"מרגע שתמונות הלינץ' פורסמו, המוות של אבא שלי כבר לא היה רק שלנו"
היא הייתה רק בת שמונה כשאביה, יוסי אברהמי, נרצח יחד עם ואדים נורז'יץ על ידי המון פלסטיני מוסת | כעבור 20 שנה, שני אברהמי דגן מדברת על חייו ומותו של האיש שמיעט להצטלם, אך תיעוד רגעיו האחרונים זיעזע את המדינה והפך לסמל של קריסת תהליך אוסלו | "כל התחקירים על מה שקרה שם הם כסת"ח אחד גדול", היא מאשימה, "אבל אין טעם לגרור את הכעס. אנחנו משפחה מאושרת"
התמונה חרותה עמוק בזיכרונה, אף שהייתה אז לא יותר מילדה בת שמונה: אביה, יוסי אברהמי ז"ל, עומד בפינת אולם הבלט בגופייה לבנה ומכוון אליה את עדשת המצלמה. "הוא מאוד אהב לצלם, וידיאו וסטילס", מספרת שני אברהמי דגן. "אני לא יודעת מאיפה זה הגיע, אבל האהבה הזאת הייתה שם מגיל צעיר. אחרי שאני והאחים שלי נולדנו, באופן טבעי הפכנו להיות הדבר המרכזי שהוא מצלם. אם הוא לא היה נרדם הוא היה קם באמצע הלילה ומצלם אותנו ישנים. הוא היה אפילו מצלם אותנו אוכלים או מתקלחים, בכל מצב שיש.
"כשהוא יצא לעבודה הוא לבש תמיד חולצה מכופתרת, ומתחתיה גופיית סבא לבנה", היא ממשיכה. "יום אחד הוא הגיע לחוג הבלט שלי, לצלם כמובן, ומשום מה פשט את החולצה המכופתרת, תלה אותה בצד, ונשאר לעמוד עם הגופייה בתוך המכנסיים המחויטים. התמונה הזאת שלו, עומד שם עם הגופייה והמצלמה ביד, זה משהו שאני לא אשכח".
אין לה עוד הרבה זיכרונות ממנו, אבל היא יודעת להגיד שהייתה ילדה של אבא. "הוא זה שהיה לוקח אותי לחוגים, לים, לטיולים בנמל יפו ולא משנה אם זה קיץ או חורף", היא אומרת. "ותמיד עם המצלמה. אבל אם תבקש למצוא תמונה שלו עצמו, זה יחס של אחד ל־400. יש רק תמונות בודדות שבהן הוא מופיע. בכל מה שקשור לצילום, אבא שלי תמיד היה מאחורי הקלעים, הוא לא נהג להיות בפרונט".
מותו האכזרי של יוסי אברהמי עמד, אם כן, בניגוד מוחלט לדרך שבה חי. התיעוד המצולם של רגעיו האחרונים, בווידיאו ובסטילס, הפך לחלק מהתודעה של החברה ואף הרבה יותר מכך - הוא שינה מהיסוד את יחסי ישראל והפלסטינים והסיט את ההיסטוריה ממסלולה.
לפני 20 שנה, ב־12 באוקטובר 2000, מצאו עצמם אברהמי וואדים נורז'יץ, שני חיילי מילואים שהוקפצו בצו 8 לשירות בשטחים, נכנסים בטעות לתוך רמאללה, כשברקע מתגברות המהומות הפלסטיניות שהוצתו לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית. הם הובלו בידי שוטרים פלסטינים אל תחנת המשטרה המקומית, שם נרצחו בדם קר. מסע ההתעללות החייתי בחיילים נצרב בתודעה בתור "הלינץ' ברמאללה".
התמונות המזעזעות מהלינץ' השפיעו עמוקות על הציבור וההנהגה בישראל. במידה רבה היו אברהמי ונורז'יץ המסמר האחרון שננעץ בחלום אוסלו. גם חסידי השלום האדוקים ביותר לא יכלו להתעלם מעוצמת השנאה שנחשפה. התהליך הארוך, העדין, שנרקם בין ישראל לפלסטינים נפרם באבחה אלימה. בתגובה ללינץ' הפציצו מסוקים ישראליים את בניין המשטרה, והלחץ הצבאי על הרשות הפלסטינית הוגבר. בדיעבד, זו הייתה הנקודה שבה הפכו המהומות העממיות שפרצו בשטחים כשבועיים קודם לכן, לאינתיפאדה השנייה.
