"דיברתי כאבא לילדיו ולא כמפקד לחייליו"

גיבורים רבים היו למלחמת יום הכיפורים. רבים מהם לא שבו הביתה. אחרים נותרו אלמונים. את הצלקות והטראומה הם נושאים בשתיקה כבר עשרות שנים.

אל"מ (מיל') שמחה אפלבאום הוא המקרה יוצא הדופן. סיפור התעלותו ברגע קריטי של הקרבות תועד על ידי איש "ידיעות אחרונות" אהרון (אהרל'ה) בכר ז"ל, שבחר לסכם את המלחמה כולה דווקא עם האירוע הזה: סמל לכל מה שיפה בצה"ל בפרט ובעם ישראל בכלל.

אפלבאום בן 93 בדיוק היום. המלחמה פרצה ביום הולדתו. הוא עדיין חי בקיבוץ נצר סירני, שעם מייסדיו הוא נמנה. אין רגע בחייו שהוא לא זוכר בבהירות, ויש הרבה מה לזכור. הוא שרד את השואה, נלחם כחייל ב”הגנה”, אחר כך בצה"ל במלחמת השחרור, במבצע קדש, בששת הימים וביום הכיפורים.

אפלבאום שירת כסמח"ט בדרגת סא"ל במלחמת יום הכיפורים. הוא הוצב ברמת הגולן, בחטיבה 188, שהייתה זקוקה לשיקום אחרי שספגה אבידות קשות. אל הכוחות הצטרף אהרון בכר. "אני זוכר שצירפו אליי את בכר, שזכרתי ככותב מעולה", הוא מספר, "אמרתי לו 'אין לי זמן לדבר איתך, עד הבוקר צריך להכשיר מחדש שמונה טנקים שנפגעו'. הוא הגיע עם צלם ודאגתי שלא יהיו יחד באותו זחל"מ כדי שאם ניפגע לא נאבד את שניהם יחד".

צילום: באדיבות המשפחה

בבוקר הטנקים כבר שוקמו. הבעיה הייתה שהלוחמים שאמורים היו לאייש אותם לא היו מסוגלים לחזור לשדה הקרב. "אני רואה מולי חיילים שפופים, עם הראש למטה, בוכים", מספר אפלבאום, "הם נשארו בחיים, שלא כמו חבריהם שלא הצליחו לקפוץ מהטנקים. לא ידעתי מה לעשות. ריחמתי עליהם. ידעתי שהם לא מסוגלים נפשית לחזור אל המלחמה, אל הטנק. היו שם רגעים של שתיקה, ובמהלכם התערבבו לי בראש תמונות מהשואה. זה נתן לי את הכוח לדבר אל חיילים שעברו את התופת והייתי צריך לשלוח אותם חזרה אל התופת. ידעתי שאני לא מדבר אליהם מתוקף הדרגה ותפקיד הסמח"ט, אלא כאדם שעבר את השואה, שבה הורי ואחותי נרצחו ולא יכולנו להרים יד, להתגונן, או לצייץ".

במקום לצעוק, להתרגז, להכריח, אפלבאום אמר לחיילים כי הוא מבין אותם, חיזק אותם ואמר שהם כבר עשו את שלהם, שמי שרוצה לעזוב יכול לעשות זאת. "ידעתי שאני חייב להתייחס אליהם כמו אבא לילדיו ולא כמפקד לחייליו", הוא מספר, "לא יודע מאיפה שאבתי את המילים האלה, אבל הם יצאו מליבי והגיעו לליבם (השיחה בין הסמח"ט לחיילים – בטורו המצורף של בכר). בסוף אמרתי להם: מי שרוצה, שיעלה. היו עשר שניות של שקט. הראשון שענה 'המפקד, אני עולה' היה החייל מימין, שעליו נכתב הטור של בכר, ומיד אחר כך אמרו כולם 'גם אני', 'גם אני'. רק שניים מהם נפצעו בקרבות אחר כך. אגב, בכלל לא ראיתי שבכר והצלם מקשיבים לשיחה הזאת".

