בערב ראש השנה ענתה אסנת איסקוב לטלפון מבתה, שירה. אסנת הייתה בביתה בכרמיאל, והתכוננה לערב חג מצומצם עם בעלה בהתאם להנחיות הסגר. שירה הייתה עם בעלה אביעד משה ובנה התינוק בביתם שבמצפה רמון. "היא הרימה טלפון ואמרה שהיא יוצאת אלינו, לכיוון כרמיאל", משחזרת אסנת כעת. "היא אמרה, 'אני לא יכולה להישאר פה. אמרתי לאביעד שאני יוצאת לכמה ימים'. היא לקחה בגדים לילד והכינה תיק מסודר. היא סיפרה שהוא מרביץ לה".
מה שקרה אחר כך ירדוף את אסנת ומשפחתה כל החיים. כשהיא עדיין על הקו ובמרחק 300 קילומטרים, שמעה אסנת איך אביעד משה תוקף את בתה באלימות בלתי נתפסת, דוקר אותה שוב ושוב ומכה בה עם מערוך ללא רחמים. "ותוך כדי הוא צועק ברקע, 'אני לא הרבצתי לה ‑ היא משקרת!'" היא מספרת בקושי. "היינו על רמקול, שמענו הכל. הוא אמר: 'לא מגיע לך כלום, שום דבר', ואז בשקט, בלי לדבר, בלי להוציא מילה הוא לקח את המערוך ודפק לה בראש. שבר לה את השיניים. דקה אחר דקה שמענו את הקול שלה נחלש, עד שהפסקנו לשמוע אותה לגמרי. אמרתי לבעלי, 'הוא בטח דקר אותה. הוא בטח הרג אותה'".
ואת שומעת הכל?
"באותו זמן, היא דיברה אליו, אלוהים יודע מאיפה היו לה הכוחות להגיד לו תוך כדי, 'בוא נעשה משמורת משותפת, אני לא אקח את הילד, אל תהרוג אותי'. לאט־לאט את שומעת קולות של רצח שנאלמים. וזה מגיע לשקט. ואז בעלי תופס את הטלפון. לא ידענו למי להתקשר קודם, למד"א או למשטרה. התקשרתי למשטרה ואמרתי, 'יש רצח במצפה רמון'. ואני כולי רועדת".
× × ×
הקול של אסנת פצוע כשהיא משחזרת את אירוע התקיפה האכזרית של בתה. מאז המקרה היא בקושי מצליחה לישון או לאכול. כל שעות היום היא נמצאת ליד בתה בבית החולים סורוקה בבאר־שבע. על אף שניצלה בנס בזכות שכנים ערניים ועל אף שמצבה משתפר, הדאגות לא פוסקות. ביום רביעי, בשעות הבוקר, אסנת נחרדה כשלחץ הדם של שירה צנח מול עיניה. "העיניים שלה נעצמו והיא לא הייתה איתנו. אני קוראת לה והיא לא עונה. כל הרופאים הגיעו, חששתי שהיא תגיע לפרכוס או לאירוע מוחי. נבהלתי נורא", היא משחזרת בקול רועד. "היא מאוד עייפה. נורא קשה לי לראות אותה ככה. אין לי מילים לתאר. לא אכלתי, לא שתיתי, כולי בתוך אש".
כעבור זמן מה שירה כבר התאוששה, מוכיחה את עוצמותיה שוב ושוב. את רגעי הערות והצלילות האלה היא מנצלת לטובת עדות מול חוקרת משטרה, מנוחה, וסיפור המקרה שלה למשפחתה הקרובה, שמפיצה אותו הלאה כדי שמה שקרה לה לא יקרה לנשים נוספות. את כל הפרטים שחסרים לאסנת בסיפור ‑ ויש רבים כאלה ‑ משלימה שירה בעצמה. "כשהתקשרתי למשטרה, אמרתי, 'יש רצח במצפה רמון, אני אפילו לא יודעת מה הכתובת'", אומרת אסנת. "'אני יודעת שמול הבית שלהם יש את מקאן, החברה שהיא עובדת בה'. לא ידעתי להסביר להם איפה היא גרה. לפי מספרי הטלפון שלהם ובעזרת השכנים המשטרה ידעה לאן להגיע. הילד של השכנה שמע את הרעשים, הוא אמר לאמו. בהתחלה היא לא חשבה שהמצב עד כדי כך נורא, אבל הילדים שמעו את הצרחות של שירה, את הבכי של הנכד שלי. השכנה ירדה והזעיקה את בעלה ועוד שכנים".
