"הטירונים שלי קראו לי השטן"

טום אביב

תקופת שירות: 2009-2006

איפה שירת: בסיס זיקים

תפקידים: מ"כ טירונים ורס"פ,

השתחרר בדרגת סמ"ר

שעת ארוחת צהריים בבסיס "זיקים" שליד אשקלון. היום הוא יום חג. את ההמבורגרים הקפואים והאורז הלבן הולך להגיש לטירונים בבסיס לא אחר מאשר השף טום אביב. גם עבור טום מדובר ביום מיוחד. את מרבית השירות הסדיר שלו הוא העביר בזיקים, ומאז שהשתחרר לפני כ־11 שנה הוא לא חזר לשם. ולא, הוא לא היה טבח צבאי. גם החלום להפוך לשף לא נולד במטבח של זיקים. זה קצת מפתיע עבור מי שמכיר את טום של היום, אבל בסדיר הוא היה מ"כ קשוח של טירונים, אחד שלא כדאי להסתבך איתו. החלום שלו היה להיות לוחם בנח"ל, וכשזה לא הסתדר התגלגל לתפקיד של מפקד טירונים מורעל.

לקראת השחרור, מספר טום בחיוך, הוא עבר לתפקיד הרס"פ. עם כל הסטריאוטיפים שנלווים לתפקיד — אחד כזה שצורח בלי הפסקה, מחלק שעות ביציאה ומעמיד את החיילים בטורים מדוגמים בתור לחדר האוכל. "אם מישהו היה זז בתור בלי רשות הייתי מעיף אותו לאכול באוהל מנת קרב. חיילים היו מפחדים ממני פחד מוות. הייתי נכנס לכל שיחה בידיעה שמישהו עלול לחטוף שבת. את יודעת איזה צרחות הייתי דופק? בגלל זה יש לי קול צרוד עד היום, גמרתי את עצמי. קראו לי השטן. יש פה 'דולב' ענק של מים, 20 ליטר לפחות. פעם אחת תפסתי חייל מעשן איפה שאסור לעשן, אמרתי לו שאלמד אותו לקח ונתתי לו דלי קטן. ביקשתי ממנו להוציא את כל המים מהדולב, אחרי זה לנקות אותו ולמלא מחדש, זה לקח לו שש שעות".

אתה כזה עצבני גם במטבח?

"לא, זה עבר לי. בתחילת הדרך שלי כשף הייתי ככה בול אבל הבנתי שזו לא השיטה. פעם הייתי מנהל את המטבח ומעיף אנשים הביתה בצרחות מטורפות. הבנתי שזה לא יכול להמשיך לעבוד ככה והבאתי מנהל מטבח שעושה הכל. אני רק בודק שהכל מתנהל כמו שצריך, אבל עדיין הטבחים שלי מפחדים ממני. את יודעת למה? כי אני מופרע, לא כי אני צועק. אני זורק סירים לפעמים, ברור, אבל אף פעם לא על העובדים, אלא על הקיר או על הרצפה. זה התקפי עצבים שיש לכל טבח".

צילום: אבי רוקח

כל פינה בבסיס מעלה אצלו זיכרונות. הוא כבר בן 32, זכה ב"מאסטר שף" ועומד מאחורי מסעדות מצליחות כמו "קוקו במבינו", אבל השירות הצבאי עדיין חקוק אצלו היטב בנשמה. "הייתה תקופה שהיו נופלים עלינו מעזה כמעט 20 רקטות ביום", הוא מחייך. "אין לך מושג אפילו כמה לילות העברתי במיגוניות האלה כאן. פעם נפל באוהל של הפלוגה שלי פגז על מיטה שהיה אמור לישון בה אחד החיילים ובמזל לא היה אף אחד באוהל. מאז המיטה הזו הפכה למקודשת, כולם רצו לישון בה".

מה ההיגיון? אני הייתי מפחדת יותר.

"תחשבי הפוך. מה הסיכוי שייפול טיל בדיוק באותו המקום פעמיים?"

"הייתי חייל בודד"

הגיע הזמן לבדוק את טום בשטח. לראות מה נשאר בו מאותו מ"כ אימתני שהטירונים היו רועדים מפניו. לתפקיד שפני הניסוי לוהקו טירונים של פיקוד העורף. טום עושה את הדרך אליהם בריצה, נכנס לאווירה. בדרך הוא נעצר כמה פעמים כדי לעשות סלפי. מה לעשות, לא כל יום החיילים פה רואים סלב בבסיס, ועוד על מדים. וזה עוד כלום לעומת ההפתעה שחיכתה לטירוני מחלקה מספר אחת של פיקוד העורף. הם בטח לא ציפו להיתקל במ"כ טום אביב.