אפלבאום ואשתו נעמי, הצעירה ממנו בחצי שנה, הקימו משפחה לתפארת: נולדו להם שלוש בנות, שאחת מהן נפטרה לפני שנים רבות, ויש להם תשעה נכדים, תשעה נינים – והם מצפים לנין העשירי. הוא הוציא ספר, “לא על העץ לבדו”, המתאר את סיפור חייו. בגיל 93 אפלבאום עדיין מרצה בקורס מ”פים של צה”ל ומלווה בני נוער במסעות לפולין. את המספר על ידו, עליו כתב גם בכר, רואים היטב. שלושה עקרונות מנחים את מסע חייו, הוא מספר: “אימצתי לעצמי שלושה דברים שמתחילים באות ת’ – תשוקה, תעוזה ותקווה”.

לאפלבאום חשוב לספר ש"אבא שלי, יעקב, נפטר לי בידיים במחנה בירקנאו. הוא אמר לי: 'אתה חייב להישאר בחיים, בני היקר, כדי לספר לעולם מה קרה פה'. נדרתי אז שני נדרים: להקים יישוב בארץ ישראל במחווה לזכר ההורים שלי ולסייע להקים מדינה לעם היהודי. זכיתי להגשים את שני הנדרים".

צילום: באדיבות המשפחה

הבחור בקצה השורה, מימין

אהרון (אהרל'ה) בכר | 30.9.1974, "ידיעות אחרונות"

שנה שלמה השתדלתי להדחיק אותו מזיכרוני ולשכוח את תווי פניו – וכל אותה העת הוא רדף אחריי כמו סיוט. כל מה שעשיתי בשנה שחלפה, כל מה שאמרתי ולא אמרתי, כל מה שחשבתי וכל מה שחלמתי – לא היה אלא רקע עמום וחסר חשיבות להבזק אחד של חיים, שהבזיק לפני שנה במפקדת חטיבת השריון אי־שם ברמת הגולן.

מעולם לא שמעתי את שמו. אחרי המלחמה ניסיתי לאתר אותו על פי מראהו, שנשאר טבוע בזיכרוני, אבל הוא חזר ונבלע בתוך האפרוריות האנושית סביבו מבלי להשאיר אחריו עקבות. נדמה לי שהוא עצמו מעולם לא היה מודע לערך של עצמו.

אני זוכר אותו בעיקר בזכות שתי עיניו הגדולות, הנפחדות, שלרגעים אחדים ניבט דרכן עצב העולם כולו. אני זוכר את זיפי פניו, את שפעת שערו, את הופעתו המרושלת, את המילים הספורות שהפכו לנהמת בכי ואת הרעד שעבר על פני גופו ועיוות את פניו בכאב עצור.

כשראיתי אותו לראשונה לא תפסתי את גודל השעה. עכשיו, בפרספקטיבה של שנה, אחרי ככלות הכל, כשמאורעות הימים ההם הפכו למנגינת רקע חרישית ועצובה המלווה את חיינו ונוסכת בה תוגה, אני חושב שדמותו עשויה להעניק לנו השראה, בימי שלום כבימי מלחמה.

אני מנסה לדלות את דמותו מתוך קטעי זיכרונות עד כי נדמה לי פתאום שהוא עומד כאן, לידי. בחור פשוט. אחד מני רבים. ובכל זאת הגיבור האמיתי, האלמוני, של מלחמת תשל"ד.

הנה התמונה: מפקד יחידת שריון, יריב בן־אהרון, בן קיבוץ גבעת חיים, פוסע לעבר זח"ל הפיקוד של הסמח"ט. מאחוריו מתנהלת בכבדות שיירה של חצי תריסר בחורים. אירועי הימים האחרונים ניכרים היטב בפניהם. אני מביט בהם ורואה את מראות המלחמה כולם. יריב ניגש אל הסמח"ט ושניהם מתלחשים. האנשים נשארים מאחור.

"תראה", אני שומע את יריב, "יש לי בעיה עם הבחורים האלה, הם לא מסוגלים לעלות יותר על טנק. יש כאן שניים־שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משניים. הם לא מסוגלים יותר".