שני, בתו הבכורה של אברהמי, הייתה אז בת שמונה וחצי. "מהרגע שהתמונות התפרסמו, המוות של אבא שלי כבר לא היה רק שלנו", היא מספרת. "בגלל שזה היה כזה בום, מכה כזו חזקה, אנשים באמת לקחו את זה אישית. גם 20 שנה אחרי, אנשים שמכירים אותי לראשונה ומגלים בשלב מסוים את הקשר שלי לאירוע - האינסטינקט הראשוני שלהם הוא לחבק, לרצות לגרום לי להבין ולהרגיש שכואב להם בצורה שלא כאב להם מעולם. יש אנשים שנתקלתי בהם לאורך החיים, שפשוט בכו כשהבינו מי אני. יצאו מהם נהרות, בכי של פורקן. אני חייבת להגיד שלפעמים זה נחמד, זה עושה מין זץ נעים כזה בבטן, של 'איזה כיף שאנשים לא שכחו'.
"הייתה מישהי שפגשתי בספא, פקידת קבלה, לפני עשר שנים. הכי שגרתי שיש. הפנים שלי היו מוכרות לה מאיזו כתבת טלוויזיה שהייתה כמה ימים קודם לכן. כשנפל לה האסימון היו כמה שניות של שקט, הסתכלנו אחת על השנייה, ואז היא קמה וחיבקה אותי. זה עושה לי צמרמורת עכשיו שאני נזכרת בזה. היא אמרה לי, 'אני לא מאמינה שזו את', כאילו שאני ביונסה".
הומור שחור כזה
האופן המשוחרר שבו מדברת שני על אביה, ערבוב של צמרמורת עם הומור דק, נוגע ללב. גם כשהיא מספרת על הזיכרונות העמומים ממנו וגם כשהיא משחזרת את הרגעים מורטי הנשמה של קבלת הבשורה על מותו, שאותם היא דווקא זוכרת היטב, היא עושה זאת בכנות מרשימה, שמדלגת בקלילות מעל משוכת המבוכה, מעל הכבדות האיומה של הדרך שבה נהרג.
היא היום בת 28, בעלת קליניקה לקוסמטיקה, נשואה טרייה, ומתגוררת ביחידת דיור ליד אמה באבן יהודה. "הקשר שלי ושל אמא שלי קרוב מאוד, מכורח הנסיבות", היא מחייכת. לאורך כל השיחה עימה לא בכתה ולו פעם אחת. "אבל אני מתפרקת המון", היא מתוודה. "אם אני צריכה, אני בוכה עם עצמי או על הכתף של בעלי. אני לא מאמינה בלשמור בבטן".
לאורך השנים, יצא לך לצפות בצילומים מרמאללה?
"הסרטים האלה קיימים ביוטיוב ובפייסבוק, אבל זה לא שאני אומרת 'בוא נפתח יוטיוב ונראה'. צפיתי בהם, אבל זו סצנה שעד היום קשה לי לראות אותה, אני די נמנעת. כשאני כן צופה בצילומים, אני ממש צריכה להחזיק את עצמי. בשלב מסוים אני מחפשת במה להתעסק, אני בדיוק צריכה להסתכל בטלפון או ללכת לעשות משהו, זה גורם לי לחוסר שקט. עצם העובדה שאני יודעת שזה אבא שלי שם... אני באמת לא יכולה".
כשהמשפחה שלהם - האם חני (שלא נישאה בשנית) והתאומים רועי ועידן, שקטנים ממנה בשלוש שנים - נפגשת, אבא יוסי, היא אומרת, תמיד נוכח. "זה קורה בעיקר כשאנחנו צוחקים", היא מפתיעה שוב. "יש לנו מין הומור שחור כזה, שאנשים מבחוץ אולי לא יבינו. אם יש לנו תלונות לאמא שלי, למשל, היא יכולה להגיד 'לכו עם הטענות שלכם לבית העלמין בסגולה, חלקה כך וכך', דברים כאלה. בבית אנחנו מדברים עליו חופשי, זה כאילו הוא יושב איתנו בשולחן שישי".