השכנים שהגיעו לביתם של בני הזוג בעקבות הצעקות גילו אירוע אלים שהתרחש בקור רוח מצמרר, ממש לנגד עיניהם. "כמה טיפולים השכנים יצטרכו עוד לעבור", אומרת אסנת בדאגה. "פעם אחת הוא פתח את הדלת לשכנה, אחרי שהיא דפקה ושירה צעקה, 'תשברו את הדלת! תצילו אותי!' הוא אמר 'תזיזו את הילדים מפה', נעל שוב את הדלת, סגר את התריס. חלק מהתריס נשאר קצת פתוח, התריס של החלון מעל השיש במטבח. השכן הכניס יד, הרים את התריס ופתח את החלון. אביעד פתח עליו את העיניים. הם שברו את התריסים והחלונות. השכן שאל אותו 'מה אתה עושה?' והוא דוקר ודוקר־ודוקר, מול העיניים שלהם. והילד שלו בתוך שלולית דם רואה הכל". אסנת לוקחת נשימה עמוקה ונושפת לאט, מנסה להתגבר על האימה שעולה בה מחדש. "הוא ניסה לקחת את הילד למקלחת, כנראה כדי לשטוף אותו כשהוא שמע את הדפיקות בדלת".
שירה, מספרים בני המשפחה, זוכרת כמעט הכל מאותו לילה, ומשחזרת כמיטב יכולתה. "היא בקושי מצליחה עכשיו להוציא מילה, הכל כואב לה, אבל היא זוכרת הכל", אומר אחיה, עופר איסקוב. "היא כן משחזרת את מה שקרה ומספרת על הפגיעות. היא אמרה לי, 'אני זוכרת את המכה הראשונה שהוא העיף לי לתוך הלסת. אני זוכרת שהוא העיף לי את השיניים מהמקום. התחננתי שיחוס על הילד, שיעצור לשנייה, שהילד לא יראה. הסתכלתי על הילד ושמעתי אותו בוכה בכי לא רגיל, נוראי'. זה בעצם הזיכרון האחרון שלה מהילד באותו ערב - היא ראתה את הילד שלה מסתכל עליה נדקרת וצורח. היא אמרה עוד, 'הוא לקח את הילד משם רק אחרי שהוא התמלא בדם שלי, לקח אותו למקלחת וחזר להמשיך לדקור'. היא זוכרת את הדקירות ואת הצעקות, ואת התחינה על חייה. היא סיפרה לי, 'התחננתי וצעקתי בטלפון: אבא, תעזור לי, הוא הורג אותי, אבא. הספקתי לצעוק את זה שלוש פעמים והוא לקח לי את הטלפון וניתק אותו'. יותר מהכל היא זוכרת את הפנים של הילד שלה ברגעים האלה ‑ מביט בה. היא אמא מדהימה, תומכת, לא עוזבת את הילד שלה לשנייה. מגיל קטן היא לוקחת אותו ליוגה, לשחייה, לכל החוגים והפעילויות שאפשר כדי לקדם אותו. היא אמא אוהבת".
כמו בהרבה מקרים, כלפי חוץ היה אביעד משה (45) אדם רגיל לחלוטין, ו"המוניטין" שלו גם שימש עילה להחלטה המפוקפקת לאסור את פרסום שמו בימים לאחר המעצר. הוא עבד כמהנדס, ועבר עם שירה (31) למצפה רמון עם בנם רק לפני כשנה, כחלק מפרויקט של העבודה ששלח אותו לבסיס רמון של חיל האוויר. השכנים שנקלעו לזירה סיפרו לתקשורת שהזוג החדש בשכונה אמנם היה מסוגר בתוך עצמו, אך לא הראה סימני מצוקה מובהקים. אבל המשפחה של שירה כבר ידעה יותר מדי טוב עם מי יש לה עסק. זה אפילו לא היה מקרה האלימות הראשון שהם עצמם היו עדים לו.
"לפני שנה בערך, הנכדה שלי בת השמונה וחצי, הבת של בתי הגדולה, הייתה בבית של שירה בתל־אביב. מול העיניים של ילדה בת שמונה וחצי הוא התעלל בשירה", מספרת האם. "הוא דחף אותה, בעט בה, הפיל אותה על המיטה, שרט אותה. הילדה יצאה החוצה ושירה ביקשה ממנה שתתקשר אליי. דרך הווטסאפ היא חייגה וראיתי בעיניים שלי איך הוא מרביץ לה. הזמנתי משטרה. בשתיים בלילה הגעתי אליהם מכרמיאל לתל־אביב, הייתי עוד בפיג'מה. אז כבר הייתה משטרה והיו חוקרים שעצרו אותו ושיחררו למעצר בית לשלושה ימים".