"תגיד להם שיתקרבו", אמר הסמח"ט ונפנה מעיסוקיו, "נראה מה אפשר לעשות".

עכשיו, מילים אחדות על הסמח"ט. כשישבתי לצידו בזח"ל לא ידעתי עליו דבר. הוא היה גבר כחוש, דרוך כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה, שהוסיפה לו הדרת שיבה. הוא נראה לי מבוגר מכדי להימצא במקום שנמצא. לפני שעליתי לזח"ל שלו, כשעשינו הכרה והוא אמר "נעים מאוד, אני שמחה מנצר סירני" - התחלתי פתאום להבין. בתום השבוע הראשון של הקרבות ברמה הוטל עליו לארגן מחדש את החטיבה.

עכשיו נשוב אל הבחורים, שנותרו מן המלחמה ולא נותר בהם עוד כוח לשוב אל קו האש, והנה הם ממתינים בחרדה למוצא פיו. "הביטו, בחורים", אמר שמחה וקולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, "אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על הטנקים, לא צריך. לא מכריח אף אחד. אני יודע מה עבר על כל אחד מכם. אני יודע שהייתם מאה אחוז. ובכן, מי שרוצה ללכת הביתה יכול ללכת, ויד על הלב – לא יהיו לי אליו טענות, באמת".

הייתה שתיקה כבדה מאוד. הבטתי בפניו של הבחור הראשון מימין, זה שעמד קרוב אלינו - ומאז איני יכול לשכוח את פרצופו. הוא ניסה לומר דבר מה, אבל קטעי הדברים הצטרפו לבכי חנוק. הוא אמר, בכל זאת, משהו מבולבל מאוד על ביתו, על אשתו, על ילדיו, ושירבב לתוך הדברים קטעי תיאור של טנק עולה באש וחברים שנשארו בתוכו מפני שלא הצליחו לקפוץ בזמן. דבריו הפכו לאט־לאט לנהמה חרישית עד שהסתיימו ביבבה דקה וקורעת לבבות. פניו של שמחה מנצר סירני נשארו קפואים. נדמה לי ששמעתי את ליבו פועם בחוזקה.

"הבט, בחור", אמר שמחה, "אתה יכול ללכת אם אתה רוצה – ותאמין לי שאני מבין אותך. אין לי מה להגיד, אתה את שלך כבר עשית".

הבחור עמד נבוך. נהמת הבכי פסקה פתאום. הוא עמד והציץ בסמח"ט ורק תווי פניו, שהשתנו לפתע פתאום, יכלו להעיד על המלחמה שהתחוללה עתה בקרבו. האם יעשה את הצעד הראשון – ואחר כך יפסע לאיטו במורד השביל, גבו אל הטנקים, עד שייעלם כליל בקצה האופק? הוא נשאר תקוע במקומו. קפא. שמחה שלח את מבטו אל פטריות העשן שהתאבכו במרחקים, כאילו חיפש שם את המילים המתאימות.

"הביטו, בחורים", אמר לבסוף, ומשהו עצוב נלווה אל קולו, שכמו עמד לבגוד בו, "אני כבר לא כל כך צעיר וזאת המלחמה הרביעית שלי בארץ: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, ששת הימים ועכשיו המלחמה הזאת. בעצם התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם. ארבע מלחמות בארץ – ומלחמת העולם באירופה. מהרגע שאני זוכר את עצמי אני נמצא בחופשה בין מלחמה למלחמה. התחלתי בפרטיזנים, ומאז אין לדבר סוף. כשאני חושב על כך, אני תופס את עצמי בראש וחושב: אלוהים, עד מתי! עד מתי! אולי בגלל זה אני מבין טוב מאוד מה קורה לכם עכשיו".

הראשים המושפלים סביבו הורמו. האוזניים נזקפו פתאום בהקשבה דרוכה. הלחלוחית בקצה העין נעלמה כלא הייתה. השתיקות באתנחתא כבדו שבעתיים.

"הכי נורא היה באירופה", המשיך שמחה בלחש, "הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם. אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן, הנה לכם התשובה: אני נלחם, בחורים, אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי לא יקרה לבני הדור שלכם, לכם, לילדים שלכם".