מתי הוא חסר?
"בכל שלב בחיים - כשהכרתי את בעלי, הצעת הנישואים, החתונה, כשאני חושבת על השלב הבא של ילדים - הוא תמיד שם. זו תמיד התהייה של 'מה הוא היה אומר, איך הוא היה מרגיש'. זה לא משהו שאפשר להימנע ממנו. אבל אני לא סובלת מהמחשבות האלה, להפך. לפעמים זה קצת מצחיק אותי לחשוב מה הוא היה אומר או איך הוא היה נראה היום. יותר נכון, צחוק מהול בפספוס. זו הרגשה כזו של 'איזה באסה, כמה חבל'. אבל אין מה לעשות, אלו החיים ואנחנו מסתכלים קדימה, אנחנו לא נוטים במשפחה שלי לשקוע בעצב, באבל ובאובדן".
יוסי אברהמי נולד ברמלה ב־1962, בן לאב שעלה מבולגריה ואם שעלתה מספרד. בעת שנרצח התגורר עם משפחתו בפתח־תקווה ועבד כחשב בחברת זירוקס. "אבא שלי היה בן אדם של אנשים, חברה, צחוק, שמחה, ככה מספרים", אומרת שני. "כל הזמן אומרים שהוא מיגנט אליו אנשים. אמא שלי טוענת שבאספקט הזה יצאנו בדיוק כמוהו, כנראה שזה משהו בגנים".
ב־1 באוקטובר 2000, ארבעה ימים לאחר פרוץ המהומות, גויס אברהמי לשירות מילואים כנהג ג'יפ בחטיבה המרחבית בנימין. תפקידו היה ללוות אוטובוסים ישראליים ולהגן עליהם מפני התקפות פלסטיניות. כמה ימים אחר כך שוחרר לחופשה בת יום אחד בביתו. למחרת, יום חמישי בבוקר, היה אמור לחזור לבסיס בטרמפ ברכבו הפרטי של חברו לשירות המילואים, נורז'יץ.
"אני זוכרת הכל מאותו היום", אומרת שני. "הייתי בכיתה ג' ורועי ועידן היו בגן. התארגנו כולם בבוקר, נסענו מהבית בפתח־תקווה והורדנו את אבא בצומת סירקין, והמשכנו הלאה, אנחנו ללימודים ואמא לעבודה. זו הייתה פרידה רגילה לחלוטין, את לא חושבת לעצמך באותו רגע שאבא לא יחזור".
מאוחר יותר יתגלה כי אברהמי ונורז'יץ, שהיו אמורים להגיע לבסיס החטיבה בבית אל, טעו בדרכם: במקום לנסוע בכביש עוקף רמאללה הם נכנסו לכביש המוביל לשטחי הרשות הפלסטינית. במקום היה מחסום צה"לי, שמעט אחריו ממוקמת הכניסה למחנה עופר. ככל הנראה החיילים במחסום סברו שהשניים, שהיו לבושים בבגדים אזרחיים אך נשאו עימם נשקים, נמצאים בדרכם למחנה והניחו להם לעבור.
כעבור כמה דקות הגיעו השניים למחסום של המשטרה הפלסטינית בכניסה לרמאללה. לאחר שזוהו כישראלים רכבם נחסם והחלו ליידות בהם אבנים. הם נלקחו בידי שוטרים פלסטינים לתחנת המשטרה באל־בירה, שם הוכו באכזריות. כשלוש שעות לאחר שנפרד ממשפחתו בצומת סירקין, כבר לא היה אברהמי בין החיים. "נכנסתי למשרד וראיתי חייל שוכב על הרצפה ופניו אל הרצפה, והוא בוכה ומדבר בעברית דברים שלא הבנתי", העיד מאוחר יותר שוטר פלסטיני שנכח במקום. "עם האלה שהייתה לי ביד הכיתי בגבו שלוש מכות".
