לפני עשר שנים, כשעוד הייתה מדריכה בדרגת סרן בבית הספר לטיסה, סא"ל ג' הציבה לעצמה מטרה: להיות אשת ברזל. "זה הצריך בעיקר השכמות מוקדמות וסופי שבוע", היא נזכרת. "הייתי קמה בארבע בבוקר, רוכבת על האופניים, ובשבע כבר יושבת אדמדמה בחדר התדריכים".
האימונים המפרכים הוכיחו את עצמם. אף שההכנות לא גזלו ממנה ולו שעת טיסה אחת, ג' השלימה בהצלחה תחרות "איירון מן" מלאה. מדובר בטריאטלון הכולל שחייה של כארבעה קילומטרים, רכיבת אופניים של 180 קילומטרים ולקינוח — ריצת מרתון. "אני מאוד מאמינה שאתגר פיזי מוציא מאיתנו משהו מנטלי בקצה", מסבירה ג' את הרציונל מאחורי הסבל הזה. "כשיש לך שעות לשבת על מושב האופניים או לרוץ, אתה מתבשל טוב־טוב עם המחשבות שלך".
אנחנו נפגשים מחוץ לדת"ק (דיר תת־קרקעי) של טייסת 122 בנבטים, לשם היא מגיעה בסרבל טיסה, קוקו בלונדיני, זוג עגילי זהב עדינים ומשקפי שמש "רייבאן" שתלויים על צווארון הטישירט שמתחת לסרבל. מולנו עומדים בשורה קומץ מטוסי גאלפסטרים, דקים ואלגנטיים. הם מצוידים במיטב הטכנולוגיה שיש לתעשיות הביטחוניות הישראליות להציע: מערכות תצפית, בקרה ואיסוף מודיעין מהמתקדמות בעולם.
טייסת 122 היא הממלכה של אשת הברזל ג', בת ה־36. בדיוק לפני שנה מונתה לפקד עליה, האישה הראשונה בהיסטוריה של חיל האוויר שעומדת בראש טייסת מבצעית. אמנם הטייסת שייכת למערך התובלה של החיל, אבל השם מטעה. מטוסי הגאלפסטרים התמימים למראה הם חוד החנית של מערך האיסוף והתקיפה של צה"ל. בלעדיהם לא יכול חיל האוויר להרשות לעצמו להגיע למקומות הרחוקים ביותר, וזה מבלי לומר את המילה המפורשת "איראן". "חיל האוויר פועל בכל הזירות", מדקלמת ג' את מה שמותר לומר בהקשר הזה, באותו חיתוך דיבור נצחי של טייסים.
כמו הסיום המוצלח של קורס הטיס, תחרות האיירון מן או הלימודים בפו"ם, גם את ההישג האחרון שלה לא רואה ג' במשקפיים מגדריים. "אני לא מתייחסת לעצמי כאישה שהגיעה להיות מפקדת טייסת, אלא כאדם עם כישורים מסוימים שהתאימו לזמן ולמקום", היא אומרת. "אני משווה את עצמי למקבילים שלי, לא לנשים אחרות. אני גאה בעצמי שהגעתי לתפקיד כי זה מה שרציתי לעשות. ברמה האישית מאוד שמחתי, אבל בכובע של 'האישה', אני לא יודעת להגיד ששמחתי בשם כל נשות הארץ באשר הן. להפך. הגישה שלי היא 'בואו נסתכל על בני אדם ונמצה את היכולות שלהם', וזה רלוונטי לכל מיני אוכלוסיות, לאו דווקא נשים".
לדבריה, מעולם גם לא חשה שמפקדיה או הקולגות שלה, רובם המוחלט גברים, מתייחסים אליה באופן שונה. "החוויה שלי בחיל האוויר היא חוויה פיקודית, מקצועית, מאתגרת. לאורך הדרך לא הרגשתי שהמגדר שלי היה שיקול בשום החלטה. יש תפקיד שיש לו דרישות, אתה צריך לעמוד בסטנדרט מאוד גבוה, ומי שחוצה את הרף הזה — מתקדם. אני לא רואה מקרים שבהם מישהו שלא מתאים מתקדם בגלל שהוא גבר או אישה".
למשקיף מבחוץ, לעומת זאת, נראה שדרכן של נשים במעלה שרשרת הפיקוד הצה"לית עדיין אינה סלולה, לפחות לא בחילות היבשה. יש שיגדירו לפיכך את גישתה של ג' אוטופית, אפילו נאיבית. "כנראה אני מסתכלת על החיים יחסית בצורה מאוזנת", היא אומרת בתגובה. מה שבטוח הוא שעד כה הגישה הזו בהחלט עבדה לה.
