"זה לא תקין שאלפי חסידים הולכים להיפרד מהאדמו"ר. אבל אני לא יכול להגיד לאדם בוגר ואחראי לא ללכת להלוויה"
כשאחוזי ההדבקה בציבור שלהם מרקיעים שחקים, רופאים חרדים עובדים סביב השעון וצריכים להתמודד גם עם הסטיגמות מבחוץ ואי–הציות מבית | בתוך המורכבות הזו מספרים ארבעה מהם איך מתמרנים בין החלטות הממשלה לפסיקות הרבנים, מסבירים מדוע לא צריך להתרגש מהחגיגות בישיבות, ומתריעים שדווקא חלת שבת עלולה להיות מתכון לאסון | "אני מאמין גדול בתפילות", אומר מנהל הטיפול הנמרץ מחסידות חב"ד, "אבל זה לא יעבוד בלי הקפדה על ההנחיות"
בבית החולים מעייני הישועה בבני־ברק מאושפזת יולדת בת 26 במצב קשה, עם קורונה. היא יולדה בניתוח קיסרי ומיד הובהלה לטיפול נמרץ. התינוק הקטנטן, שרק לפני רגע היה עוד עובר, החל את חייו ללא אמא. ביום רביעי התקיימה הברית, עצובה ומצומצמת, בלעדיה.
פרופ' פטריק סורקין, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, לא מצליח להתרגל אל החולים שמגיעים אליו קורסים. כל איש, כל אישה, הם עולם ומלואו. "לא לקחתי יום אחד של חופש כבר שבעה חודשים, כולל שבתות וחגים", הוא מספר. "כל חולה וחולה הולך איתי. גם החולה בן ה־93 שהגיע במצב קשה עם קורונה ורק אמר לי איפה הוא רוצה להיקבר, וגם היולדת הצעירה הזו, בלי שום מחלות רקע, שהגיעה עם דום לב בגלל קורונה. אני חושב על הילד שהלך לבקר את סבא וסבתא עם ההורים שלו, ובסוף גם הם נדבקו ונפטרו וגם אבא שלו נאבק על חייו. ילד שביום אחד כל המשפחה שלו מתפרקת. מבחינתי זו מלחמה. רק שבמלחמה הזו אין לי נשק כמו מטוס אף־35 אלא תת־מקלע עוזי, ועם הנשק הזה צריך לנצח. בלי העזרה של העורף, אין לנו סיכוי".
סורקין, מבכירי הרופאים בישראל, עלה בצעירותו מצרפת. הוא ניהל את הטיפול הנמרץ באיכילוב לפני שהגיע להקים את המחלקה במעייני הישועה. חסיד חב"ד. כששאלתי אותו לאיזה זרם הוא משתייך, השיב בפשטות: "אני יהודי".
בית החולים שבו עובד סורקין עלה אתמול לכותרות כאשר המנכ"ל, פרופ' מוטי רביד, התפטר בעקבות ביקורת קשה שמתח על החברה החרדית ועוררה כלפיו זעם רב. "לא היה עד היום קהל שלם שפורק עול בצורה כזאת והורג אנשים", אמר בראיון לרדיו. "אני לא מבין מה הקשר בין דת לבין מה שהם עושים".
גם ד"ר לאה לוי היא חרדית. רופאת משפחה ממוצא צרפתי שמתגוררת בבני־ברק ומטפלת שם במרפאה של מאוחדת. "בצרפת כל היהודים ביחד, לא מבדילים בין כיפה לכיפה. פה גילינו את הקטגוריות, שאנחנו חרדים ספרדים", היא צוחקת, "אני ממוצא טוניסאי ובעלי מרוקאי. הגעתי לארץ לפני שנתיים וחצי מציונות", היא מספרת בעברית רהוטה. "כשהקורונה התחילה הייתי מאוד מעודכנת בגלל מה שקרה בצרפת. לשם זה הגיע קודם ויש לי שם משפחה וקולגות. לא חיכיתי לשום הנחיות. מסוף פברואר אני מטפלת רק עם מסכה. הייתי מתביישת בהתחלה, כי נראיתי מאוד חריגה, אבל ידעתי שזו מחלה קשה ושאני חייבת להגן על עצמי. בגלל שלא הייתה מודעות, נאלצתי לקנות לעצמי את הציוד. ידעתי בדיוק מול מה אנחנו עומדים, בייחוד כשאני עובדת בעיר מאוד צפופה כשבכל בית גרים כמה דורות. כשפתחו בגל הראשון את מרפאות הקורונה וביקשו מתנדבים, מיד הצטרפתי למערכה".
