ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: ערן לוי
    7 לילות • 29.09.2020
    מה למדתי: דנה פרידר
    ההתרסקות והפציעה הקשה בברך שכמעט הורידה אותה מהבמה. הניתוח והניצחונות הקטנים בדרך ללמוד ללכת מחדש. ההתבודדות אחרי הגירושים ובן הזוג החדש שאגם רודברג שידכה לה. וההתמודדות עם המשקל בזמן הקורונה. דנה פרידר מתאוששת ומספרת למה הייתה צריכה אינסטגרם כדי לומר מה היא חושבת על יאיר נתניהו, למה לא הצליחה להעיר בזמן אמת למי שהטריד אותה מינית, ומה הופך את גיל 30 לטוב יותר מ־20
    איתי סגל | צילום: ערן לוי

    שום דבר לא צפוי. גם לא הרגע שתלמדי ללכת מחדש. בפברואר, כשהקורונה עוד הייתה משהו שדיווחו עליו בחדשות החוץ, נפצעתי במהלך חזרות להצגה חדשה בקאמרי, 'החיים הם קברט'. עשיתי תנועה לא נכונה, הרגשתי סכין בברך, אבל לא התרגשתי. התקשרתי לפיזיותרפיסט שלי, חשבתי שטיפול אחד ואני מסודרת. הוא חבש אותי, אבל אחרי כמה ימים, כשניסיתי לעשות תנועה עדינה, הרגשתי קנאק מטורף, והתרסקתי מול כולם. יצא לי כאב של מוות. נבהלתי מאוד כי קלטתי שזה כאב שאני לא מכירה.

     

    בלילה כבר עשיתי אם־אר־איי והתברר שאני סובלת מקרע מלא של הרצועה הצולבת. זו הפציעה הכי אכזרית לספורטאי או רקדן. הרופא אמר לי מפורשות: את לא יכולה לרקוד יותר, את לא יכולה לעלות על הבמה עד שלא ננתח. נפלו עליי השמיים. התחילו לחפש לי מחליפה להצגות, והרגיעו אותי שיחכו לי. אבל עוד לפני שהספיקו למצוא מחליפה, הקורונה הגיעה וסגרה גם את התיאטרון. בגדול נעצר לי העולם לניתוח והחלמה. ניתחו אותי בשיא הסגר, בהרדמה מלאה. אני לא זוכרת הרבה, רק שנכנסתי באובר־אדרנלין, כמו צוות הווי ובידור, ותוך שנייה התחלתי לבכות.

     

    התעוררתי בסטלה של המורפיום, ולמחרת כבר התחיל הקרנבל של הכאב בבית. מאז ועד היום אני בהתאוששות. למדתי ללכת מחדש. כחלק מתהליך שיקום, עשיתי הרבה פיזיותרפיה ובפעם הראשונה למדתי לחגוג ניצחונות קטנים. כל אבן דרך - פעם ראשונה שהצלחתי לצעוד, פעם ראשונה שנעמדתי, פעם ראשונה שהצלחתי להתקלח לבד - חגגתי ממש. בכל פעם שהתקדמתי הכנתי לצוות בקליניקה פשטידה או עוגה. בצעדים המשמעותיים יותר כבר טיגנתי שניצלים. הגעתי לרמת אופטימיות מטורללת ודאגתי לציין הכל.

     

     

    גירושים זה באסה. עברה כבר שנה מאז הגירושים שלי מדין שטרן. היינו יחד ארבע שנים. שנתיים מהן נשואים. ממרחק הזמן, אני שמחה שניהלתי את הדבר הזה באופן פרטי. מתחת לרדאר של כולם. לא רק בהקשר התקשורתי. בכיתי על זה לבד, בלי משפחה וחברים. התבודדתי באמת כדי לאפשר לעצמי לכאוב. "גירושים" היא מילה קצת מפוצצת במקרה שלנו. כשאין ילדים זה פחות קשה, וממש כמו עוד פרידה, ואז זה כבר תלוי ממי אתה נפרד. במקרה שלנו, ולאורך כל התהליך, היה לנו אכפת אחד מהשני והיה אכפת לנו מהמשפחות שלנו וחתרנו לאותה המטרה: להיות מאושרים. וכדי להיות מאושרים היינו חייבים להיפרד וללכת כל אחד לדרכו.

