ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אפי שריר
    ממון • 01.10.2020
    לוקח 10 עד 15 שנים לפתח זן חדש
    סבא של סבתא של עידו בן דור מיסוד המעלה היה אגרונום שסייע בהקמת מושבות הברון, ומאז השושלת המשפחתית עוסקת בחקלאות • הם פיתחו את זני הפירות "נקטרינה פיתה", "אגס גן עדן" ו"שזיף אבטיח" • לא מזמן חתמו על הסכם ליצוא זנים לחברה באיחוד האמירויות • בן דור (36) מספר למה עזב משרת קצין בקבע בסיירת מובחרת כדי לעבוד במשק המשפחתי, למה החליטה המשפחה, שהייתה היצואנית הגדולה ביותר של פירות נשירים, להפסיק את היצוא, ולמה צריך נקטרינה פחוסה?
    נווית זומר ׀ צילום: אפי שריר

    שמעתם על "נקטרינה פיתה" — הנקטרינה שצורתה פחוסה? על "אגס גן עדן" עם הלחי האדומה? על "שזיף אבטיח" שצבעו ירוק בחוץ ואדום בפנים, או על "נקטרינה מנגו" בטעם מנגו? כל הפירות הללו הומצאו במשק בן דור שבמושבה יסוד המעלה בעמק החולה. ספי בן דור (64), בעלי המשק, דור חמישי ביסוד המעלה, מתמחה בפיתוח זנים חדשים של פירות, מגדל אותם ומייצא לכל העולם. המשק של המשפחה כולל בית אריזה ומיון, ועד השנה הם היו היצואנים הגדולים מישראל של פירות נשירים.

     

    זנים שפותחו במשק בן דור מגודלים ב־32 מדינות, על בסיס שותפויות או תמלוגים. לפני שבוע חתמה החברה של ספי, פירות ומשתלות בן דור, על הסכם עם חברת ההשקעות E20 באיחוד האמירויות, לנטיעת זנים מיוחדים שפיתחה לגידול באזורים חמים במיוחד בטכניקות גידול מיוחדות. E20 משקיעה בפרויקטים חקלאיים במטרה לסייע לאיחוד האמירויות להגיע לעצמאות מזון. לצורך כך היא מקימה חוות גידולים בארצות זרות, שתוצרתן משווקת באמירויות. ההסכם שנחתם עכשיו עם משק בן דור כולל רכישת זכות השימוש בגנטיקה וכן אספקה של שתילים מהזנים המיוחדים, שיגודלו באמירויות עצמן. לדברי עידו בן דור, בנו של ספי שמנהל יחד איתו את המשק, "ההתקשרות נעשתה כבר לפני חצי שנה, וההסכם היה נחתם כנראה גם ללא הסכם השלום, אבל חתימת הסכם השלום פישטה את העבודה השוטפת". השנה, בעידוד הקורונה, נוסף עסק חדש למשפחה — פרשוק (Freshuk), שיווק ישיר באינטרנט של ירקות ופירות טריים עד בית הלקוח.

     

    הכיוון: לגדל פרי בחו"ל

     

    עידו, בן 36, נשוי ואב לשלושה, היה קצין בקבע בסיירת מובחרת, אך בגיל 28 עזב את הצבא כדי לסייע לאביו. משפחת בן דור, הנטועה כבר דורות ביסוד המעלה, היא מחלוצי הנוטעים של מטעי נשירים בארץ. סבא של סבתא של עידו, נסים בכור אלחדף, שמשפחתו במקור מרודוס, היה אגרונום, שסייע בהקמת מושבות הברון בארץ ב־1884. הוא הגיע ליסוד המעלה, ומאז השושלת עוסקת בחקלאות על אדמותיה שלה.

     

    אביו של עידו, ספי, למד בבית הספר החקלאי פרדס חנה, ולאחר הצבא הקים על אדמות המשפחה משק משלו, שהתרכז במטעי פירות, בעיקר שזיפים ונקטרינות. באותם ימים, בשנות ה־80, רשתות המזון הבריטיות מרקס אנד ספנסר וטסקו היו לקוחות גדולים של התוצרת הישראלית, והיו להן דרישות שונות ביחס לפרי, למשל, שהשזיף יהיה צהוב יותר, או עמיד לאורך זמן רב יותר. ספי החל לפתח זנים חדשים כדי לענות על הדרישות, באמצעות הכלאות של זנים שונים. תהליך של טיפוח זן חדש עד להפיכתו למסחרי, אומר עידו, לוקח 15-10 שנים. אחד כזה שהצליח, והוא רשום ומוגן בדומה להגנת פטנטים במוצרים תעשייתיים, הוא נקטרינה פיתה הפחוסה, שהיא גם נוחה יותר לאחיזה ולאכילה ובעיקר פחות מטפטפת.

