ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    1
    המוסף לשבת • 08.10.2020
    נקמה, חצי נחמה
    זה לקח שמונה שנים, אבל הם סוף–סוף זכו בצדק, גם למען יקיריהם שאינם | ניצולי פיגוע הדמים בבורגס התייצבו להעיד על התופת, והמחבלים נידונו למאסרי עולם ו–300 מיליון שקל פיצויים | שלושה מהתובעים, שהתאלמנו בפיגוע, מספרים על הבחירה לבנות חיים חדשים לצד האובדן ועל הניצחון בקרב המשפטי מול חיזבאללה | "חששתי שאני ממסחר את כוכבה", אומר יצחק שריקי, שאשתו נרצחה בחודש הרביעי להריונה, "אבל הבנתי שזו המלחמה שלנו בטרור"
    יפעת ארליך | צילומים: דנה קופל

    ב־18 ביולי 2012, לקראת תום חופשת הלידה, טסו גילת ואיציק קולנגי למלא מצברים בעיר הנופש בורגס שבבולגריה. את נויה בת הארבעה חודשים השאירו אצל הסבים בפתח־תקווה. לבני הזוג קולנגי הצטרפו החברים הטובים, נטלי ואמיר מנשה. גם הם השאירו את בנם הפעוט, רום בן העשרה חודשים, אצל הוריהם. בשעה 17:30, כשמחבל מתאבד התפוצץ בחניה של שדה התעופה בבורגס, עמדו איציק ואמיר מחוץ לאוטובוס שחיכה להם, סמוך לתא המטען. גילת ונטלי בדיוק החלו לעלות אליו. "איציק אמר לי, לכי תתפסי לנו מקום, אני כבר אסדר את המזוודות. הוא בעצם הציל את החיים שלי", משחזרת בקול רועד גילת קולנגי ניסים, בת ה־36, במרפסת ביתה בפתח־תקווה.

     

     

    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

     

    פניה כבר החלימו מן הכוויות, אך ראייתה ושמיעתה לא ישובו למה שהיו קודם לפיגוע. "רגע לפני שמעתי את איציק מתווכח עם מישהו, בדיעבד הבנתי שזה היה המחבל. בדיוק כשעמדתי להניח את הרגל על המדרגה הראשונה באוטובוס היה פיצוץ ואיבדתי את ההכרה. עברו כמה דקות עד שפקחתי את העיניים ואז שני בחורים משכו אותי לכיוון שדה התעופה. מלאכים טובים שטפו לי את הדם מהפנים, כל הגוף שלי היה מכוסה כוויות וזכוכיות ונפצעתי בעיניים ובאוזניים. כל הזמן שאלתי איפה איציק. הבנתי מיד שקרה לו משהו, כי ידעתי שהוא היה הופך עולמות כדי למצוא אותי".

     

     

     

     

    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל
     

    גילת הועלתה לאמבולנס הראשון שהגיע למקום. בבית החולים הורדמה והונשמה, וכך הועברה לישראל, במטוס ההרקולס שנשלח לפנות את הפצועים. "התעוררתי יומיים אחרי הפיגוע ולפי הכיתוב על הסדינים זיהיתי שאני בארץ, בבילינסון. השאלה הראשונה שלי הייתה אם איציק מת. אבא שלי ענה שהוא פצוע. אבל אז הגיעה עובדת סוציאלית ומיד פרצתי בבכי ואמרתי לה שאני יודעת מה היא הולכת להגיד. פיספסתי את הלוויה של איציק, לא הייתי בשבעה. נאלצתי להתמודד עם האובדן של בעלי, עם פציעה קשה שלי ועם המחשבות על איך אני הולכת לגדל תינוקת לבד".

     

    בתוך בועה שחורה

     

    עו"ד רנד. "השלב הבא: מימוש פסק הדין" | צילום: דנה קופל
    עו"ד רנד. "השלב הבא: מימוש פסק הדין" | צילום: דנה קופל

     

     

    שמונה שנים עברו מאז אותו פיגוע בבורגס, אחד הקשים והקטלניים ביותר שכוונו נגד ישראלים בחו"ל בשנים האחרונות. פעיל חיזבאללה, מוחמד חסן אל־חוסייני, הניח את מטען החבלה שבתיקו בסמוך לעשרות התיירים שנחתו מטיסת אייר ויאה שהמריאה מנתב"ג. 32 מתוכם נפצעו וחמישה נרצחו: כוכבה שריקי (42) מראשון־לציון, איציק קולנגי (28) ואמיר מנשה (28) מפתח־תקווה, מאור הרוש (24) ואליאור פרייס (25) מעכו. בפיגוע נרצח גם נהג האוטובוס, אזרח מקומי.

