אדמה, רוח ותירס
כל מי שהתראיינו לכתבה הזאת, משפחות בעלות חוות שמגדלות ירקות ופירות לפרנסתן ־ כולל ילד אחד חמוד בשם אלישע ־ דיברו בעיניים בורקות על אדם ואדמה ועל הקשר ביניהם, שמתגלם בירק ובפרי שהם מגדלים ומוכרים
"הילדים לומדים בשדה שלא הכל תלוי בנו ושכישלונות זה חלק מהחיים" | משק חביביאן, מושב נחם
מיכל ובועז חביביאן מתגוררים ביחד עם חמשת ילדיהם ממש מעל לשדות שבהם אנחנו משוטטים בשעת אחר־צהריים של היום הראשון בסתיו. רוח נעימה מניעה במרחק את עלי התירס הצהובים והמקומטים, שבעי הקיץ. "זה תירס פופקורן", מסביר לי אלישע, בנם של בני הזוג, שמסתובב כאן יחף על האבנים במקום ללכת לבית הספר. "אין בצפר, יש סגר, וחוצמזה בית ספר זה משעמם. כאן יותר מעניין", הוא פוסק, ולאחר כמה דקות במחיצתו של ילד האדמה המהפנט הזה אני ממש לא מתכוונת להתווכח. הוא הולך לצידי ולצד אימו, מיכל, בין הערוגות המעוקלות (בזכות שיטת גידול מיוחדת שתכף נגיע אליה), מתפקע מידע שאותו הוא חולק בנדיבות נדירה ובעברית שעושה לי חשק לחבק אותו. מזהים שהוא, וגם הירקות של המשפחה, גדלים באדמה משובחת.
"אדמה ואדם, זה הרי קשר ברור", אומרת מיכל, "כל מה שאנחנו צריכים לתזונה שלנו מצוי באדמה, אבל משום שחול אנחנו לא יכולים לאכול, הצמחים הם אלה שמספקים לנו את מה שצריך".
מה אתם מגדלים כאן?
"את כל סוגי הירקות, מהעגבנייה והמלפפון והפלפל הבסיסיים בכל סלט ישראלי, דרך בטטות, חצילים, קולורבי, שעועית גזרים ראשונים שמתחילים עכשיו, כל הירוקים וגם תירס פופקורן".
מה זה?
אלישע: "זה מה שאת מפוררת מהתירס עצמו כי הוא כבר מיובש ואז את שמה אותו על הסיר עם חמאה או שמן ומלח".
מיכל: "אתה רוצה שנלך לקטוף תירס פופקורן? יש לכם כוח?"
אלישע: "בטח, רוצים שארכיב אתכם על החמור"
לאחר מספר דקות הליכה בין הערוגות אל עבר מבוך התירס הזהוב שנראה כמו פריים מסרט על מקום וזמן אחר, בוקעים מתוכו אלישע ואחותו המתוקה תמרה ובידיהם קלחים נוקשים ומבהיקי גרעינים. "הם עובדים איתנו כאן בחווה, ודאי עכשיו כשאין לימודים בגלל הסגר. הרי לעבוד פה זה הלימודים הכי טובים שיש גם במובן החינוכי: להבין שהדברים לא מיידיים אלא תהליכיים, ושלא הכל תלוי בנו ושכישלונות זה חלק מהחיים. היום הילדים לא לומדים את כישורי החיים הנחוצים - להחליף גלגל, לתפור כפתור, לגדל חסה, לרכוב על חמור. זה דברים שכולם פעם ידעו והיום אנחנו יודעים רק לתקתק, שגם זה חשוב, אבל יש עוד דברים. בחווה הילדים גם לומדים אנגלית כי יש כאן פועלים מכל העולם, ומתוך העשייה החקלאית לומדים חשבון והנדסה ומכניקה ולתפקד עם מכונות", אומרת מיכל, ואלישע המתוק מיד מצביע על הערוגות ומסביר לי שהן לא ישרות אלא עקלתוניות ונשמעות לתוואי הקרקע. ואני שוב רוצה לאכול אותו.
