. אחרי הכשרה מתאימה ועידוד של המדינה — למשל, בהקלות במיסים או בשנת התמחות במימון המדינה. בעלי תארים גבוהים יכולים לפרוח שם, להרוויח היטב, ואפילו לעסוק בתחומים שחלמו עליהם כל חייהם; חברות כמו גוגל ואחרות בעמק הסיליקון מאפשרות לאנשיהן לעסוק ב־20% מזמנם ברעיונות עצמאיים.
"תראה לאן הגיע ד"ר טל זקס שלנו, שלמד רפואה בבן-גוריון, הפך לפרופסור חבר באוניברסיטת פנסילבניה, וכיום הוא המנהל הרפואי של מודרנה, מפתחת אחד החיסונים המבטיחים לקורונה. זו דוגמה קלאסית לפספוס ישראלי. איפה היתה ישראל היום אם הוא היה נשאר בארץ".