     

    בימים אלה, בתום מאבק משפטי ממושך וחוצה יבשות, גזר בית המשפט לפשעים מיוחדים בסופיה מאסר עולם על שני מחבלי חיזבאללה נוספים שהשתתפו בפיגוע. הישג ישראלי נוסף נרשם כשהתביעה הבולגרית, בעקבות התערבות של ראש הממשלה נתניהו, הצהירה במפורש כי מי שעומד מאחורי הפיגוע הוא חיזבאללה.

     

    המחבלים המורשעים, מליאד פראח (39), שמחזיק באזרחות אוסטרלית, וחסן אל־חאג' חסן (32), שמחזיק באזרחות קנדית, נמלטו ומבוקשים כיום על ידי האינטרפול. בית המשפט גם חייב אותם לשלם פיצויים בגובה של 300 מיליון שקל לנפגעי הפיגוע, כ־50 איש, שהתאגדו להגשת תביעה פלילית ואזרחית נגדם.

     

    בין התובעים היו גם גילת קולנגי, נטלי לוי (לשעבר מנשה) ויצחק שריקי, שאיבד את אשתו, כוכבה, בפיגוע. שלושתם מסרו עדויות שהחזירו אותם למראות ולקולות שלא באמת עזבו מאז. "הייתי ילדה בת 26, אבל אני זוכרת כל פרט וחולמת עד היום על מה שהיה. הרעשים, הריחות, הכל חרות היטב־היטב. זה היה פיצוץ מאוד חזק", מספרת נטלי לוי, בת ה־34, בביתה בפתח־תקווה. הדי הרעש ההוא מצלצלים עדיין באוזניה, והיא מתקשה לשמוע את השאלות מבעד למסכה. "הכל היה מלא עשן סמיך. לא שמעתי כלום, רק צפצופים איומים באוזניים. ראיתי שכולם רצים, אז בחוכמת ההמונים רצתי לאותו כיוון. נפצעתי ברגל. נעל אחת עפה, הבגדים שלי היו קרועים, התיק נעלם. בצד נתנו לי קצת מים והתחלתי לחפש את אמיר, אבל כשניסיתי לרוץ לתוך העשן, משכו אותי בכוח חזרה. אחר כך קשרו אותי לאלונקה והכניסו לאמבולנס. ניסיתי להסביר שאני לא מצליחה לנשום, עד שבסוף מישהו הבין וחיבר אותי לחמצן.

     

    האוטובוס הבוער. "עדים פרצו בבכי כשתיארו איך נאלצו לקפוץ על גופות"
    האוטובוס הבוער. "עדים פרצו בבכי כשתיארו איך נאלצו לקפוץ על גופות"

     

     

    "הגענו לבית חולים מיושן של עולם שלישי. הושיבו אותי בכיסא גלגלים ופינו לאיזה חדר. הייתי שם לבד, שעות, בלי טלפון, בלי ציוד רפואי ובלי מושג איפה אמיר. זאת הייתה חוויה איומה. לא נתתי לאף אחד לטפל בי או להזריק לי משככי כאבים. בסוף הגיעה אחות מקסימה והסכימה שאתקשר מהנייד שלה. צילצלתי להוריי ואמרתי שכולנו בסדר. פחדתי שאם אדאיג אותם יקרה להם משהו, ולא יהיה מי שיטפל ברום. בערב הגיעו חבר'ה צעירים מבית חב"ד שנתנו לי בגדים וניסו לעודד אותי. בדיעבד הבנתי שהם ידעו שאמיר נהרג, אבל לא סיפרו לי. ראיתי משפחות של פצועים מתאחדות וזה נתן לי תקווה שאמצא את אמיר. מצד שני, זה גם הדליק לי נורה אדומה, אם כולם מתאחדים, מה איתי?

     

    "לפנות בוקר נחתו צוותים של מד"א מהארץ שנראו לי כמו מלאכים ופרצתי בבכי. הם טיפלו בי ותוך שעה העלו אותנו להרקולסים. אמרו לי שאמיר בטח בהרקולס השני. הוא באמת היה שם, רק בארון".