שמפניות ממבצעים מוצלחים
מהדת"ק אנחנו עוברים למשרדה, ששלט "מפקדת הטייסת" נעוץ בכניסה אליו. "יש תחת פיקודי הרבה מאוד אנשים, שנותנים את הלב ואת הנשמה לטייסת הזו", חשוב לה להדגיש. על השידה מכונת אספרסו, כמה בקבוקי שמפניה עם הקדשות שהוענקו לטייסת בעקבות מבצעים מוצלחים ועלומים שבהם השתתפה, ואוסף של תמונות משפחתיות: בעלה, מהנדס תעשייה וניהול העוסק בתחום ההיי־טק, ושני בניה, בני שש ושנתיים. הם מתגוררים לא רחוק מכאן, בשיכון המשפחות של הבסיס.
הילדים משוויצים שאמא שלהם מפקדת טייסת?
"בבית אנחנו לא ממש עוסקים בזה", היא אומרת בנונשלנטיות המאוזנת שלה. "הבן הגדול יודע מה אני עושה, אבל הוא רואה עוד הרבה מאוד אנשים סביבו שהם טייסים ומפקדים. המסרים שאני מעבירה לו זה, 'תתאמץ, תפסיק לראות טלוויזיה', הדברים הרגילים של אמא לבן שלה".
הפריט היחיד במשרד שחורג מהמסגרת הצבאית הנוקשה הוא מגנט קטן, שמוצמד בחשאיות לצד האחורי של דלת הכניסה, ועליו הכיתוב "א וילדע חייע!" (ביידיש: "חיה רעה"). "זו מתנה מדודה שלי", מתנצלת ג', כמו מבקשת לומר: "המגנט הזה לא קשור אליי".
ואכן, סא"ל ג' היא הכל פרט לפרא אדם. מחושבת, מדודה, קרת רוח, אישה אנליטית בעולם אנליטי. כשהיא נשאלת, למשל, היכן משחק הרגש תפקיד בבואה לנהל את הטייסת, היא עונה ש"בסיטואציות הפיקודיות היותר רגישות, אני מרשה לעצמי ללכת עם האינטואיציה. אבל לא תמיד. רק איפה שהתוצר האנליטי מביא למסקנות דומות לכאן או לכאן, האינטואיציה תיתן פוש לכיוון מסוים".
והנה תשובתה לשאלה אם היא חווה אשמה אימהית בגלל שעות העבודה הארוכות: "החיים הם סינוס. יש תפקידים שבהם יש יותר זמן למשפחה, יש תפקידים שפחות. עכשיו מן הסתם פחות. אבל הילדים שלי נראים לי בסך הכל מאושרים. יש לי רגשות אשם כמו כל אמא או אבא שצריכים לצאת לעבוד ולא רואים את הילדים. אחותי הולכת להיות רופאה ולא יהיו לה חיים יותר פשוטים משלי בהיבט הזה. אגב, גם לרופא הגבר שלצידה".
כדרכה, ג' מנווטת הרחק מהמיתוג המגדרי שמנסים לכפות עליה. ככלות הכל, מדובר במי שמפקדת על מכונת מודיעין מעופפת משומנת היטב, ואני ממשיך להציק לה עם שאלות בסגנון מי נשאר עם הילדים בבית בזמן הסגר ("בתמהיל בינינו, בעלי לוקח את רוב זמן הילדים"). ובכל זאת, גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לא התעלם מזהותה המגדרית בטקס כניסתה לתפקיד. "את מהווה מודל לחיקוי ומושא להשראה לאלפי נשים במדינת ישראל", בישר לה אז. "חיכינו לכך 71 שנה".
"עכשיו שאני מפקדת טייסת, אני מבינה שנוסף לאחריות הפיקודית שלי הצטרפה אחריות נוספת", אומרת ג', שלא ממש מרגישה כמושא השראה שהמתינו 71 שנה לבואו. "השיח הזה, של למנף את היותי מפקדת טייסת ולהעביר מסר לעוד נשים, שיבואו ויראו שאפשר לעשות את זה, הוא טוב. אבל יש גם מקומות שבהם השיח המגדרי רק מעמיק את זה שלכאורה יש שוני בין גברים לנשים. אני באמת חושבת שאין".