גם אזרחים משולהבים, שהתקהלו מחוץ לבניין, פרצו בשלב מסוים פנימה, מבלי שאיש מנע זאת מהם. "יחד עם שאר המפגינים היינו באמוק לראות דם", יספר בחקירתו אחד המשתתפים בלינץ', עבד אל־עזיז צאלחה, שתיאר כיצד פרץ לבניין ושם "ראיתי חייל ישראלי מול הדלת שוכב על בטנו... התקרבתי אליו וראיתי סכין נעוצה בגבו בכתפו הימנית. הוצאתי את הסכין מגבו של החייל ודקרתי אותו בגבו פעמיים או שלוש, והשארתי את הסכין נעוצה בגבו". לאחר מכן ניגש צאלחה, ידיו מגואלות בדם, לחלון תחנת המשטרה. התמונה שלו מניף את ידיו באוויר הפכה לסמל של זוועת הלינץ' ברמאללה.
בכל אותה העת הייתה שני בבית הספר. "בצהריים, אחרי שהסתיימו הלימודים, נהגתי ללכת ישר לבית של סבא וסבתא שלי", היא משחזרת. "בשלב מסוים הבחנתי שסבתא שלי על קוצים. בחדשות בטלוויזיה דיברו בשידור חי על מה שקורה ברמאללה, אבל עוד לא ידעו בדיוק מה קורה שם. סבתא שלי התקשרה לאמא, שהייתה בעבודה, וביקשה ממנה שתתקשר לאבא". האם צילצלה לטלפון של בעלה, ומהצד השני ענה לה גבר שדיבר במבטא ערבי. "הרגע שחטתי את בעלך", בישר לה. זמן קצר אחר כך, התייצבה במקום עבודתה של האם משלחת מטעם קצין העיר ובפיה הבשורה המרה.
"אני זוכרת בדיוק איך אמא שלי הופיעה פתאום בבית של סבתא, עם חברה מהעבודה, מישהו מקצין העיר וחובש", מספרת שני. "הבנתי הכל, לא היו צריכים להסביר לי. לא ידעתי להגיד שאבא שלי מת, אבל הבנתי מחיבור הדברים שראיתי בטלוויזיה, המתח של סבתא שלי, זה שאמא שלי נכנסה בוכה, שמשהו לא טוב קרה. הדבר הראשון שעשיתי זה להסתגר באחד החדרים ולנעול אותו. לא רציתי לצאת ולא רציתי לשמוע".
אישה בורחת מבשורה.
"יותר נכון להגיד ילדה. אמא שלי ניגשה לדלת וניסתה ברוגע, עד כמה שאפשר, לבקש ממני לצאת. כשיצאתי לבסוף מהחדר הסבירו לי שקרה משהו, בלי להגיד בדיוק מה, ושאבא לא יחזור יותר. אמנם הייתי בת שמונה, אבל כאילו באותו הרגע הבנתי בדיוק על מה מדברים. בערב הסבירו גם לרועי ועידן, שהיו רק בני חמש, מה קרה. אני לא בדיוק יודעת איך עשו את זה".
הימים הבאים נחקקו בזיכרונה כטירוף מוחלט. "בלוויה היו כמויות של אנשים שאנחנו לא מכירים", היא אומרת. "הם פשוט באו כי הם הרגישו צורך להיות שם, מה שהעיד על סדר הגודל של הדבר הזה, שזיעזע מדינה שלמה. זה משהו שלא היה לפני כן, ולשמחתי הרַבָּה גם אחרי. בשבעה המוני אנשים נכנסו ויצאו מהבית של סבא וסבתא, שם ישבנו. מלא אוכל ושתייה והמון דאגה לנו, הילדים.