     

    במשך עשרות שנים היו בני משפחת בן דור היצואנים הגדולים ביותר של פירות נשירים בארץ. השנה, לראשונה ובלב כבד, החליטו להפסיק לחלוטין את יצוא הפירות. עידו: "זאת הייתה החלטה קשה, שהואצה בגלל הקורונה. החקלאות בישראל כבר לא יכולה להתחרות בחו"ל, בגלל עלויות הגידול בארץ. 30 שנה ייצאנו לחו"ל, בעיקר לבריטניה. המחיר שאנחנו מקבלים עבור הפרי לא משתנה, אבל הוא בליש"ט, והליש"ט ירדה מ־8 שקלים ל־4 שקלים. במקביל עלויות הייצור בארץ רק עולות, בעיקר שכ"ד ומחיר המים המטורף, שמגיע עד פי חמישה בהשוואה למחיר שמשלמים מגדלים בחו"ל. בדרום אפריקה מגדל משלם רק את עלות הפקת המים. חשבון המים שלי הוא מיליוני שקלים בשנה, לעומת עשרות אלפים אצלו. אני צריך למכור במחיר גבוה פי שניים משל הספרדים, כדי לכסות את עלויות הגידול והשילוח. ישראל הפכה גיהינום לחקלאים. הגידולים הישראליים שמצליחים ביצוא, כמו תמרים ואבוקדו, הם אלו שמצריכים פחות ידיים עובדות. מטעי פרי כמו שלנו מצריכים גיזומים, דילולים, ריסוסים, יש גם קושי למצוא ידיים עובדות, אפילו בדרגים היותר גבוהים כמו אגרונומים וצוות ניהולי, אלא אם אתה משלם משכורות גבוהות מאוד. בארץ כששותלים מטע הוא מתחיל להניב רק בשנה השלישית־רביעית. נאלצנו לעקור חלק מהמטעים כדי להתייעל, וכדי שלא יהיה שוב מצב של פרי שנרקב על העצים כי אין מי שיקטוף. יש לנו 3,000 דונם. אנחנו נישאר בסוף עם כ־1,000 עד 2,000 דונם מעובד. הכיוון עכשיו הוא לגדל בחו"ל את הפרי שמיועד לבריטניה, באמצעות שיתופי פעולה. ביחס לפיתוח זנים, קיבלתי החלטה עסקית להתמקד במכירת זנים שפיתחנו לחברות גדולות בחו"ל שמתמחות בחקלאות, על בסיס תמלוגים".

     

    לא עושים נדל"ן

     

    למה למרות הכל בחרת לעזוב משרה בטוחה בצבא הקבע ולחזור לחקלאות?

     

    "למה חזרתי? זה לא ממקום לוגי. כי זאת משפחה, וחזרתי כדי לעזור למשק להציל את מה שקיים. אנחנו לא עושים נדל"ן מהאדמות שלנו, המשימה הייתה לשמור על אדמות המשפחה. אנחנו ארבעה ילדים. יש לי שתי אחיות — אחת גרה בוייטנאם ועושה שם עסקים, והאחות השנייה מעצבת גרפית. האח הקטן שלי מנהל את חברת פרשוק, שהולך לה יפה מאוד".

     

    איך אתם מתכננים להמשיך מכאן?

     

    "בתחום הפירות אנחנו מתרכזים עכשיו רק במכירות לשוק המקומי. אנחנו בוחרים עם מי לעבוד. יש לנו יחסים טובים עם שופרסל, הם נותנים לנו כבוד ומדף משלנו, שם אנחנו מוכרים במארזים את כל הזנים המיוחדים שלנו, תחת המותג הפרטי שלהם. תחום העתיד בעיניי: מכירת הזנים המיוחדים לכל העולם. אפשר לומר שאנחנו חלקת מו"פ (מחקר ופיתוח) אחת גדולה במשק, ולמרות זאת אנחנו לא מקבלים מהממשלה תקציבי מו"פ. לפעמים יש לי תחושה שרק מחפשים איך לחסל את החקלאות. היומיום מלווה בהרבה תסכול, ואני לא לבד בתחושה. מה שעוזר זה הכנסות שמתחילות עכשיו להגיע מחו"ל על זנים שפותחו לפני עשר שנים. זה העתיד שלנו".

     

    למה לוקח 15 שנה לפתח זן?

     

    "זה תהליך מורכב שכל שלב בו הוא ממושך. הכלאת הזנים הראשונה אורכת כשנה. בשלב שני מנביטים את הזרע ומחכים לפרי ראשון — תהליך שלוקח ארבע שנים. חמש עד עשר שנים לוקח מעקב אחר הזן החדש כדי לוודא שכל התכונות החדשות עקביות. ורק לאחר מכן מתקבלת החלטה אם למסחר אותו, ואז מגיע שלב ריבוי השתילים למכירה, שלוקח כשנה עד שלוש שנים".

     


    פרסום ראשון: 01.10.20 , 17:41