אם כבר נפלה בחלקך ההזדמנות לשאת את הדגל הנשי הזה, למה שלא תנופפי בו?
"כי נפנוף יתר עלול לגרום ליותר נזק מאשר תועלת. הדרך שלי היא דרך האתגר, הסיפוק, השליחות והציונות, כל המילים שלפעמים נשחקות בגלל מעטה הציניות. הסיפור מבחינתי הוא להגיד לבן אדם, לאו דווקא אישה, 'בוא, אתה יכול, אתה מספיק מוכשר, רק תתחיל'. אם הייתי יכולה להעביר מסר, זה איך כל נער או נערה יכולים למצות את הפוטנציאל שלהם, גם במקום שנראה להם בהתחלה רחוק ובלתי מושג. הייתי רוצה להעביר את המסר הזה לא רק לנשים".
לא בכל מקום בצה"ל אישה יכולה למצות את הפוטנציאל שלה. תהליך שילוב נשים כטנקיסטיות בחיל השריון, למשל, מתעכב למרות פיילוטים שערך צה"ל ועתירות לבג"ץ.
"יש תהליכים שלוקח להם זמן להבשיל. אם בג"ץ אליס מילר איפשר גיוס נשים לקורס טיס ב־1995, אז כנראה היו צריכות לעבור 25 שנה עד שתהיה מפקדת טייסת. למה? כי צריכה להיות נערה שרוצה להתגייס לקורס טיס, להצליח בו, ולעבור בכל הנקודות הנכונות בהמשך הדרך. בינתיים, מנקודת המבט שלי, צה"ל מקדים את החברה לא רק בשירות נשים, אלא בהרבה אספקטים של שוויון הזדמנויות. לגבי הטנקיסטיות, אני יודעת שיש צוות שעוסק בנושא של תפקידי לוחמה לנשים בזרוע היבשה. גם זה יבשיל ויגיע".
חלק מהסיכון שחיל האוויר לוקח בשילוב נשים בתפקידי לוחמה הוא שהן ייפלו בשבי. זה משהו שחשבת עליו?
"ליפול בשבי זה אירוע לא נעים, לא לגבר ולא לאישה, וזה על בסיס סיפורים שיצא לי לשמוע מאנשים שהיו שם. ואחרי כל זה, בגיל 18, עם כל זה שאנחנו נראים עדיין ילדים, אנחנו אנשים בוגרים שלוקחים החלטות על החיים שלנו ומבינים את המשמעויות שלהן. כל מי שמגיע למקצוע לחימה צריך להבין שבסוף הוא עלול ליפול בשבי".
עם נורקין בקוקפיט
טייסת 122 הוקמה ב־1971 על בסיס מטוסי ה"דקוטה" שהיו כבר אז מיושנים, אם כי אמינים מאוד, ועסקה לאורך השנים במשימות תובלה קלאסיות. בראשית שנות האלפיים עברה מתיחת פנים והתמחתה בביון. מטוסי הגאלפסטרים ("נחשון"), שעליהם מתבססת הטייסת, מיוצרים במקור לתעשייה האזרחית כמטוסי מנהלים מתקדמים. "הם נבנו כך שיוכלו לקחת אנשי עסקים בטיסה ישירה מטוקיו לניו־יורק", מסבירה ג'. "חסכוניים בדלק, מהירים וטסים הרחק מעל התעופה האזרחית, בגובה של 40־50 אלף רגל (בין 12 ל־15 קילומטרים — א"א)".
היכולות הללו מנוצלות בידי חיל האוויר הישראלי למטרות שונות לחלוטין. את כורסאות האוליגרכים המפנקות שבחלקו האחורי של המטוס החליפו עמדות שליטה עמוסות מסכים, ובגחון שלו הותקנו מערכות מתוצרת אלתא והתעשייה האווירית, שהפכו אותו לזוג עיניים ואוזניים מרחף. "יש לנו בטייסת שני סוגי מטוסים מסוג נחשון", אומרת ג'. "העיטם והשביט". העיטם הוא מטוס מכ"ם, הנושא בחלקו האחורי שישה בקרים אוויריים. "זה מטוס שבעצם מגדיל את מערך הגילוי של מדינת ישראל", מסבירה ג' בהתלהבות. "יחידות הבקרה הקרקעיות של חיל האוויר הן בעלות טווח מוגבל. בהרבה מקרים חיל האוויר צריך לפעול מחוץ לטווח שלהן, ושם אנחנו נכנסים לעניינים. אם הולכים לפעולה שהיא הרחק מעבר לגבולות, מטוסי הקרב מקבלים מאיתנו את המעטפת של התמונה האווירית סביבם. הבקרים המוטסים שלנו משדרים ומתארים להם את תמונת הקרב, ומעבירים להם מטרות, שינויים ועדכונים". בשגרה משמש העיטם לליווי פעולות מבצעיות של חיל האוויר בזירה הצפונית. "באזור הזה השמיים מאוד צפופים — טורקים, יוונים, רוסים".