     

    בכניסה לבית החולים איכילוב כבר חיכו לנטלי קרובי המשפחה והחברים, כשדמעות בעיניהם. היא התקשתה תחילה להבין מדוע הם התאספו, עד שמנהל מחלקת הטראומה בישר לה שאמיר איננו. "התחלתי להשתולל ולצעוק שזה לא יכול להיות. מפה התחיל סרט אחר בחיים שלי, חיים שאף אחד לא מדמיין ורוצה. אמיר היה איש מהמם ומיוחד, איש טוב, לפעמים יותר מדי אפילו. הוא היה אדיב ונעים וחכם ומנומס ומאהב נפלא ואבא מדהים. הייתה לנו זוגיות נפלאה ומשפחה מושלמת. ופתאום את לבד וצריכה לגדל לבד תינוק בן עשרה חודשים. אפשר לאבד ככה את השפיות ברגע. בהתחלה כמעט שקעתי, אבל בחרתי לטפל בעצמי, בגוף ובנפש, בחרתי לחיות. בחרתי לגדל את הילד שלי".

     

    גם גילת הבינה שהריפוי הנפשי לא פחות חשוב מהשיקום הפיזי. אחרי 14 ימי אשפוז היא שוחררה מבית החולים, וההחלטה הראשונה שקיבלה הייתה להתחיל בטיפול פסיכולוגי. "עוד לפני שבכלל הבנתי מה עובר עליי. זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי ומה שעזר לי לקום על הרגליים. יש לי משפחה וחברים שכולם עטפו ועוטפים אותי עד היום, אבל החלל שאיציק השאיר היה אדיר. היה לו לב ענק, הוא היה תמיד במרכז העניינים, תמיד הראשון לעזור לכולם. בארבעה חודשים איציק נתן לנויה מה שלא נותנים לילד 20 שנה. מרוב שציפה לה הוא היה סביבה כל הזמן, מקלח ומאכיל וקם בלילה ומנשק ושר שירים. ופתאום את לבד, בתוך בועה שחורה. במשך ארבע שנים הלכתי פעמיים בשבוע לפסיכולוגית, וממנה קיבלתי את הכוחות להמשיך הלאה ולהקים משפחה מחדש".

     

    אנשי זק"א בזירת הפיגוע. "אני מאחלת למחבלים מוות בייסורים קשים", אומרת נטלי
    אנשי זק"א בזירת הפיגוע. "אני מאחלת למחבלים מוות בייסורים קשים", אומרת נטלי

     

     

    "לא עולים מאז לאוטובוס"

     

    גילת ואיציק גדלו בפתח־תקווה, נפגשו בגיל צעיר, התאהבו בגיל 20 ונישאו בגיל 24. שנה לפני שנהרג, פגש איציק במקום עבודתו את עידו ניסים, שלמד עם גילת באותה כיתה בתיכון. "איציק, כמובן, מיד חידש את קשר הידידות בינינו, ומאז יצאנו כמה פעמים לבילויים משותפים ברביעייה – איציק ואני ועידו והחברה שלו. גם אחרי הפיגוע שניהם עזרו לי מאוד. כשנה וחצי לאחר שאיציק נהרג, עידו נפרד מבת הזוג שלו, ולאט־לאט החל להתפתח בינינו קשר רומנטי. זה לא היה פשוט, עברנו הרבה פרידות בדרך, אבל כעבור שלוש שנים התחתנו ונולדו לנו עוד שתי בנות, גאיה ומיה.

     

    "עידו הוא איש מקסים. זכיתי בו. הוא אבא של נויה לכל דבר וגם אימץ אותה חוקית. כמובן שגם איציק הוא אבא של נויה ונוכח מאוד בחיים שלנו ואנחנו עולים לקבר שלו בימי הולדת ובאזכרות. לפני כמה שבועות ראש עיריית פתח־תקווה הקים אנדרטה לזכר איציק ואמיר, ונויה נשאה דברים בטקס. ההורים של איציק הם סבתא וסבא של שלוש הבנות שלנו, כך גם ההורים של עידו וגם ההורים שלי. אני מאמינה שעידו זה הגורל שלי ומי שזימן לי את כל הטוב הזה, זה איציק".