שמחה רצה להוסיף דבר־מה, אבל השתתק. "עכשיו לא זמן דיבורים", אמר, "תרצו, אספר לכם אחרי המלחמה. בקיצור, מי שרוצה להישאר מאחור, או ללכת הביתה – יכול מצידי לעשות זאת".

שוב הייתה שתיקה כבדה ומעיקה, ורק קולות נפץ עמומים שנישאו ממרחקים עם הרוח הפרו אותה מדי פעם, כמו ביקשו להיות משקל נגד לדברי הסמח"ט.

"המפקד", אמר הבחור שעמד מימין, בקצה השורה, "אני עולה על טנק".

הוא אמר את הדברים בשקט, כאילו כלאחר יד, אבל הייתה בהם עוצמה שכזאת, עוצמה אנושית פשוטה שהטילה עצמה על כפות המאזניים והייתה שקולה כנגד כל מכונת המלחמה.

"גם אני", אמר הבחור שלצידו.

"גם אני", אמר השלישי.

"גם אני".

"גם אני".

יריב חזר, והבחורים הלכו עימו בשקט. איש לא פצה פה. הם עלו שקטים, מהורהרים, מכונסים בתוככי עצמם, והבחור שעמד בקצה השורה, מימין, הוביל אותם לעבר הטנקים שהמתינו בקרבת מקום. איש לא יידע לעולם אילו מחשבות חלפו בראשם. האם חשבו על הטנקים הבוערים שמהם מילטו את חייהם? האם הירהרו בבית, באישה, בילדים?

אם יש בחייו של אדם הבזק אחד שהוא כולו רגע של אמת, זה היה הרגע.

שמחה נשאר על הזח"ל שלו, גופו מתוח עוד יותר, ורק מבטו המלווה אותם המשיך אחריהם אל קצה האופק, עד שהטנקים נבלעו בעננת אבק. פניו נשארו חתומים. כאשר נפנה לבסוף לעיסוקיו ושלח ידו אל מכשיר הקשר ראיתי כי בזרועו חקוקות ספרות זיהוי של מחנה המוות באושוויץ.

מאז לא פגשתי עוד בבחור ההוא, בקצה השורה מימין. אינני יודע מה עלה בגורלו ואם חזר מהמלחמה. גם את שמחה לא ראיתי עוד. רק מפי מכר משותף, מיוצאי נצר סירני, שמעתי את שבחו של אדם מופלא זה, שעמד בשעותיה הקשות של המלחמה והשיח כבן אדם עם בני אדם וידע למצוא נתיבות אל ליבם. ואני מהרהר מדי פעם שבזכות הדברים שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב צה"ל הוא מה שהינו.

לימים ראיתי במחנה שריון, בטבורו, כתובת לא חכמה, שבולשיט וזיוף זועקים ממנה: "השריון הוא ברזל - האדם הוא פלדה". היא מזכירה לי את עיתוני יום כיפור, לפני שבוע, ואת שידורי הרדיו והטלוויזיה ואת מפגשי ליל שבת שעסקו במסות שריון וכלי מלחמה – ושכחו רק את היצור הקטן, הנפחד וחסר הישע, שאותו מרבים להשוות, משום מה, לאיזו מתכת קרה.

איזה פלדה? מה פתאום פלדה? האדם הוא אדם – ושום פקודה, שום סמכות עליונה ושום בולשיט לא יפיחו בליבו את עוצמת הרוח לעמוד בה בשעת מצוקה ואובדן. היא שעמדה לנו בימי אוקטובר הקודרים, כשהאלים הכזיבו, הקונספציות הטעו, והכלים לא נפרשו כראוי. אנשים קטנים, אפרוריים, נפחדים עד מוות, כמו הבחור בקצה השורה מימין, יצאו לקבוע בגופם את גורל המערכה.

"רוח היא באדם - נשמרנה". זהו הלקח העיקר מהמלחמה הזאת, מכל המלחמות שהיו ויהיו, וכל השאר רק גרניטורה.