"אמא שלי ניסתה לשמור לנו על השגרה", היא ממשיכה. "לא הלכתי לבית הספר בזמן השבעה, אבל ביום שאבי נהרג, למשל, היה לי חוג בלט אחר הצהריים, וחברים באו ולקחו אותי אליו. לרועי ועידן היה חוג ג'ודו, וגם הם הלכו. אמא לא רצתה לזעזע אותנו. אני זוכרת שהורים של חברה טובה שלי מהכיתה לקחו אותנו לים, המון חברים שבאו לשבעה שיחקו איתנו. יש לי תמונה בראש שאני יושבת על השטיח בבית של סבא וסבתא ומשחקת איזה משחק על השטיח".
שמרתם על קשר עם משפחת נורז'יץ?
"אח של ואדים היה אצלנו בשבעה, אבל הקשר איתם התמסמס כבר בהתחלה. אולי בגלל שכל המשפחה הייתה שקועה בתוך הדבר הכבד הזה, שהיה אירוע של מדינה שלמה, עם אנשים שעלו אלינו לרגל בלי סוף".
איפה אנחנו חיים
בשנים שחלפו מאז הלינץ' שבו ועלו טענות כי הוא היה יכול להימנע. האלוף גיורא איילנד, אז ראש אגף המבצעים, הודה כבר למחרת הרצח כי "הפקודות הקיימות היו אמורות למנוע את כניסתם של אנשי מילואים לשטחי הרשות". בין היתר נטען כי חיילי המילואים לא עברו תדריך מסודר לפני שחרורם לחופשה, כי היה צריך למקם את המחסום הצה"לי אחרי הכניסה למחנה עופר ולא לפניה, וכי השב"כ היה מודע לאירוע בזמן אמת אך לא נעשתה פעולה כדי לחלץ את החיילים מלב רמאללה.
לדברי שני, מותו של אביה נבע מכשל מערכתי. "כל התחקירים על מה שקרה שם הם כסת"ח אחד גדול", היא אומרת. "היו שם טעויות ברמת הפיקוד של חטמ"ר בנימין, זה ידוע. נתחיל מזה שאבא שלי בכלל לא קיבל צו 8. התקשרה אליו קצינת הקישור ואמרה שאם הוא לא מתייצב למילואים הוא ייכנס לשלושה ימי מחבוש. הוא אמר 'בשביל מה אני צריך את זה, אני איש משפחה'. הוא הלך, רק לא חזר".
יש לך כעסים על צה"ל?
"להגיד שיש לי כעסים על צה"ל כארגון? לא. עשיתי צבא, התגייסתי לסיירת צנחנים, שם עשיתי דברים שאי־אפשר לדבר עליהם, נהניתי בכל שנייה בשירות ואין לי חרטות. גם שני האחים שלי עשו שירות קרבי. אמא שלי ידעה שתצטרך לחתום להם ולא הייתה פה שאלה בכלל. אבל אני כן חושבת שמי שפיקד על אבא שלי באותה תקופה, כשל. ברמה המבצעית והאישית. הוא זה שצריך לחיות עם זה, לישון עם זה בלילה".
את מתכוונת למישהו ספציפי?
"כן, אבל אני לא רוצה להגיד מי. מותר לכעוס, אבל אין טעם לגרור את הכעס במשך תקופה כזו ארוכה. אנחנו מסתכלים קדימה, אנחנו משפחה מאושרת".
יש כעס כלפי אביך, שאולי היה יכול למנוע את המקרה בעצמו?
"עם יד על הלב, לא. אין לי כעסים עליו בכלל. אני לא חושבת שמישהו היה יכול לדמיין לעצמו כזו סיטואציה".
מתי בכל זאת כן עולים כעסים?
"לפעמים כשאני שומעת על כל מיני חיילים שלנו שהולכים. אחד האחים שלי איבד בצוק איתן חבר קרוב. זה גורם לך לחשוב עם עצמך ולהגיד 'ראבק, איפה אנחנו חיים?' זה כל הזמן מרגיש לי שאנחנו קצת פראיירים. הצבא המוסרי בעולם, ובסופו של דבר אנחנו, תסלח לי על הביטוי, אוכלים הרבה חרא ולא עושים אפילו חצי לצד שמנגד. יש המון סיטואציות שאני יושבת מול הטלוויזיה ואומרת 'למה לא פעלנו, למה לא עשינו'. לצורך הרתעה, הפחדה, כדי ששם, בצד השני, יבינו".