     

    גם נטלי נישאה מחדש וילדה עוד שני ילדים, ניל וליב. שנה אחרי הפיגוע ניסו להכיר לה את דקל לוי, שהיה אז רווק בן 35. תחילה סירבה. היא לא חשבה שיכול להיות מחליף לאמיר. "היום אני יודעת שדקל לא מחליף אף אחד, הוא בנוסף לאמיר, שעדיין איתי. דקל הוא איש מאוד מיוחד. אני לא חושבת שכל אחד היה מוכן לקחת בשתי ידיים את החבילה הזאת. אבל דקל עשה את זה וגם התחבר אל רום באופן מדהים. ארבע שנים אחרי הפיגוע התחתנו והיום הוא אבא של רום, דואג לו, מחנך אותו, מחבק אותו, והודות לו רום מרגיש פחות את ההיעדר של אביו הביולוגי. הוספנו לרום גם את שם משפחתו של דקל, כדי שירגיש חלק מהמשפחה, והוא נקרא היום רום מנשה לוי. כמובן שהוא שומר על קשר עם משפחתו של אמיר ומבקר אותם הרבה. היום הוא ילד מאושר והצחוק שלו הוא העתק הצחוק של אביו. אמיר פה איתנו כל הזמן. בהדלקת נרות שבת, ובארוחת שישי כשכל הילדים סביב השולחן, גם אמיר מגיע. אנחנו חיים אותו".

     

     

     

    נטלי מדברת באומץ על יחס החברה לאלמנות שנישאות בשנית ועל מעגל התמיכה שהולך ומצטמצם. "פתאום כשאת מתחילה להתאושש ולובשת חולצה חדשה ושמה אודם, יש מי שמתרחקים או מרימים גבה. החיים לימדו אותי שלאנשים קל להיות לצידך כשרע לך, וכשטוב לך – הם הולכים אחורה. אני החלטתי לצמצם את קבוצת החברים שלי. בזכות הקב"ה שכיוון לי את הדרך ודאג לי, אני עטופה היום במעט אנשים טובים שאוהבים אותי עד עמקי נשמתם, ולא עוזבים אותי. למדתי שאני לא חייבת הסברים לאף אחד על זה שבחרתי לחיות. בחרתי להנציח ולזכור את אמיר בדרך המיוחדת שלי, בחיק המשפחה, ולא מול כולם. אני בוחרת לחבק את האובדן והכאב, את הצלקות והזיכרונות, ולהיות מאושרת. אני לא מתביישת להיות מאושרת ומודה לקב"ה שלא השאיר אותי ואת הילד שלי בודדים".

     

    למרות הבחירה באושר, נטלי מתקשה עדיין להתמודד עם כל מה שמזכיר את הפיגוע ההוא. "אנחנו מטיילים וטסים, אבל בשום אופן לא עולים על אוטובוס. בשלב מסוים גם התרחקתי מהמשפחות השכולות האחרות. הבנתי שאני לא מסוגלת להכיל כאב של אחרים, כשאני עוד מפורקת בעצמי. אני גם הרבה יותר דרוכה וחרדתית, בייחוד ביחס לילדים שלנו. דקל כבר יודע לזהות את המקומות הקשים האלה, והוא תמיד נמצא שם בשבילי ובשביל רום. אני מודה לו על זה".

     

    להקים אנדרטה בבורגס

     

    יצחק וכוכבה שריקי טסו לבולגריה כדי לחגוג היריון ראשון, אחרי טיפולי פוריות מתישים לאורך שבע שנות הזוגיות שלהם. ברגע הפיצוץ כוכבה, שהייתה בחודש הרביעי, עמדה להתיישב לצד בעלה באוטובוס. "ואז היה בום ועפתי על הרצפה", מספר יצחק, בן 52. "איבדתי את ההכרה לשתי דקות. כשהתעוררתי הרגשתי כמו בחלום, אמרתי לכוכבה לעזוב את האוטובוס ויצאתי. נפצעתי בעיניים, הפנים שלי היו מלאות דם, ורק בחוץ ראיתי שהיא לא איתי. נכנסתי חזרה וניסיתי להוציא אותה, אבל העשן היה כבד. יצאתי שוב ושמתי בד על הפנים, אבל האש כבר השתלטה ולא הצלחתי. רציתי להיכנס מהצד, היה שם חור גדול ומישהו עמד לידו עם מטף, ואז הבנתי שהאוטובוס בוער כולו. הרחיקו אותנו משם בכוח ואני קיוויתי שהצליחו בכל זאת להציל אותה. כוכבה הייתה אישה ספורטיבית, בדיעבד אני חושב שהיא לא קפצה מיד בהתחלה כי חששה שיקרה משהו לעובר. היא נשארה בפנים ונשרפה או נחנקה, מה שבא קודם.