"שלום, אני טום אביב ואנחנו הולכים לעשות עכשיו שכיבות סמיכה", הוא פוקד במבט רציני. "כשאני יורד אתם חייבים לרדת איתי באותו הקצב בדיוק". הקשיחות אולי נשארה אבל הכושר לא משהו, בשכיבה העשירית טום כמעט שובק. אז הוא עובר למשהו שבא לו יותר בקלות, לעשות סלפי עם כל מי שמבקש.

"אף אחד לא רצה להסתבך איתי". אביב בסדיר

מאחורי הצחוקים, מספר טום, החיים בתקופת הצבא לא היו תמיד קלים עבורו. "הייתי חייל בודד", הוא מפתיע. "ההורים שלי ואחותי היו בחו"ל ואני הייתי חוזר בכל סופ"ש לדירה ריקה בתל־אביב. לא הייתה לי משפחה לפרוק את מה שעובר עליי. זה שלא הלכתי להיות בקרבי בנח"ל קצת הוריד לי את הרוח מהמפרשים אבל עדיין לא חשבתי לרגע לוותר. התרגלתי מהר להיות חייל בודד. במילא ההורים שלי לא היו הורים מעורבים. כשאמא שלי עזבה את הארץ, התחלתי את הצבא. היא אמרה לי 'תשמע, אני לא האמא שתחכה לך עם הבישולים, אז אין לך מה להתבאס'. וזה נכון. גרתי לבד בדירת סטודיו קטנה בתל־אביב, הייתי מכין לעצמי אוכל ומכבס לבד אבל לא הייתי מסכן. פעם הרס"ר של הבסיס הביא לי חבילה של חיילים בודדים עם גרביים ותחתונים. צחקתי, אמרתי להם שייתנו את זה למי שצריך כי אני לא צריך כלום".

נשארו לך חברים מהצבא?

"לא", הוא עונה בכנות נוגעת ללב, "לא אהבו אותי. אין לי אף חבר מהתקופה הזאת, גם בזמן השירות הייתי די לבד".

איך הצבא השפיע על מי שאתה היום?

"אני אפתיע אותך, הצבא היה מבחינתי שלוש שנים קסומות שהפכו אותי למי שאני — אחראי, פיקודי, מסודר, דעתן. אני רק מצטער על דבר אחד, שלא הייתי בתפקיד יותר קרבי. אני רואה את ההבדל ביני לבין אחותי שלא עשתה צבא. יש המון דברים טובים שהצבא היה יכול לעזור לה, לעצב אותה. לעשות שירות צבאי משמעותי זה משהו שאסור לאף אחד לוותר עליו. לזרוק שלוש שנים לפח בתפקיד בלי משמעות זו גישה הזויה. כדאי להיות כמה שיותר משמעותי ולא רק בלחימה. יש תפקידים חשובים גם בתור ג'ובניק, הצבא צריך את כולם. אני מאמין שבכל דבר שאתה עושה צריך ללכת עד הסוף ולא לעשות חצי עבודה.

"אני תמיד אומר למלצרים שלי 'אם תהיו מלצרים טובים תהיו גם עורכי דין טובים'. ככה זה גם בצבא — אם תהיה חייל טוב תהיה אזרח טוב. משהו חשוב שלמדתי בתפקיד שלי בצבא כמפקד זה לזהות מיד מי מתאים ומי רציני, ומי לא".

שירתת פה כחייל בודד שלא היו לו הרבה חברים. איך אתה מרגיש עם ההערצה אליך וכל הבקשות לסלפי?

"זה מוזר לי, אבל אני משתדל לא להתרגש יותר מדי מתופעות של הערצה, הבנתי שכמה שאקח את זה עם רגליים על הקרקע יהיה לי יותר קל. אל תשכחי שכל יום אני מארח אנשים ואני חייב לצאת אליהם ולשאול אם טעים ולהתעניין מאיפה הגיעו וכו'. אני לא מהשפים שיהיו רק במטבח ולא ייצאו החוצה לאורחים".

"הייתי מת על לוף"

אחרי הסיור בבסיס אנחנו מגיעים למטבח. כבר בכניסה מתחילות ההתלחשויות, בעיקר בנות שמצביעות ומסמיקות כשטום מחזיר להן קריצה. "שלום, באתי לביקורת איכות", הוא צועק בלי שום בושה. "האמת, המטבח נראה פה הרבה יותר טוב ממה שהיה פה לפני 11 שנה". טום לוקח עם היד המבורגר ממגש החלוקה וטועם. לא רע בסך הכל, הוא מחווה דעה. "לא היה לי שום קשר למטבח בשירות שלי", הוא מבהיר. "אני בחיים לא עשיתי כלים בצבא, אפילו לא פעם אחת ואפילו לא בתור טירון. אבל הייתי אוכל הכל, הייתי מת על לוף, טוחן את זה כל הזמן. עד שיום אחד עשו לנו תחרות אכילת לוף ומאז לא יכולתי להריח אותו יותר".