     

    ממרחק הזמן, שנינו היום במערכות יחסים חדשות, והכל נפל למקום הנכון. כל פרידה מציפה תחושת כישלון. אני בן־אדם מאוד זוגי. ובדיאלוג שלי מול עצמי, היו רגעים שהייתי קשה מאוד עם עצמי. היה שלב של התפכחות, פאק, מה קרה פה? איך הגענו למצב הזה? אתה לא מתחתן כדי להתגרש. ממש לא. נפרדנו כי לא הייתה אופציה אחרת. התגברתי על כל הפחדים כי ידעתי שזה הדבר הנכון. יש לי מודל מופלא של הורים שביחד עד היום, כך שהגירושים לא ניפצו לי את החלום "להזדקן יחד". אני ממש מאמינה שזה בדי־אן־איי שלי להיות זוגית ומשפחתית. אני לא יכולה לדמיין אחרת.

     

     

    אפשר לפתוח את הלב מחדש אחרי פרידה, אפילו רצוי. לפני הפרידה, ישבתי עם חבר והסתלבטתי על עצמי ואמרתי: "ס'אמו, אני הולכת להיות גרושה. איזה טייטל. מי ירצה אותי עם כזה תואר". הוא הסתכל עליי ואמר, "זה סקסי מאד'ר־פאקר. מלא ניסיון! עברת משהו". חברה אחרת אמרה לי, "אין כמו להיות גרושה. עכשיו מתחיל כל הכיף". המסר שלה היה: יש לך ניסיון, פרספקטיבה, וידע שהוא כוח. בלצאת מחדש לדרך יש משהו מרגש. ובאמת, אחרי שאת עוברת את הפרק הקשה, מתחיל חלק מתוק מאוד.

     

    לא הגדרתי לעצמי חוקים אחרי הפרידה. הדבר הראשון שעשיתי זה טיול לפנמה ולקוסטה־ריקה. את אריאל (פרדו, איש עסקים) הכרתי אחרי שחזרתי. זה שידוך של אגם רודברג, שהיא חברה משותפת שלנו. היא ממש התעקשה. זה היה כמה חודשים אחרי הפרידה ועוד לא הרגשתי מוכנה לצאת לעולם מחדש. לא רציתי לשמוע על שידוכים. רציתי שקט. ובעיקר לנהל זוגיות עם עצמי. אבל אז פגשתי חברה, והיא די ניערה אותי. אמרה, "יאללה דנה". משהו ב"יאללה" הזה לתוך הפרצוף שלי גרם לי לחשוב, למה לא בעצם. כתבתי לאגם, "יאללה, אני מוכנה". הוא התקשר אליי. יצאנו לדייט ומאז אנחנו יחד.

     

    אני נזהרת עם הצהרות, למרות שמאוד כיף לצעוק את האהבה שלך לכל העולם. כבר יצאתי בהצהרות כאלה בעבר וזה לא הצליח לי, אז אולי הפעם שווה לנסות משהו אחר. אבל זה גם לא פייר. כי באמת קורה פה משהו ממש מגניב. אני יודעת שזאת קלישאה, אבל אני מרגישה שהכרתי את החבר הכי טוב שלי. אין מבוגר אחראי בבית. אנחנו שני ילדים מופרעים. מאוד שמח לנו. יש לנו את אותו הראש. לא רק בצחוקים. אנחנו זקוקים לשקט באותו הזמן. יש משהו מסונכרן בכל החושים. עברנו לגור יחד יחסית מהר. האם להתחתן שוב זאת אופציה? מה שהוא רוצה. בעיניי יש משהו בברית הזאת שהוא חשוב ומשמעותי.

     

     

    גם לסתום זאת דעה לגיטימית. הרשתות החברתיות נתנו במה להרבה אנשים שיכולים להפגיז בלי שום תלות במקבלי החלטות. אני המצאתי אצלי בסטוריז את ליבת, מין אלטר־אגו שלי. זה התחיל כרוח שטות, כששיחקתי עם פילטרים, ופתאום יצא לי מצחיק. העליתי לסטורי, בלי לחשוב יותר מדי, וקיבלתי מלא תגובות שביקשו עוד, אז המשכתי. היא מפוצצת כל מיני בלונים. נגיד, כל מה שהיה לה להגיד על התבטאות החייזרים בהפגנות בבלפור של יאיר נתניהו ("הבן של ביבי, בייבי ביבי, ואבא שלו אבו־ביבי, רדופים על ידי חייזרים"). זה הצחיק אותי ממש, ונורא כיף להגיד מלא דברים דרך הדמות הזאת שאני בתור דנה לא בא לי להגיד. יש מספיק אחרים שמביעים את דעתם.

