שטחים מתים

פני השטח // אוהד חמו - כתר - 296 עמ'

בעניין הפלסטיני יש איזה פרדוקס מוזר: זה הנושא הנדון ביותר במרחב הישראלי הפומבי, שמלהיט יצרים ומלבה מתחים, ובה בשעה חלק מהיבטיו הם המושתקים ביותר. הסבר אפשרי לשניוּת הזאת טמון בהבחנה בין הדיון (ההיפר־ערני) בגורמים לסכסוך ולהתמשכותו - לבין תוצאותיו (המושתקות). לוויכוח האינסופי על הסיבות יש איכות של חור שחור הבולע כל התייחסות למציאות עצמה. לכן הוא נשלף פעם אחר פעם כדי למסֵך את העובדה שכשניים וחצי מיליון פלסטינים חיים בגדה תחת דיקטטורה צבאית לכל דבר ועניין שמנהלת ישראל, או שעזה נמצאת תחת מצור כבד. רק כששמים את הדיון הזה בצד, אפשר להיווכח במציאות במלוא כיעורה. למשל, התורים האפיים בארבע לפנות בוקר במחסום 300 בבית לחם. אוהד חמו, עיתונאי חדשות 12, מציג ב'פני השטח' תיאור חונק שלהם שראוי שכל ישראלי יקרא.

הספר כמעט שלא נובר בסיבות ההיסטוריות לסכסוך, או בשאלה "מי אשם". עניינו, אכן, פני השטח. בכל פרק נסקר היבט שונה של המציאות הפלסטינית: החיים בעזה, מציאות מחנות הפליטים, יריבות פת"ח־חמאס, סוגיית משתפי הפעולה, מעמד האסירים הביטחוניים ועוד כמה. חמו מתבסס על אינספור שיחות עם אנשים ב"דרג השטח" ונהנה ממקורות מעולים, פרי עבודתו במשך 20 שנה ככתב השטחים. מעבר לערך המוסרי בתיווך קולות שאינם נשמעים בדרך כלל בשיח הישראלי, הוא מציג עושר של ממצאים מרתקים.

החברה הפלסטינית, כפי שעולה מהספר, ניצבת על פרשת דרכים: בעקבות כישלון חתירתו של עבאס לפיוס, על בסיס פתרון שתי המדינות, והייאוש החדוּר בכל, צומח בגדה זרם השואף "להתאחד עם ישראל... ולחזור לחיות איתכם – אותם חובות ואותן זכויות". לצד תיאורים של החיים הבלתי־אפשריים בעזה, חמו מביא קולות מפתיעים מתוך חמאס הקוראים לשיתוף פעולה עם ישראל בהיבטים אזרחיים וכלכליים, אבל בחשבון אחרון הוא סבור שהארגון לא עומד להשלים אי פעם עם קיומה. זו התמונה בשרטוט גס. בדרך נאספות מפי הדוברים אנקדוטות מעניינות על חיי הפלסטינים, למשל "המוסדות הדמוקרטיים" שמסדירים את חייהם של האסירים הביטחוניים בתוך הכלא, או העדפת חמאס לאשכנזי תכול עיניים בבואו לחטוף חייל.

הספר קולח ורהוט מאוד. גם את זה צריך לדעת לעשות. העמדה העקרונית של חמו היא ניטרלית, כלומר הוא כמעט שאינו מוסר את דעתו, אלא, כמו שאומרים, נותן לקולות לדבר בעד עצמם. מאחר שבעיתונות, כמו באמנות, אין באמת דבר כזה, ניתן בכל זאת לסכם את עמדתו כהתרעה מרומזת, עקיפה, מפני פקיעת תוקפו של רעיון שתי המדינות. בעיניי, יש מקום גם לסיקור מסוג כזה, כל זמן שהוא הגון, גם אם אינו "אובייקטיבי" באמות המידה של בית דין של מעלה. השאלה היא אם חמו עומד ביעד שהוא עצמו הציב: לספק תמונה מהימנה של המצב הפלסטיני. וכאן התשובה חיובית רק במידה חלקית.