צילום: אבי רוקח

מה אתה חושב על האוכל בצבא? ממה שאתה רואה כאן עכשיו יש הקפדה על תזונה בריאה.

"קודם כל, המצב יותר טוב בהשוואה לזמן שאני שירתתי פה, אבל עדיין אין מספיק מחשבה על ערכים תזונתיים. תראי, הכל שוחה בשמן. אפשר תמיד לבשל יותר בריא, להסתכל יותר על ערכים תזונתיים, לעבוד עם הרבה הודו וחזה עוף ופחות עם קפואים תעשייתיים. החיילים אוכלים שמן, שותים קולה, דופקים במבות בשק"ם ומעשנים סיגריות ואז את רוצה שהם ירוצו לך במד"ס?".

בזמן שטום מסיים להכניס את העופות לתנור נכנס נג"ד המטבח רונן דוידזאדה. "עושים תחרות חיתוך ירקות?" הוא צועק לעבר טום ומתחיל לארגן את חומרי הגלם. מסביב לשולחן מתאספים תורני המטבח וטום בוחר את נג"דת המטבח להתחרות מולו. שלוש, שתיים, אחת — והפתעה. השף הכוכב מדדה מאחורי הנג"דת הנמרצת. "איך אתה יכול לחתוך ככה סלט? זה מאוד מסוכן, הידיים שלך רועדות", זורק דוידזאדה בהקנטה.

"יש לי בעיה עצבית מאובחנת", מחזיר לו טום ברצינות. "אני גם מתאגרף אז זה רק מחמיר את הרעידות, אבל תראה, אני עדיין חותך טוב. זה בעיקר לא אסתטי בעבודה, אז אני לוקח כדור שמעביר את זה לארבע שעות או כוס יין אדום אחת שעוצרת את הרעידות".

"טוב, הוא גם נמצא במעמד שהוא לא נוגע בסכין אף פעם", ממשיך הנג"ד להקניט.

טום: "נכון, אבל אני אוהב להיכנס למטבח גם אם אין לי סיבה. אני עושה טסטים לבד, אוהב להיות עם היד על הדופק".

דוידזאדה: "רק שתדע, אני לא רואה תוכניות בישול, זה משעמם אותי".

טום: "גם אני לא רואה. לא אוהב את זה, תוכנית בישול זאת פרסומת אחת גדולה. איך שלא תסתכל על זה אתה מפרסם מוצרים. באיזשהו שלב אתה מרגיש שזה לא אתה. אם אתה זורק לפח, אתה צריך להגיד 'השקית בחסות', אם אתה חותך משהו 'הסכין בחסות'. מה אני - פרסומאי? באתי לעשות אוכל. באחת התוכניות ביקשו ממני לעשות את כל התפריט עם פחית טונה שימורים. שם שברו אותי".

אחרי שהובס בתחרות חיתוך הסלטים, טום יוצא מהמטבח לכיוון חדר האוכל. היום הוא זה שיגיש את האורז. "מה לגבי מסעדה כשרה?" שואל אותו דוידזאדה ונוגע בכיפה שעל ראשו. "אם לא הקורונה הייתי אמור עכשיו לפתוח מסעדה כשרה בתל־אביב", מכריז טום, "זה סופר מעניין ומלהיב אותי".

דוידזאדה לא מניח לשף הסלב. "תגיד", הוא שואל, "מה עם חיי משפחה? לא הגיע הזמן?"

טום, שמדורי הרכילות עמוסים בדיווחים על דייטים שלו עם מפורסמות כמו מורן אטיאס, עונה ברצינות: "כרגע אין לי זוגיות, המקצוע שלי מאוד קשה ותובעני. אני בגיל שכבר בא לי להקים משפחה אבל הזמן עף ולא עובד לטובתי. אין לי הרבה זמן להשקיע בזוגיות, כי הראש שלי כל הזמן בעבודה. העסק שלי הוא הדבר מספר אחת בחיים שלי, ויש לי בראש גם חלומות על חו"ל שאני רוצה להגשים. רק עכשיו, כשהייתי בבידוד, הבנתי פתאום שאני יכול להוריד את הרגל מהגז ושהעולם לא ייעצר ושזה בסדר".

דוידזאדה: "המקצוע הזה הוא קללה, אין בו חיי משפחה".

טום: "מה גם שבניגוד למה שחושבים הוא לא כזה מתגמל כלכלית. אם אתה מסתכל על זה שעתית, כמה אתה מרוויח לשעה, אתה אומר 'פאק, יש מקצועות שהייתי עובד פחות שעות ומרוויח הרבה יותר'. גם כשאתה בעלים והמסעדות שלך עובדות זה עדיין לא מספיק מתגמל. המקצוע היום נחשב לקלאסה, אתה כוכב, אבל אין בזה כסף". •