כדי להתמודד עם המקרה ההוא, מספרת אסנת בגילוי לב, לקחה כדור הרגעה כדי שתוכל לעזור לבתה. הפעם הבאה שנאלצה ליטול כדור כזה היה בערב ראש השנה. "כדי לא להרוס להם את הזוגיות, לתת צ'אנס, עשינו שלום בית אחרי המקרה הקודם", היא אומרת בכאב. "אולי עשיתי טעות שלא נתתי לה את הכוח להתגרש. ישבנו כולנו יחד, גם האחיות שלו וההורים שלו, ישבנו ועשינו שלום בית, והכל היה בסדר גמור. וההורים שמחו כשהם נסעו למצפה רמון לשנה בשביל העבודה שלו. לא ידעתי שהוא נוסע בשביל לקחת סכין ולנסות לרצוח את הבת שלי, חשבתי שהוא נוסע כדי להרוויח כסף".
אבל מאז, מעידה אסנת, היא נותרה לא שקטה. "ההרגשה הפנימית שלי הייתה לא טובה. מאז המריבה הראשונה ועד הריב האחרון הרגשתי בכל טלפון שהגיע משירה, שמשהו עומד לקרות. במרווח בין השיחות ‑ היה נופל לי הלב. כשהיא הייתה מתקשרת ישר הייתי שואלת אותה, 'הכל בסדר?' מהסכסוך הראשון קיבלתי סטרס. אמרתי לבעלי שאי־אפשר להמשיך ככה".
איזה מין בן אדם הוא?
"זה בן אדם שיודע לשחק. הוא יודע איך לדבר במפגשים משפחתיים, איך לשחק מול כל אחד, והוא כל הזמן משקר. אפילו באותה שיחה שקרה המקרה, כשהוא הרביץ לה, תוך כדי שיחה, שניות אחרי שהוא התחיל את כל המכות ואת הניסיון לרצוח אותה, הוא עוד אמר, 'היא משקרת, אני לא מרביץ לה'. את השקר של עצמו הוא היה הופך עליה. כל הזמן הוא ניסה להוריד אותה, להפיל אותה, להשפיל אותה. הוא היה אומר לה 'את מכוערת ואני היפה'. הוא כל הזמן אמר לה 'את לא מתאימה למשפחה שלנו', אפשר לחשוב מי זאת המשפחה שלו. הוא היה כמו שחקן.
"הוא גם היה קנאי. לא הסכים שהנכדה שלי, הילדה של הבת הגדולה, תתקרב לילד שלו. כעס כשהיא, הדודה, הייתה קונה לילד מתנות. 'למה היא אוהבת אותו כל כך חזק? למה היא קונה לו מתנות?' הוא היה אובססיבי. הוא לא רצה שהבת שלי תגיע אליהם לישון או לבקר. כשהם היו באים אלינו לכרמיאל, והבת הגדולה שלנו הייתה באה עם הנכדה, מיד היה מתח. מיד הוא היה שותק, לא מדבר, לא משתתף בשיחה המשפחתית. איך שהיא יוצאת מהבית הוא מתחיל במשחק שלו. חד־משמעית יש פה משחק. הוא שפוי לגמרי, לגמרי שפוי. הוא ידע איך ללטף אותה ולהיות חלק מהמשפחה. איך להתנהג אצלנו אחרת ואצלו בבית אחרת".
גם עופר זוכר שזיהה קנאה בהתנהגות של משה, אבל מודה בצער שלא ראה את נורות האזהרה. "אני ראיתי את הקנאה כאהבה מטורפת, לא כקנאה", הוא אומר. "במבט לאחור, הכל נראה פתאום ברור יותר, אבל באותו הרגע, את לא רואה את זה. ממה אני אזהר, מזה שהוא אוהב אותה? מחבק אותה? יכול להיות שלכן הוא השחית את הפנים שלה, שהיא לא תוכל להיות עם מישהו אחר, שמישהו אחר לא יצליח לראות את יופייה. כאילו אם זה לא אני, היא לא תהיה עם אף אחד אחר".