"צורת הערוגות העקלתונית נובעת מכך שאנחנו נותנים חשיבות גדולה למה שקורה מתחת לצמח, לאדמה שמגדלת אותו", מסבירה מיכל. "אחת הבעיות בחקלאות זה סחף של הקרקע, וכך אנחנו בעצם מונעים אותו. ברגע שמונעים סחף, שומרים על המינרלים ועל הפעילות החיידקית שמתקיימת בשכבה העליונה של הקרקע, ואז האדמה לא הופכת דלה ולא צריך לדשן אותה באמצעים כימיים. באופן הזה אנחנו גם חוסכים בהשקיה, כי יצרנו כאן סוג של טרסות מודרניות שאוגרות את המים".
תמרה צועדת לידנו ומכרסמת קולורבי מיניאטורי בגודל של שזיף, אותו היא מנשנשת ישר מהאדמה וכמובן עם הקליפה.
ילדים שמנשנשים קולורבי מיניאטורי אורגני בזכות חוות חקלאיות שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מרשימת השופינג שלנו הם בהחלט משב רוח ירוק ומרענן בעידן שממהר את עצמו לדעת.
"יותר ויותר אנשים במהלך הקורונה התחילו להזמין מאיתנו ארגזי ירקות עד הבית, ובאיזשהו שלב היינו צריכים להגביל את ההצטרפות כי אדמה חקלאית היא לא מפעל שאפשר להכפיל בו את הייצור פתאום. מצד אחד יש את העניין הפרקטי של 'אני לא יכול לצאת מהבית תביאו אלי', אבל יש גם את העניין הרגשי".
מה רגשי, אנחנו מדברים על להכין סלט.
"נכון, אבל פתאום אדם שנמצא בסגר בבית שלו מגלה שהוא לא יכול לראות את הילדים או את הנכדים או את החברים או את הקולגות שלו, אבל הוא יכול להיות בקשר קבוע עם מי שמגדל לו את הירקות ומביא לו את הארגז הביתה ופתאום נוצר חיבור חדש כזה של שליח שעומד בדלת מייצג את השדה שבו גדל האוכל שלי, אני יודע מי גידל ומאיפה זה מגיע ומה הסיפור של כל ערוגה".
הסיפור של כל ערוגה?
מיכל: "כן, בכל שבוע אני כותבת שני עמודים צפופים שבהם אני מספרת על החיים בחווה. מה קטפנו, מה הכנתי ומצרפת מתכונים". את העלון הם שולחים בימי חמישי, וההזמנה מתבצעת באופן אינטרנטי. יש סל בסיסי וכל אחד יכול להוסיף ולגרוע ממנו כאוות נפשו. "הבסיס של מה שמקבלים בסל השבועי זה מה שיש בערוגה. לכן הלקוחות שלנו לומדים מהר מאוד שלא הם מחליטים מה הם יבשלו בבית אלא שהאדמה מחליטה. הטבע הוא שקובע".
"השפים התלהבו מהסחורה ודחפו אותנו להמציא גידולים חדשניים" | חוות ירוקל'ה, מושב מטע
"למה דווקא עלים?" מנסה לענות לי ניסים ברששת, אגרונום, שיחד עם שותפו שָׁלֵו אטיאס, מסעדן לשעבר וכלכלן, הקים את "ירוקל'ה – חקלאות כתרבות", שמתמחה בגידול נישתי מאוד של עלים ירוקים על כל סוגיהם - תתקילו אותם עם איזה ירק שתרצו, והם יעמדו באתגר – לצד תבלינים, פירות יער משובחים ופרחי מאכל. זו גם הסיבה לכך שהמסעדות והשפים המובילים בארץ הם הלקוחות העיקריים שלהם. אבל ניחשתם נכון - כעת, בתקופת הקורונה, המשק בקושי מניע, וכאשר המסעדות מושבתות גם האדמה של ירוקל'ה נאנקת תחת העול. אבל כמו תמיד, כאשר התקרה של האחד היא הרצפה של האחר, יש מי שמרוויח מהמצב, ואלה הם הלקוחות הסופיים, שבדרך כלל לא זוכים שעל השולחן הביתי יעלו הירוקים המשובחים שניסים ושלו מגדלים.
המשק הייחודי הזה, ששוכן במושב מטע שבהרי ירושלים, מתבסס על חדשנות חקלאית ועל שותפות בין שלו ובין ניסים, שפתחו את החווה בכלל בתיווך הנשים שלהן, שהן חברות טובות.