     

    יש כזאת מגמה שכולם נורא אוהבים להביע את דעתם, גם אם היא לא בהכרח מנומקת או מלומדת, ויש אינפלציה של דעות. הרבה אנשים לא יודעים סתם להקשיב. לכולם חשוב להשמיע את עצמם. אני מעדיפה לקחת אחורה מהחגיגה הזו, שאיכשהו תמיד מתלהטת. זה מרגיש שכולם במצב נפיץ, ותוך רגע עורפים ראשים. כולם גם מחפשים אותך, אז למה לזרוק עוד שמן למדורה? אני לא מרב מיכאלי. אני פה בחיים האלה כדי לשמח ולבדר, אז לא דחוף לי. העולם יסתדר בלי דעותיי הפוליטיות. אני נורא מבולבלת מהמצב. אף אחד לא יודע כלום. אז מה הדעה שלי תעזור גם ככה? אם אנשים יסתמו, יהיה הרבה יותר מסודר כאן.

     

     

    גברים, אל תניחו לי יד על הברך. זה לא נעים. מאז מי־טו, האוזן שלי נהייתה יותר רגישה לכל מיני הערות שפעם לא כל כך ידעתי איך להתמודד איתן. הגבולות מתחילים להתעצב ולהתייצב. היום נשים יודעות הרבה יותר לזהות הערה לא במקום, ולהציב את הגבול. זה אולי נשמע פשוט אבל במאני־טיים היו הרבה פעמים שלא הצלחתי לעשות את זה. רק כשחזרתי הביתה ועשיתי ריוויינד לסיטואציה, אמרתי לעצמי: היי, זה לא היה בסדר מה שנאמר שם. זה לא היה מגניב היד על הברך בפגישה.

     

    היו גם פעמים שהערתי, שאמרתי מפורשות: זה לא נעים לי. פעם אחת במעלית, גבר נגע בי נגיעה לא במקום, וליד כולם פשוט אמרתי, מה אתה עושה? זה היה שילוב של בהלה ואינסטינקט ששירת אותי נאמנה. פעם הייתה לי פגישה עם מישהו לא מהמקצוע, נציג עירייה, שרצה שאנחה איזה אירוע. ישבנו יחד בבית קפה, ובכל פעם שהוא רצה להדגיש נקודה, הוא נגע בי מעל הברך. ברגע האמת, קפאתי. רק בדיעבד, לא הבנתי איך לא אמרתי כלום. איך לא סימנתי את הגבול. זה הדבר הכי נורא בעולם להבין את זה בדיעבד. תחושת גועל. זה היה יותר נורא מהרגע שזה קרה בפועל.

     

     

    תמיד יש פעם ראשונה. גם לתזונאית. אף פעם לא הייתי רזה טבעית. אני עושה מלא ספורט, ואחרי הניתוח, בשילוב של אהבה חדשה, קורונה ובלי תיאטרון, מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי הולכת לתזונאית. אני לא נשקלת, וגם כשהיא שקלה אותי, הסטתי את המבט הצידה כדי שלא אראה את המשקל. אני חושבת שיותר בריא ככה. המדד שלי הוא איך אני מרגישה עליי את הג'ינס, וראיתי שפתאום משהו השתנה, אחרי תקופה בלי פעילות. זה הבהיל אותי כרקדנית וספורטאית שמשהו השתנה, אבל הזכרתי לעצמי שיש לי מלא נסיבות מקילות. השתדלתי ממש לא להיות שיפוטית כלפי עצמי.

     

    בכל מה שקשור למשקל ודימוי גוף, אני ממש במקום מאוד בריא. גם אם אני מעלה קצת, אני תופסת את זה בזמן. לא מתנזרת מכלום ומאמינה שאיזון הוא המפתח להכל. אני יודעת לנהל שגרה מאוד בריאה, ועדיין לחגוג כשצריך. המטבח זה הלב של הבית, ואוכל מבחינתי הוא חגיגה. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בקורונה זה שמאבדים את חוש הטעם ואין יותר טעם לחיים. אני אהיה מוכנה להשמין בשביל תפקיד. נראה לי שזה יכול להיות כיף. אבל אם אפשר אחרי תפקיד שצריך לרזות בשבילו - אז בכלל תענוג.