     

    "בבית החולים הוציאו לי זכוכיות מהעיניים, ואז ברחתי משם, תפסתי מונית והתחלתי לחפש את כוכבה בין בתי החולים בעיר. לא שתיתי, לא אכלתי, לא הרגשתי את הכאבים, במצב כזה הגוף מתעלה על עצמו. המשכתי בחיפושים עד שאמרו לי שהיא נפטרה ככל הנראה. בארץ העבירו אותי לטיפול בבית החולים אסף הרופא ושם קיבלתי רשמית את ההודעה. בטקסי הזיכרון אני מדליק שני נרות, אחד גדול לזכרה של כוכבה ואחד לילד שכל כך רצינו".

     

    סלון ביתו של יצחק עמוס בצעצועים, הם שייכים לבתו בת החמש. כשנתיים אחרי הפיגוע נישא בשנית והתגרש. עד היום הוא סוחב איתו את הפציעות ברגליים ובעיניים, "אבל כמובן שמה שהכי קשה זה הפגיעה הנפשית, הפוסט־טראומה", הוא אומר. הקושי ניכר באי־השקט שהוא סובל ממנו, בזיכרונות שמציפים. "בבוקר, בדרך לעבודה, אני יכול פתאום להיזכר בה, בחיוך שלה, באיך שתמיד הייתה אכפתית לכולם, ואז אני עוצר את הרכב בצד, לנשום קצת. גם בלילה הריחות והתמונות חוזרים".

     

    הוא מוצא שותפות גורל עם יתר המשפחות השכולות. "יש לנו קבוצת ווטסאפ שקוראים לה 'חמשת המלאכים', הלכנו לטקסים אחד של השני וגם נסענו כמה פעמים לבורגס. הפעם הראשונה הייתה שלושה חודשים אחרי הפיגוע. אירגנו משלחת שממשלת בולגריה אירחה. החלטתי לטוס, כי חשבתי שזה נכון להתמודד, לקבל את הבום הזה, כדי לעכל את מה שקרה. שנה אחרי הפיגוע הקמנו שם אנדרטה. כשציינו חמש שנים לפיגוע נסעתי שוב וזה היה קשה, החזיר אותי אחורה".

     

    למען עתיד הבן, בשם האב

     

    יצחק היה גם בין הראשונים שחתם על ייצוג מול עו"ד יקי רנד, שהחל לרכז בשנת 2014 את משפחות הנפגעים במטרה להגיש תביעת נזיקין נגד המחבלים וארגון חיזבאללה שעמד מאחורי הפיגוע. "בהתחלה התלבטתי האם זה נכון לתבוע פיצוי כספי", הוא אומר, "חששתי שזה כאילו שאני ממסחר את כוכבה, אבל אחר כך הבנתי שזו המלחמה שלנו בטרור, לפגוע בהם דרך הכסף. כמובן שהתשובה הכי טובה לטרור זאת הילדה שלי. הם יכולים לתת לנו מכות קשות, אבל הם לא יצליחו לחסל אותנו".

     

    בעבודה מאומצת ריכז עו"ד רנד כ־50 תובעים, פצועים ומשפחות שכולות, כולל משפחת הנהג הבולגרי שנרצח בפיגוע, שהצטרפו להליך המשפטי שנפתח ב־2016 בבולגריה. קדמה לו חקירה מקומית ובינלאומית ממושכת שמצאה כי למחבל המתאבד היו שני שותפים ממוצא לבנוני וכי מי שעמד מאחורי הפיגוע הוא ארגון חיזבאללה. בעקבות הממצאים החליט האיחוד האירופי להוסיף את הזרוע הצבאית של חיזבאללה לרשימה השחורה של ארגוני הטרור.

     

    "כשגיבשתי את הקבוצה, חיפשתי את הדרך המשפטית האפקטיבית ביותר", אומר עו"ד רנד. "אחרי שלמדתי את החוק הבולגרי, גיליתי שהוא מאפשר לנפגעי עבירה להצטרף כתובעים פליליים בהליך, ובמקביל גם להגיש תביעת נזיקין אזרחית, וזה מה שעשינו".