כמו משה, גם עופר עובד בהנדסת חשמל ובמהלך השנים אף יצא לשניים לעבוד יחד בכמה פרויקטים מקצועיים. אף שהוא מעיד שהכל התנהל על מי מנוחות, בדיעבד, הוא אומר, אפשר לעשות הקבלות ברורות. "הוא אדם דייקן שחשוב לו להבין את כל הפרטים הטכניים, הוא קפדן, נאמן לזמנים, פדנט, יודע בדיוק מה הוא רוצה, ואיך הבקרה והניהול מתנהלים", הוא ממשיך. "אם הוא לא מבין משהו במערכת הוא חייב ללמוד ולהבין אותו. וזה בעצם לתאר לפרטי פרטים את מה שקרה לשירה. זה מסביר את כל החתכים שהוא עשה לה. הוא ניסה לחתוך לה את הפנים, לקלף לה את הקרקפת, לחורר לה ריאה־ריאה. רואים שהוא כיוון את הסכין ואת המערוך בדיוק רב, לא כהרף עין, לא 'אני אתן לך מערוך לראש ולא משנה איפה הוא יפגע'. הכל היה מאוד מחושב. הוא שפוי לגמרי. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. גם כשהוא נכנס לניידת הוא שאל, 'מה, שירה בחיים?' הוא ידע לאן זה הולך, הוא ידע שהוא הולך להרוג אותה. זו לא הייתה התעוררות מאיזה מצב לא מודע. כשאתה לוקח את הילד שלך מלא בדם ושם אותו במקלחת וממשיך במעשים ומבצע 52 דקירות ‑ אתה יודע בדיוק מה אתה עושה".
היא אמרה לך שהיא חוששת ממנו?
"אני עם דם חם. אם אחותי הייתה אומרת לי שהיא מפחדת ממנו לא הייתי מאפשר לו להיות איתה. גם כשאמא שלי התקשרה ואמרה לי, 'דקרו את שירה, תבוא מהר', חשבתי שמדובר בפיגוע. לא האמנתי שזה בעלה".
× × ×
שירה ואביעד הכירו לפני כארבע שנים וחצי, כשגרו באותו בניין בתל־אביב. "בהתחלה הייתה אהבה. היא סיפרה שהיא התחילה לעשות ספורט עם השכן שלה, ריצות והליכות, והם מאוד התחברו", מספר עופר. "בהתחלה הוא היה בן זוג תומך, אוהב, לא מפסיק לבוא, לגעת, ללטף, לתמוך, להיות לצידה. לא דברים שכאח אמורים להפחיד".
הם התחתנו אחרי כשנה של היכרות, ולפי מקורביה של שירה, היה מדובר בצעד מהיר במיוחד עבורה. "את אביעד לא הכרתי, רק דרך הסיפורים בהתחלה כשהם התחילו לצאת. הבנתי שזה רציני אבל לא תיארתי לעצמי שפתאום תהיה חתונה, ופתאום היריון", מספרת שני, חברה של שירה זה 20 שנה. "זה לא אופייני לשירה. היא מאוד קפדנית בבחירות שלה, בקטע טוב. בזוגיות היא הייתה מאוד בררנית, מאוד דעתנית. הקשר שלנו נותק מהרגע שהיא התחתנה. לא הייתי בחתונה שלה, אפילו לא ידעתי שהיא התחתנה איתו. היא שלחה לי תמונה מהחתונה שבועיים אחרי. זו הייתה חתונה קטנה בבית כנסת. אבל אני עדיין בשוק מוחלט מהסיפור".
לפני שנה וחצי נולד בנם. "הוא היה אבא פעיל", אומר עופר, "אבא שאכפת לו, שאוהב את הילד שלו, שמשחק איתו, מקלח אותו".
מה שלום הילד היום?
"הוא בקושי ישן. הוא מתעורר בוכה בלילות מתוך שינה, מחפש את אמא. ניסינו להראות לו אותה בשיחת וידיאו, לקשר ביניהם, אבל הוא לא הצליח לזהות אותה. הפנים שלה הושחתו לגמרי, והיא בלי שיער, נאלצו לגלח לה את כל השיער בגלל הניתוחים הדחופים".
לפני חודשים בודדים גילו בני הזוג שהם בהיריון שני, אך בשבוע העשירי התברר שלעובר אין דופק ושירה נאלצה לעבור הפלה. זה קרה ימים ספורים לפני התקיפה. "שבוע לפני המקרה הייתי אצלם בבית בפעם הראשונה במצפה רמון, כדי להיות איתה בגרידה", מספרת אמה אסנת. לדבריה, השתלשלות האירועים סביב ההליך משקף היטב את אופיו של משה.