השביט הוא מטוס לאיסוף מודיעין. בחלקו האחורי יושבים אנשי מודיעין השייכים ליחידה 8200 באמ"ן. בעזרת המכשירים שלהם מסוגלים אנשי 8200 לאסוף מודיעין אותות (סיגינט) שערכו לא יסולא בפז. כל זאת, מבלי שהצד השני מודע לקיומם. בשגרה השביט מלווה גם משימות של כוחות קרקעיים, הרחק בעומק שטח האויב.
כל זה כמובן חשאי לחלוטין, חיסרון רציני כשמנסים לשאוב מסא"ל ג' מידע על מה בדיוק היא עושה. "אנחנו רואים פה את חיל האוויר דרך משימות הליבה שלו", היא מוכנה להגיד. "כיף להיות במקום הזה".
מה בכל זאת אפשר להגיד?
"אם עכשיו הולכים רחוק ליעד מסוים, כל ערכת קרב מסודרת עם המאפיינים שלה. תפקידה של ערכת התקיפה לתקוף את הרכיב הקרקעי, ותפקידה של ערכת העליונות הוא להסיר איומים כדי לאפשר לתוקפים לבצע את משימתם. היעוד שלנו במערך כזה הוא לטוס כערכת נחשונים, כלומר: כוח משימה של מטוסי עיטם ושביט, שמייצר למטוסי הקרב תמונת שמיים ותמונת מודיעין. אנחנו צריכים להיות במיקום שיאפשר לנו גם להסתכל על הזירה, גם להיות בטווח קרוב מספיק למְבצעים כדי שנוכל להעביר להם את המידע שהם צריכים, וגם בטווח שמאפשר לנו לא להיות מאוימים ברמה שלא נוכל לעשות את המשימה".
את מטוסי הנחשון מטיסים שני אנשי צוות אוויר, אבל ההטסה היא לא לב העניין. "מבחינת אוטומציה ואוויוניקה, זו ליגה אחרת", אומרת ג'. "המטוס לא מטיס את עצמו לגמרי, אבל הוא תומך מאוד בהטסה בגובה רב. ואז, כשמגיעים לגובה, המטוס מפנה קשב". הקשב הזה דרוש לג' כדי לנהל את המערך האווירי שתחת פיקודה. "במבצעים הרחוקים, לרוב אני אהיה במטוס המוביל. אם המשימה היא לאסוף מודיעין, אני אהיה במטוס השביט. אם עכשיו הבקרה היא המשימה הראשית והזירה המודיעינית צפויה להיות רגועה, אני אהיה בעיטם".
עד כמה את מתרכזת בלהטיס את המטוס?
"כל שלב והחלק הקריטי שלו. אם אנחנו יוצאים מהליין (עמדות המראה) במשקל כבד, אני אדאג להיות בכיסא שמאל (של הקברניט) למקרה שצריך להפסיק המראה. כשנגיע לגובה, אם האלמנט המשמעותי זה להגיע מהר לזירה ולמקם את עצמנו, אני אתרכז בזה. אם הגענו לזירה ואני מבינה שהשיח עם מטוסי הקרב הוא האתגר כרגע, אני אלך לחלק האחורי ואשב עם הבקרים המוטסים. איפה שקיים פוטנציאל להסתבכות, שם אני אהיה".
ואחרי כל זה, כשאת מסתכלת מעבר לכביש ורואה את מטוסי ה־35־F, שגם הם מוצבים בנבטים, לא מדגדג לטוס בהם?
"קודם כל, ה־35־F הוא מטוס מדהים. אבל למרות כל המערכות המתקדמות שיש עליו, זה בסוף עניין של איזה מידע אני יכולה להשלים לו. מבלי להיכנס ליכולות המכ"ם של כל טייסת קרב, משלב מסוים המטוסים האלה הופכים לעיוורים, כי משאבי המכ"ם מופנים למעגל הטיסה הקרוב שלהם. אנחנו משלימים את מה שמעבר".