     

     

    לא למדתי כלום בקורונה. אולי קצת לנוח. בגל הראשון, כמו הרבה אחרים שנהנו לעצור רגע, גם אני הייתי קצת רומנטית לגבי המגפה. הייתי בשיקום, היה לי זמן איכות בזוגיות, עברנו בדיוק בית, והיה לי כיף לקנן. הגעתי למצב שלא ידעתי איפה הטלפון שלי נמצא בכלל. היה לרגע חופש גדול, ושמחתי בו מאוד. כשזה המשיך והמשיך, פתאום זה הכה בי. המסרים המבלבלים, זה שאתה לא יודע מה מותר ומה אסור, זה שאין תיאטרון, ממצב שאני משחקת ערב־ערב, תפקיד אחרי תפקיד, פתאום נהיה ריק גדול. לא עצרתי להתאבל. אני ממש טובה בלהדחיק, ובלהתרכז בטוב כי יש מלא טוב, והדחקה כרגע היא עדיפה כי אני לא רואה ששום דבר טוב ייצא לי מלהתעסק בכאב שזה מביא.

     

    ועדיין, בחודשיים האחרונים אני שואלת יותר ויותר: מה נסגר?! למזלי יש לי את הקמפיינים שאני עושה (BBB, סלע בינוי, פאיו, מייקל קורס), כך שאני ממשיכה לעבוד פה ושם. אני גם באה מבית שחווה משבר כלכלי, ואני עובדת מגיל 14, אז תמיד חינכו אותי לחסוך גרוש לבן ליום שחור. השאלה היא לא אם התיאטרון ייפתח, אלא מתי, ועד אז, אני אתן פוש גם בטלוויזיה ובקולנוע. אני לא הולכת לעשות הסבה מקצועית. וגם אם הייתי רוצה, מה אני אהיה? פקידת שומה? הקורונה היא זמן להרבה דברים. לייצר הזדמנויות, אבל גם להרגיע איזה לחץ להספיק משהו בזמן הסגר. אנשים למדו שפה, למדו לבשל, למדו לנגן, עשו MBA (תואר שני במנהל עסקים - א"ס), אבל התובנה שלי היא דווקא ששום דבר לא דחוף. אפשר שנייה להיות בחופש או סתם לנוח. ברור שיש לי חרדה כלכלית ובריאותית, אני לא חיה בסרט, אבל אני מנסה להחזיק חזק באופטימיות ומזכירה לעצמי: הערך שלי קיים בגלל מי שאני. ולא תלוי קריירה או דברים חיצוניים.

     

     

    להתבגר זה כיף. התחלתי לעבוד בתחום בגיל 18. אני כבר 15 שנה בתוך העסק הזה. מרגישה סוג של גדלתי בעסק הזה אל מול כולם. היו תקופות שהרגשתי מאוד חשופה. מאוד בחוץ. רק בתקופה האחרונה אני מרשה לעצמי להתכנס פנימה. לא בגלל שיש לי מה להסתיר, פשוט הרבה יותר נעים לי. לומדת להבין מה עושה לי טוב ומה לא. נגיד, אירועי יח"צ לא עושים לי טוב. לא מבינה מי יכול לאהוב את האירועים האלה בכלל.

     

    גיליתי את נפלאות "הלהיות בבית". השקט והפשטות. פעם פחדתי מהצד הזה, הביתי והשקט, ולכן תמיד רציתי להיות בחוץ. פשוט אף אחד לא אמר לי כמה נעים בפנים. יש משהו מאזן במקום הזה. פחות לרדוף אחרי דברים. פחות להיות במקום של השוואה. פחות לחץ. פחות תחרות. ועדיין, אני מאוד אוהבת לעלות על הבמה, אחרי תקופת חזרות ממושכת, לחגוג את כל העבודה הקשה שעשית מול הקהל.

     

    בכלל, גיל 30 פי אלף יותר כיפי מגיל 20. בגיל 20, הייתי וונאבי של דעות שעוד לא היו לי, וחלומות שעוד לא התגבשו לי, וגרתי בדירות מוזרות שקראתי להן "קסומות" משום מה. הייתה לי מערכת יחסים מוצלחת קבועה ובריאה אחת בלבד: עם העבודה שלי. רק שם הצלחתי. ואז קלטתי שכל מה שעברתי בשנות ה־20 עם בחורים היה שכר לימוד, ושהגיע הזמן להסיק מסקנות כי "מה נסגר איתי ועם החיים שלי" בתחום הרומנטי. בגיל 20 את עדיין אוכלת סרטים ומגבשת את עצמך, ועם כמה שלא נעים לי להודות - נראה לי שסיימתי את גיל ההתבגרות שלי רק כשנהייתי בת 30. רק עכשיו אני מרגישה חזקה יותר, מנוסה יותר, רגועה יותר, מעריכה יותר ושיכורה הרבה יותר, כי מה לעשות שבגיל 30 אתה יכול להרשות לעצמך את כל הבקבוק ובגיל 20 זה היה רק כוס אחת. רוק 30.

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 29.09.20 , 01:00