"רציתי להזמין אותה אליי הביתה, לבצע את הגרידה קרוב אלינו. יש רופאים שאני מכירה שעובדים צמוד למכון הקוסמטיקה שלי", אומרת אסנת. "אמרתי לו, 'נעשה את זה אצלנו ואשמור עליה, עד שהיא תחלים, אשמור על הילד, שלא תצטרך לעזוב את העבודה ולהיות איתה'. הוא הסכים לעשות את זה לידנו, אבל לא הסכים שתישאר. שאלתי אותו, להביא אותה מבאר־שבע לכרמיאל לעשות גרידה ולהחזיר אותה למצפה רמון זה נראה לך הגיוני? אני רוצה לשמור עליה פה, יש לכם גם תינוק. אבל חס וחלילה שהוא ישחרר אותה עם התינוק. זאת האובססיביות שלו. חס וחלילה לא לשתף, חס וחלילה שהיא תהיה אצלנו, במקום להגיד תודה רבה שיש משפחה תומכת.
"אז הוא אמר לי, 'אולי תבואי את אלינו'. אמרתי 'בסדר', למען שלום הבית שלהם, שלא יהיו בעיות, אני אגיע אליהם. סגרתי את המכון ונסעתי אליהם. יום למחרת הוא רצה כאילו לכבד אותי והכין על האש. הוא מכין על האש פרגיות וסטייק וזה חצי חי. הסטייק חי. אני אומרת לו, 'אביעד, זה לא מוכן', והוא אומר, 'לא, זה בסדר'. זה אמנם קטן, אבל מה אני רוצה להסביר? שאם הוא אומר משהו הוא משוכנע בו, והוא כאילו משכנע את עצמו שהוא צודק. הוא אומר שקר ועושה מניפולציות שהוא צודק. כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו ולא אותי. אי־אפשר לנצח בוויכוחים, לא הייתה אפשרות בוויכוח על השקר שלו, זה היה אינסופי. זה דברים שלא יכולתי לקבל. ואז שירה אמרה לי, 'אמא, את מבינה כמה קשה לחיות איתו? הוא בן אדם קשה'".
הביקור הראשון הזה בביתם בדרום הותיר את אסנת עם תחושות קשות. "אחרי הגרידה, כשבאנו שלושתנו יחד בדרך למצפה רמון... אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, תדמייני לעצמך שמישהו לוקח סכין וחותך לך את הלב מצד לצד באיקס. אני מספרת לך את זה עכשיו ומרגישה את הסכין שוב חותכת לי את הלב, כמו באותו הרגע שהגעתי איתם למצפה. בשלב מסוים שאלתי את השכנים, איך אתם חיים פה? לא קשה לכם? ישבתי על ספסל והרגשתי שזה עושה לי רע. כשחזרתי הביתה אמרתי לבעלי, 'תקשיב, שירה נמצאת שם לבד, אתה צריך להיות שם כדי להרגיש את ההרגשה שיש לי'. ובעלי אמר, למה היא לבד? כל כך הרבה אנשים גרים שם. אמרתי לו, 'אני לא יודעת, ההרגשה שלי שהיא כאילו לבד. שמשהו לא טוב יקרה".
× × ×
משה נעצר מיד לאחר התקיפה וכיום הוא חשוד בניסיון לרצח, פציעה, חבלה חמורה ותקיפה. המקרה המזעזע שטילטל את מצפה רמון בערב החג הוציא עשרות מתושבי המועצה להפגין נגד אלימות כלפי נשים והוביל לפתיחת מימון המונים עבורה, שצבר עד כה יותר ממיליון שקלים. הזעם הציבורי רק גבר כשהשופט ג'ורג' אמוראי החליט להיענות לבקשתם של משה ועורך דינו ולא לפרסם את שמו של החשוד, "כדי להגן על מוניטין בן 45 שנה". ההחלטה התהפכה רק כעבור כמה ימים, בעקבות ערעור של 'ידיעות אחרונות' ו־ynet לבית המשפט המחוזי והגיעה אל אריאל וואגו, ולאחר שהמוני אנשים פירסמו את שמו של משה ברשת באקט מחאתי. המשפחה עדיין לא סולחת על הבחירה של בית המשפט להגן על פרטיותו של הפוגע. "אני חושב שהשופט ג'ורג' אמוראי טעה, בלשון המעטה, ובבית המשפט המחוזי עשו צדק", אומר עופר בהתרסה. "השופט החזיר את אמוראי לבית הספר למשפטים, לימד אותו מתי צריך להגן על השם ומתי לא".
"פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת את הנעשה בין כותלי המשפט הפלילי הן עקרונות יסוד משפטיים", מתעקש עו"ד בן מעוז, המייצג את המשפחה לצד עו"ד חיים שוקרני. "כנגזרת מכך, קבע המחוקק כברירת מחדל, כי זהותם של חשודים ונאשמים תפורסם לעיני הציבור. בית המשפט רשאי לסטות מעקרונות אלה ובלבד שהחשוד יצביע על נזק חמור ויוצא מגדר הרגיל אשר יש להעדיפו על פני האינטרס הציבורי שבפרסום. עניינו של אביעד משה אינו חורג מן הכלל ולפיכך שגה בית משפט השלום כשביסס החלטתו על נימוקים אלו ואסר את הפרסום.
"בצדק רב, הפך בית המשפט המחוזי את ההחלטה והתיר את פרסום זהותו. החלטה חשובה זו בישרה לציבור כי כותלי בית המשפט אינם יכולים לשמש מחסה ומסתור של מי שפוגע בצורה אכזרית כזו בנשים. טענתו של אביעד משה לפגיעה במוניטין נדחתה, ואולי זה הזמן להציע לו ליצור לעצמו 'מוניטין חדש' - כזה שיסייע לו בין כותלי הכלא בשנים הבאות".
עורכי דינו של משה, עו"ד ששי גז ועידן שני, לא מסרו תגובה בשמו, אך שני יצא בעבר נגד מה שהגדיר הפרה המונית של הצו שהטיל השופט אמוראי. ובעוד משה עושה מאמצים אדירים להישאר בצללים, דווקא שירה ומשפחתה מסרבים לקחת את נתיב השתיקה. שירה התירה את פרסום שמה כבר מהרגע הראשון, ובצעד נדיר אף עודדה את פרסום תמונותיה הקשות מבית החולים. "היא אמרה, 'אני רוצה שכל העולם יראה מה הוא עשה לי, אני לא רוצה שנשים אחרות יסבלו'", אומר עופר. "היה חשוב לה שיראו אותה ויבינו שאסור לשתוק".
גם עו"ד מעוז מתבונן בהשתאות על החוסן והנחישות שמפגינה המשפחה בניסיון למנוע ממקרים כאלה להישנות. "כעורך דין העוסק במשפט הפלילי, אני מייצג מגוון רחב של אוכלוסיות, לעיתים בהיותם חשודים ונאשמים בפלילים, ולעיתים דווקא מהצד השני של ההליך - כקורבנות ונפגעי עבירה", הוא אומר. "אופן הייצוג ותכליתו משתנים ומותאמים לצורכי הלקוח. כל עו"ד העוסק בתחום הפלילי מבין כי לא ניתן לשמור על ריחוק רגשי. מהרגע שקיבלתי את הייצוג בתיק הנוכחי, הבנתי שלפחות לתקופה הקרובה, אהפוך לחלק בלתי נפרד מחייה של שירה ומשפחתה. היה ברור לי, שלצד המערכה המשפטית, אהיה שם עבורם גם ברגעי המשבר, הקושי והשיקום הארוך שצפוי לשירה.
"כבר בפגישה הראשונה עם שירה ומשפחתה בבית החולים, נגלתה לפניי משפחה חזקה ותומכת. ראיתי כיצד קרוביה של שירה נרתמים ללא יוצא מן הכלל למשימת חייהם. לא ניתן היה להתעלם גם מהרצון המשותף לכולם לזעוק את זעקתן של הנשים המוכות. הפתיע אותי כיצד שירה ומשפחתה - בזמן שפצעי הדקירה עוד מדממים - מבקשים ללמד את הציבור שיעור ולקח מהאירוע הנורא הזה, מבקשים להעביר את המסר ולשתף את סיפורם עם הציבור, על מנת לנסות ולמנוע את המקרה הבא".
אם אישה בסביבתכם נמצאת במערכת יחסים אלימה, הפנו אותה לקו החירום של משרד הרווחה בטלפון 118 או 077-9208560, או התקשרו בעצמכם. המוקד מאויש במשך 24 שעות ביממה ומעניק שירות בעברית, בערבית, ברוסית ובאמהרית.