     

    אבל אז הגיע כתב האישום, ורנד נדהם לגלות שחיזבאללה אינו מוזכר בו כלל, גם לא היותם של הנרצחים ישראלים. "כאילו שמדובר בפושעים רגילים ולא במחבלים של ארגון טרור שסיפק להם את כל המעטפת לפיגוע. בתביעה הבולגרית לא ידעו איך להתייחס לפיגוע הזה, היחיד שהיה על אדמת בולגריה, וגם חששו להתעמת עם ארגון כמו חיזבאללה".

     

    רנד פנה לגורמים ישראלים, ובהם לאבי דיכטר שהיה אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון ולאיילת שקד, אז שרת המשפטים. דיכטר עבר על חומרי החקירה והוציא מסמך רשמי הקושר את חיזבאללה לפיגוע. שקד הקימה צוות בין־משרדי שנציגיו יצאו לבולגריה כדי להיפגש עם אנשי התביעה המקומית ולהעביר להם חומרים. "במקביל ניסינו לרתום את נתניהו שהיה אז גם שר החוץ", משחזר עו"ד רנד, שנשאב אל התיק. "לקח זמן, אבל בסוף קיבלנו מסרים שהנושא חשוב לו והוא הבטיח שידבר על כך עם ראש ממשלת בולגריה, בויקו בוריסוב. ואכן, כשהגיע לביקור בארץ, בוריסוב נפגש עם המשפחות השכולות, בהתאם לבקשתנו".

     

    אחרי שראש הממשלה הבולגרי לחץ בחום את ידיהם של בני המשפחות השכולות, שהתכנסו במלון דן, נשא קובי פרייס, אביו של אליאור פרייס ז"ל, דברים בשמם. פרייס הפציר בבוריסוב לדאוג לכך שהתביעה תצהיר במפורש כי חיזבאללה עומד מאחורי הפיגוע. במהלך הפגישה לא התאפק יצחק שריקי וקטע את הפרוטוקול הדיפלומטי כשהתפרץ פעמיים ושאל את בוריסוב: "מי עשה את הפיגוע הזה, תגיד מי עשה". המנהיג הבולגרי ניסה להרגיע אותו והבטיח שהאחראים יועמדו לדין.

     

    בשלב האחרון של המשפט, לפני מספר חודשים, נקראו התובעים הישראלים להעיד. העדויות ניתנו במשך חמישה ימים רצופים בבית משפט בישראל, והועברו בווידיאו לבית המשפט הבולגרי. גם יצחק, גילת ונטלי עלו לדוכן למען יקיריהם שנרצחו. "זה לא היה קל. שאלו אותנו הרבה שאלות שהחזירו אותי לתופת, אבל מבחינתי זה המינימום שאני צריכה לעשות כדי שהמחבלים יקבלו את העונש שלהם", אומרת גילת. "שמחתי על פסק הדין, למרות שעוד לא תפסו את המחבלים".

     

    "העדות הייתה קשה. בכל פעם שאני מדברת על מה שהיה, נפער לי חור ענק בלב", אומרת נטלי. "להגיד לך שאני מסתפקת במאסר עולם? אני מאחלת למחבלים מוות בייסורים קשים. אבל גם זה לא ינחם. את מה שהלך לא ניתן להשיב. אני מקווה שנצליח לממש את התביעה האזרחית. אני לא בונה על הכסף הזה, אבל זה חשוב לעתיד של הילד שלי, שיוכל אולי לקבל משהו בדם אביו".

     

    לקראת הדיון המסכם במשפט, טס רנד שוב לבולגריה. להפתעתו חלה תפנית, כאשר לראשונה טענה התביעה באופן ברור כי חיזבאללה עומד מאחורי הפיגוע. "זאת הייתה המטרה העיקרית שלנו, והצלחנו לממש אותה. יום לפני הכרעת הדין גבתה השופטת עדות ממפכ"ל המשטרה והוציאה דוח מיוחד שמטיל את האחריות על חיזבאללה. המשימה השנייה הייתה לשכנע את השופטת כי מאחר שהרצח כוון דווקא נגד ישראלים, גובה הפיצוי הכספי צריך להיקבע לפי מה שנהוג בישראל. זה חשוב מפני שהפיצויים בבולגריה על פציעות ומוות הם מאוד נמוכים. הצלחנו גם בזה. השלב הבא הוא נקיטת הליכים משפטיים למימוש פסק הדין נגד נכסי חיזבאללה. הגשנו גם תביעות נוספות נגד גופים פיננסיים תומכי חיזבאללה. אנחנו נמשיך להיאבק ואני אופטימי. הצדק עוד ייעשה". 

     

    yifater1@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 08.10.20 , 15:21