"התחשק לנו לעשות משהו שקשור באוכל, בצמחים, בחקלאות ולא ידענו מה. היה לנו רעיון נחמד של גרז' חקלאי, מין סטארט אפ כזה שבו נמכור ירוקים ועלים מגניבים, אבל לא ידענו למי נמכור אותם", אומר נסים, שלמד חקלאות בפקולטה ברחובות.
"למרות חוסר הוודאות, התחלנו לייצר עלים מיוחדים והתגלגלנו לכל מיני בתי טבע וירקניות שהתלהבו אבל לא מעבר לזה. חשבנו איך לפרוץ את המעגל והגענו למסעדות. למזלנו, השפים המובילים התלהבו מהסחורה שהבאנו להם, ויותר מכך – עודדו ודחפו אותנו להמציא גידולים חדשניים ומטורפים עוד יותר, וככה העסק צבר תאוצה. לאט־לאט התחלנו לעשות ירוקים שהשפים ביקשו מאיתנו, כל שף והמוצרים הספציפיים שהוא היה צריך. כך, למשל, ליובל בן נריה מ'טאיזו' עשינו לפי בקשתו עלים בטעם של שומשום קלוי. לשף דודו ביטון עשינו עלי חרדל בדיוק בגודל שהוא אוהב, ולשף עזרא קדם עלי חמציץ", אומר ניסים.
חוות ירוקל'ה עובדת גם עם השפים מאיר אדוני, שגב משה, אביב משה, אייל שני ואחרים וכן עם רשתות בתי המלון ישרוטל ודן, להן מספקים השניים את כל הירוקים הנדרשים למטבח. אבל היום כאמור הקשר הזה מתקיים בעיקר עם הלקוחות הסופיים. המסעדות סגורות, וגם בין הסגרים התפוסה לא הייתה בשמיים.
"איך שהתחיל הסגר הראשון והבנו שאין לנו את המסעדות ובתי המלון, אבל האדמה שלנו לא שמעה על הקורונה וממשיכה לתת תנובה, הבנו שחייבים להגיב. למדנו שגם הצרכן הפרטי מעוניין בירוקים משובחים, הקמנו אתר אינטרנט ועשינו שיווק אינסטגרמי - והביקוש הפתיע אותנו. אנשים אשכרה התחילו להזמין הביתה פרחי מאכל לקשט עוגות לשבת. היום כולם יושבים בבית, עוקבים אחרי שפים ואם הם רואים שם פרחי מאכל על עוגת יומולדת הם ירצו גם ואז הקינוח הביתי יהיה עם פרחי בזיליקום או עם פרחי זעתר שממש מבקשים מאיתנו להביא".
אבל אל תטעו. אין מה להשוות בין היקף ההזמנות של השוק הפרטי שצורך ירוקים כדי לנשנש בסלט החגיגי של החג השני לבין הבוסט של המכירות שנעלם בבת־אחת וגדע את הענף המניב שעליו ישבו המגדלים הקטנים. וזה כולל גם השמדה מצערת של גידולים שאין למי למכור אותם.
"ממאה אחוז ירדנו לעשרה אחוזים, וזה מורכב. אנחנו חיים עכשיו על האדים. דיברנו עם הבנקים שיעצרו את ההלוואות, צימצמנו בכוח אדם וכל הזמן אנחנו מחפשים רעיונות חדשים איך לפנות לירקניות ולחנויות שכונתיות שיוכלו לקבל את המוצרים שלנו. צריך לדעת להתאים את עצמנו לשינוי, אין ברירה".
"אנחנו מכבדים את הטבע, כולל את השועל שחיסל את שדה התירס" | חוות שורשים, כפר הנוער עיינות
עינת ואייל איצקוביץ מאמינים שהחקלאות בחרה בהם ושלא הייתה להם ברירה אלא להיענות לקריאת האדמה. מאז, כבר 12 שנים הם כאן, בחוות שורשים, 30 דונם בבכפר הנוער עיינות הסמוך לבית עובד. ביחד ובהתכוונות גדולה שמדליקה לשניהם את האש בעיניים כשהם מדברים על פרי אדמתם ופרי עבודתם המשותפת הם עושים חקלאות שמבטיחה ומקיימת. קוראים לזה חקלאות בשיתוף קהילה, כלומר, מודל של שותפות בין החקלאי לקהילת לקוחותיו. במסגרת השותפות הזו מתחייב החקלאי לספק לקהילת לקוחותיו את תנובת השדה שלו - סל מגוון של ירקות עונתיים אורגניים וטריים, ובכך הוא מעניק להם "ביטחון תזונתי". קהילת הלקוחות, מצידה, מעניקה לחקלאי "ביטחון כלכלי" ו"מרווח נשימה" בעיבוד השדה שלו ביודעו כי לתנובתו יש דורש. שני הצדדים גם יחד נהנים מקיצוץ פערי התיווך שביניהם.