את יכולה, באיזשהו מקום, להבין גם את הצד הפלסטיני בסיפור?
"ממש לא. הם יכולים להיות מסכנים ותחת כיבוש, בסדר, אבל שני החבר'ה האלה לא עשו לכם משהו שיצדיק שתתנהגו כלפיהם בצורה כזו. אתם רעבים, אומללים? תזעקו את זעקתכם. אני לא חושבת שמה שהיה שם זו צורת התנהגות אנושית. אני לא עובדת בספארי, אבל למיטב ידיעתי אפילו חיות לא מתנהגות ככה, בטח לא למישהו שלא עשה להן שום דבר קודם. בעבר אמרתי שמה שהלך שם זה גן חיות, אבל אפילו זה לא מספיק בשביל לתאר את הסיטואציה".
יש שיגידו שמהדברים שלך עולה נימה גזענית.
"אני בן אדם שלא נוטה להכליל. יש בקרב ערביי ישראל שאני מכירה, ואני מתארת לעצמי שגם בצד השני של הגדר, כאלה שרוצים לחיות בשלום וביחד. אני לא אצהיר שאני שונאת את כל הערבים, שכולם רוצחים, כי לא גדלתי בבית שזו המחשבה בתוכו, לא חונכתי ככה, ואני גם לא חושבת ככה בבגרותי. אני לא חושבת שזה משנה אם מי שהשתתף בלינץ' היו ערבים, צ'רקסים או בריטים. מה שמשנה זו הצורה שבה הם גדלו והתחנכו. הם עברו שטיפת מוח".
כמה שבועות לאחר הרצח הגיש ארגון "שורת הדין", שמנהל מאבקים משפטיים אזרחיים נגד ארגוני טרור, תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד הרשות הפלסטינית, שבה טען לאחריותה כלפי מספר מקרי רצח שאירעו במהלך האינתיפאדה השנייה, ובהם הלינץ' ברמאללה. הדיונים המשפטיים נגררו במשך שנים והוכרעו רק בשנה האחרונה, לאחר הפסיקה כי הרשות אכן נושאת באחריות למקרים, וכי עליה לפצות את המשפחות השכולות בחצי מיליארד שקל.
משפחת אברהמי טרם קיבלה את כספי הפיצויים, וגם לא עוצרת את נשימתה. "לא אנחנו הרמנו את הכפפה הזאת", מסבירה שני. "אנחנו אמנם התובעים באופן רשמי, אבל לא חיפשנו לתבוע. באופן כללי לא נכנסתי לנושא הזה כי הוא לא מעניין אותי. אף אחד במשפחה לא מתעסק בזה".
לאורך השנים הצליחה ישראל לשים את ידיה על כ־20 ממבצעי הלינץ'. חלקם שוחררו בעקבות סיום תקופת המאסר שלהם, אחרים במסגרת עסקת גלעד שליט (אחד מהם הוא צאלחה, זה שהניף את הידיים המגואלות בדם). "אמא שלי נשאלה, כשגלעד שליט היה עדיין חטוף, אם, במידה שירצו לשחרר חלק מהחבר'ה מהלינץ' תמורתו, היא תסכים. התשובה המיידית שלה הייתה 'אם מחזירים אותו חי, אז כן'", אומרת שני.
ובכל זאת, כשחלק מאותם רוצחים שוחררו, המשפחה התאכזבה. "על השחרור של כמה מהם שמענו מהתקשורת", אומרת שני. "אני לא חושבת שצריכים לשבת אצלי בסלון על כוס קפה ולבקש ממני אישור, אבל הייתי שמחה אם היו מרימים טלפון לפני, שיודיעו בצורה מכובדת. זה לא שאנחנו נרוץ ונמנע את המעשה. אבל גם אם התאכזבנו זה עבר מהר. אני עושה את הבחירות שלי. לא התעסקתי בזה יותר מדי. אני בטוחה שהמדינה שלנו תסגור חשבון באחד הימים".
כלומר?
"שימצאו דרך כזו או אחרת לתפוס אותם עוד פעם".