לא היית רוצה להיות בקוקפיט של מטוס קרב?
"הנחשון לא מושך לאנך (אינו מסוגל לטוס כלפי מעלה ב־90 מעלות — א"א), אבל יש לו הרבה כוח ומאוד כיף להטיס אותו. הוא מאוד יציב, מאוד חזק, מגיע לגבהים מאוד מהר, וגם זה חלק מההנאה".
על ההערכה שרוחש מפקד חיל האוויר לטייסת הנחשונים אפשר ללמוד מהסיפור הבא. מדי שנה משתתפת הטייסת בתרגיל בינלאומי של נאט"ו. לפני חודשיים נערך תרגיל כזה בגרמניה, תחת מגבלות קורונה כבדות. אלוף נורקין הצטרף אליו, כשהוא תופס טרמפ במטוס הנחשון של ג'. "הוא ישב בכיסא שמאל ואני ישבתי לידו בכיסא ימין, שמרתי עליו", היא מחייכת. "בכניסה לשטח האווירי של גרמניה פגש אותנו מפקד חיל האוויר הגרמני, במטוס יורופייטר. מפקדי חיל אוויר בגרמניה בדרך כלל לא טסים, אבל הוא חזר לכשירות במיוחד בשביל האירוע הזה. זה היה רגע מאוד מרגש. כל התחושות הלאומיות מתרכזות למהלך מאוד טקטי של שני מטוסים, כנף לצד כנף".
אחרי הנחיתה בגרמניה השתתפה ג' במטס מעל פירסטנפלדברוק, נמל התעופה שבו אירע טבח הספורטאים במינכן. גם הפעם, במטוס ישבו מח"א הישראלי ומקבילו הגרמני. בהמשך טסו גם מעל מחנה הריכוז דכאו. "במהלך המלחמה סבתא שלי הגיעה עם אמא שלה לעיר שנמצאת ליד דכאו, אחרי שכל משפחתה נרצחה", מספרת ג'. "בטיסה עצמה לא היה לי זמן לחשוב על זה, אבל אמרתי לעצמי אחר כך שאם היא הייתה יודעת ש־75 שנה מאוחר יותר אהיה שם במטוס של חיל האוויר, היא לא הייתה מאמינה".
דור שני של טייסים
ג' גדלה ברמת אביב, דור שני למשפחת חיל האוויר, עוד עניין שהיא מתייחסת אליו באדישות האופיינית שלה. אביה היה בעצמו טייס תובלה, ואפילו מפקד טייסת ממש כמוה. אמה פיזיותרפיסטית ושלושת אחיה הקטנים שירתו או משרתים ביחידות מיוחדות של אמ"ן. "אני הכבשה השחורה של המשפחה", היא מתלוצצת.
"הילדות שלי לא הייתה צבועה בצבעים של חיל האוויר, הוריי מעולם לא אמרו לי 'תעשי כך או אחרת'", היא ממשיכה. "כשאת נערה, לפעמים זה דווקא יכול להיות מבלבל, אבל הם תמיד היו בעמדה שאעשה את מה שאני רוצה הכי טוב שיש, ואם זה מצליח — מעולה".
פרשת אליס מילר, שהבשילה כשהייתה ג' בת 13, עברה אצלה מתחת לרדאר. "זה יהיה מטעה להגיד שהיה לי חזון להפוך לאשת צוות אוויר", היא אומרת. רק בכיתה י"א החלה להתעניין באפשרות של קורס טיס, מתוך הערכה ששם תוכל למקסם את הפוטנציאל שלה. היא זומנה למיונים לקורס לאחר שנאלצה לכתוב מכתב שמסביר בפירוט מדוע היא רוצה להיות טייסת. מאז הנוהל הזה בוטל והיום כל מלש"ב (מועמד/ת לשירות ביטחון) שעומד בקריטריונים לקורס, גבר או אישה, מקבל זימון אוטומטי למיונים.
ב־2003 התגייסה לקורס טיס עם 23 בנות נוספות. "סיימנו שלוש", היא אומרת. "לזכותו של חיל האוויר, אלה האחוזים של מסיימי קורס טיס. בכל מקרה, לא נוצרה שם חבורת בנות. בסוף את מתחברת לאנשים שמתאימים לך".