"לכל ארגז יש שם", אומרת עינת ברצינות גמורה, כאשר אנחנו עוברות בין השורות ואני קוראת את שמות המשפחה על המדבקות הקטנות. מאות ארגזים יש כאן וכולם יעשו את דרכם עד סוף היום אל הלקוחות שממתינים למה שישלח להם היום הטבע.
עינת מזמינה אותי למשש במיה סגולה. היא מוארכת, נוקשה ושעירה פחות מבמיה רגילה, ומתחשק לי לנעוץ בה שיניים בכלל בלי לבשל אותה. "את לגמרי יכולה לחתוך אותה ככה לתוך הסלט", היא אורזת לי חצי קילו בשקית, ואני מבטיחה לדווח איך הגיבה הבמיה החדשנית הזו לסיר של קובה עיראקית.
בכלל, צבעים זה קטע חזק פה לא רק בגזרת הירקות והפירות. אני שמה לב שעל הבגדים שעינת לובשת סרוגות שורות של צמר בגווני ירוק־אדום־צהוב, והשרשרת המרשימה שלצווארה גם היא ארוגה מחרוזים באותו שילוב צבעוני. "זה מפני שאנחנו ראסטפאריים", היא אומרת, ולמראה סימני השאלה בעיניי ממהרת להסביר ש"זו לא כת, אל תיבהלי, אלא דרך חיים שהולכת בעקבותיו של בוב מארלי. דרך שמאמינה בטבעי ובמאוזן, בכבוד הדדי לאדם ולאדמה. אנחנו מאמינים שלכן הניחו אותנו בדיוק כאן במקום הזה כדי
לבצע את השליחות החקלאית שלנו".
ומהי השליחות?
"אנחנו מקיימים כאן מערכת חקלאית מאוזנת ואקולוגית שמחזיקה ומגינה על עצמה, ומבחינתי אם יש מזיקים זה בסדר גמור כי ככה השדה לומד להתמודד איתם ולשמור על עצמו וגם אנחנו כמגדלים לומדים שלא הכל בידיים שלנו, שיש טבע ואדמה ועונות שנה ומזיקים, אבל גם לומדים שכאשר האדמה בריאה יש פחות מזיקים, כי היא יודעת להגן על עצמה", אומרת עינת ומתבוננת בקרקע בעיניים שזולגת מהן אהבת אין־קץ.
"חשוב לנו להזין אנשים באוכל נקי שאין בו רעלים ולכן הוא משפיע גם על החשיבה. כי כשאתה אוכל אוכל נקי מרעלים גם המיינד שלך מתנקה. וכשאתה גם מכיר אישית את מי שמגדל לך את הירקות שמגיעים בארגז עד פתח הבית, וכולם כאן מכירים אותנו אישית, אז החיבור משמעותי. זה לא המדף של הסופר", היא צוחקת. "כאן יש עונות – ירוקים בחורף, סולניים בקיץ, וזה לא סתם ככה, כי לא בטוח שטוב לערבב ביניהם. צריך לאכול לפי מה שהטבע נותן. אז אנחנו מכבדים את הטבע, על כל הצדדים שלו, כולל את השועל שפירק לנו השבוע שדה תירס ביום שהוא היה מוכן", היא צוחקת שוב וזיק שועלי בעיניה. "אייל והשועל עשו תחרות מי יצליח לשים רגל על השדה ביום שהוא מוכן, והשועל ניצח. בלילה שבו התירס היה מוכן הוא פשט על השטח וכיסח אותו. התבאסנו, אבל גם כיבדנו אותו ושמנו לו מים להודיה".
לפנייה לכתב/ת 