מה שנעדר כמעט לגמרי מהתמונה שחמו משרטט הוא חלקה של ישראל במציאות החיים בשטחים: המעצרים מדי לילה (כולל של ילדים), פעולות יחידות הצבא שנועדו "לחזק את תחושת הנרדפוּת" של התושבים, תעשיית ההעמדות לדין, גזל הקרקעות, אלימות המתנחלים. גם אלה הן תוצאות הכיבוש. אבל הדרמה שלו טמונה בכך שכבר אין בו דרמה. כל התופעות האלה נורמלו ומוסדו, וחמו, במקום לחטא אותן באור היום, פשוט מתעלם מהן.

כשהוא כבר סוף־סוף כותב ש"הכמיהה לדמוקרטיה מובנת בהינתן שמעצרים שרירותיים, עינויים וסתימת פיות הם חלק משגרת היום־יום בשטחים", מתברר שהוא בכלל מדבר על הדיכוי שמפעילה הרשות. אפילו תיאור המחסום שהוזכר בפתיח מסתיים במעין קתרזיס שנובע מטענת הכותב שעבודתו העיתונאית (הברוכה) תרמה לכך שהושקעו 300 מיליון שקל במחסומים חדשים והעוולה הומתקה מעט. הפרק על תופעת המשת"פיות, שמפרקת את החברה הפלסטינית מבפנים, הוא היחיד שעוסק ישירות בכוח שמפעילה ישראל, וגם הוא מסתיים בראיון עם איש שב"כ שכמו נועד לנרמל את התופעה, תוך שימוש ביופמיזמים מביכים. "אני מחפש את בעיות העומק... למשל... אנשים שהיו כבשים שחורות במשפחות שלהם" היא דרכו המקודדת לומר "סחיטה על רקע הומוסקסואליות". ושוב: הפרטים עצמם, איך זה נעשה בדיוק, נעדרים. כל המכניקה הנעלמה הזאת שכרוכה בתחזוקת מפעל הכיבוש.

השטחים הם גם מקום שבו חיים אזרחים, אנשים כמוני־כמוך, וגם את זה נדמה שחמו – כתב שטחים בנשמתו – שוכח לעיתים. חציו הראשון של הספר כה רווי בדיבור על ארגונים, לוחמים ומבוקשים, עד שהתחושה, לפרקים, היא שהניסיון לצייר מציאות אותנטית נזנח לטובת פרק של 'פאודה'. תיאור חיי פקיד אחד בעזה, למשל, היה תורם להבנה איך אפשר לחיות בגיהינום־עלי־אדמות הזה, יותר מכל הגלריה הלוחמנית הזאת ביחד. בחלקו השני של הספר המצב מתאזן מעט. הנשים נותרות מחוץ לסיפור לכל אורכו.

קשה להכחיש את הדמיון בין הנוסחה הזאת – נרמול של אלימות ממוסדת, גלוריפיקציה של אלימות ספורדית, וביטול כל הממדים האזרחיים שחורגים מהדיכוטומיה הזאת – לבין מה שנשקף מדי ערב במהדורות החדשות. כך שלמרות שספרו של חמו יכול להיחשב במובנים רבים כחתרני בראי המיינסטרים הישראלי, בהביאו קולות פלסטיניים נוקבים וחשובים, לפחות חלק מהנחות היסוד שלו מושפעות במובהק מעמדתו ככתב ב"מהדורה המרכזית" בה"א הידיעה. מדורת השבט וכל זה. כשהוא כותב בפרק הנועל שהספר היה עבורו "הזדמנות חשובה... להתבוננות מחדש, משוחררת מדעות ותפיסות קודמות", דומה שאיננו מביא בחשבון את המשקע שהותירה בו עבודתו היומיומית. •