אף שבשלבים הראשונים של הקורס, כל הבנות ישנות באותו אוהל. מן הסתם זה יוצר חבורה.
"אבל לא כולן ממשיכות בקורס, ובשלב מסוים זו באמת אינטראקציה בין בני אדם. כשאני חושבת על זה, הדבר היחיד שלא היה שקוף מגדרית במהלך הקורס זה נושא סחיבת המשקלים. בנות סחבו פחות. היום גם זה השתנה והמשקלים מותאמים רק למשקל הגוף של החניך".
היא החלה את ההכשרה במגמת מסוקים, ובשלב מסוים הועברה למגמת תובלה, הנחשבת יוקרתית פחות. "הייתי מאוכזבת כי לא הצלחתי להביא את עצמי לרמת הביטוי הכי גבוהה שיש", היא אומרת. "אבל כשלומדים להכיר את מערך התובלה, מהר מאוד מגלים את העניין שיש בו. אין ספק שיש אלמנטים של חדוות טיסה. טייס קרב מאוד נהנה מהטיסה החמה, מה'סטיק מצערת'. אבל לכל מערך יש את הייחודיות שלו. בסוף רציתי להגיע למקום שיש לו פוטנציאל מבצעי רלוונטי לכל זירה. זה מה שמושך אותי".
עם אביה, אגב, מעולם לא נפגשה ברמה המקצועית: עוד כשהייתה חניכה בקורס הטיס, שלפו אותה כדי להשתתף באירוע הפרידה של האב משירות המילואים. דור הולך ודור בא. "שם, בטקס בטייסת, הבנתי לראשונה מה זו אחוות לוחמים", היא אומרת. "ראיתי איך נפרדים ממישהו שטס במשך שנים בחיל האוויר".
היא סיימה את הקורס בדיוק בזמן פרוץ מלחמת לבנון השנייה, שאותה עשתה בטייסת 135 המתמחה בתצפיות. "135 הייתה ברצף של שלישיית מטוסים באוויר במשך שלושה שבועות", היא נזכרת. "זו הייתה הזדמנות, כטייסת צעירה, לראות איך נראית מלחמה מלמעלה".
איך נראית מלחמה מלמעלה?
"כמו מלחמה. הרבה מאוד חוסר ודאות, הרבה מאוד שינויים שקשורים באיומים שיכולים להיות עלינו. עסקנו באיסוף מודיעין טקטי, ממש ייצרנו מטרות בזמן אמת, אז גם היינו חייבים להבין את תמונת הקרב. וכל הזמן, ברקע, התקשורת והאבל. זו הייתה שכבת הגיל שלי, החבר'ה שנכנסו פנימה, אז זה היה הרבה במחשבות שלי".
היא המשיכה להתפתח במערך התובלה: טייסת הקרנפים 131 (מטוסי "הרקולס") שבה עשה אביה מילואים ("בהתחלה חששתי להגיע למקום שאבא שלי שירת בו. אחר כך זה עבר לי"), מדריכה בבית ספר לטיסה וסגנית מפקדת ב' (סמ"ט ב') בטייסת 135. תוך כדי שירות גם הכירה את בן זוגה, שהיה לוחם ביחידת החילוץ של חיל האוויר, 669.
את חופשת הלידה הראשונה תיכננה כדי שתיפול על לימודי התואר השני בכלכלה. "צריך להסתכל קדימה ולשים את הדברים על היומן", היא נותנת טיפ. "אם לא מתכננים דברים כאלה במסלול פיקודי, אין איך לעשות את זה".
ב־2015 מונתה לסמ"ט א' בטייסת 122, והתאהבה מיד. "הבנתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה לפקד על טייסת", היא אומרת. "שזה מקום שבו יש לך יכולת השפעה. שאת, בצורה עצמאית, יכולה לשנות תהליכים". אחרי שסימנה את המטרה עשתה מעבר הכרחי בפו"ם, המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, שאותו סינכרנה עם חופשת לידה נוספת. בספטמבר 2019, עם תינוק בן שנה בבית, ניפצה את תקרת הזכוכית ומונתה לתפקידה הנוכחי.
מה השלב הבא?
"אני רוצה להגיע לתפקיד משמעותי בצה"ל, אבל נכון להיום אני עדיין עסוקה בלחשוב על הטייסת וההתמודדות עם האתגרים הנוכחיים".
יכולה להיות בעתיד גם מפקדת חיל האוויר?
"ברור שכן. זה רק עניין של זמן".