ד"ר ז'קי הרצליך, גם הוא תושב בני־ברק, מטפל בפגים הרכים באיכילוב כרופא ילדים בכיר, וגם משמש כרופא ילדים במרפאה של מאוחדת. במוקד הקורונה הטלפוני של הקופה הוא נותן מענה לחולים רבים, ושומע על לא מעט מחלימים שעדיין סוחבים איתם את השפעות המחלה. "אנחנו באמת לא מבינים את ההשלכה העתידית של הקורונה, וזה מאוד מדאיג", הוא אומר. "השאלה היא לא רק אם המחלה הורגת, אלא איזה איכות חיים יש למחלימים ממנה. לצערי, אני רואה יותר ויותר תופעות לא פשוטות, ולדעתי אנחנו עדיין לא מבינים את כל ההשלכות".
במשרד הבריאות עמלים כבר חודשים רבים על מתווה הקפסולות של תלמידי הישיבות. גם שם, מאחורי הקלעים, נוכח רופא חרדי. ד"ר ציון שלוסברג, מנהל המחלקה לטיפול באוכלוסיות מיוחדות במשרד הבריאות, הוא מי שאחראי על המודל ואחד ממפתחיו. "כשבני הישיבות יצאו ל'בין הזמנים' בפעם הראשונה בפסח, ידענו שאנחנו צריכים לתת מענה לתלמידים שחוזרים ללמוד מי"ד באייר. רצינו למצוא את נקודת האיזון בין 'תורה מגינה ומצילה' לבין ו'נשמרתם מאוד לנפשותיכם'. צריך להבין שלימוד התורה הוא ערך עליון שהחרדים לא יוותרו עליו", הוא מסביר.
הייתה הרבה ביקורת על תלמידי הישיבות, שלא המתינו לתוצאות הבדיקות או שרקדו יחד במאות רגע לפני שיצאו הביתה.
"בגל הראשון היו קרוב לעשרת אלפים תלמידים בקפסולות ורק עשרות בודדות שנדבקו. זו נחשבה להצלחה. המתווה הנוכחי גדול פי שלושה מהמתווה הראשון, וכולל גם מערך של בדיקות. התלמידים הגיעו מחופשת הקיץ ורצינו שהם יידגמו לפני שהם נכנסים לישיבות. מתוך 32 אלף תלמידים היו כ־5,000 מאומתים. אנשים נכנסו לתנאי פנימייה ל־40 יום ולא יצאו. כמו משפחה גרעינית מאוד גדולה. משם נולדה גם אי־ההבנה בנוגע לסרטונים שיצאו מהחגיגות שלהם. אנשים חשבו שזו הפרה של ההנחיות. ההפך הוא הנכון: מבחינתי, הלוואי שיכולתי להיות איתם. הם שרדו 40 יום בתוך קפסולות נקיות ולכן יכלו לחגוג יחד. לצערי זה יצא מקונטקסט כמו הרבה דיווחים. מה שהם עשו זה בסדר גמור, כי ממילא הם אחד עם השני כבר תקופה ארוכה. הם לא עברו על שום הנחיה. גם תמונות החגיגה של ויז'ניץ בצאת יום כיפור זה היה אותו סיפור. האדמו"ר בא לפגוש את הקפסולות הנקיות ולחגוג איתם את סיום הזמן".
מדברים בשתי שפות
כל אחד ואחת מארבעת הרופאים רגיל לדבר בשתי שפות – גם בשפה הפנימית, הדתית, הקהילתית, וגם בשפה הרפואית והמדעית. כל אחד מהם הוא גשר, וככאלה, הם מאוד נזהרים בדבריהם. מדגישים שוב ושוב שאסור להסתכל על כל החברה החרדית כמקשה אחת, וכי הרוב שומרים על ההנחיות. הצפיפות, הדלות והקהילתיות מקשים על המלחמה בנגיף עוד לפני הפרת הכללים.
"לצערי, יש הרבה מאוד רופאים שלא מוכנים לעבוד עכשיו בריכוזים חרדיים", אומרת ד"ר לוי בצער. "אין לנו רופאי עור הרבה זמן, מיעוט של רופאי נשים. התפיסה היא שמסוכן אצלנו. אני חושבת שהתפקיד שלנו זה לטפל בחולים בכל מחיר. הסטיגמה מאוד חזקה. שמעתי בחור חילוני אומר: 'אין לי שום בן משפחה חרדי, אני לא יודע איך נדבקתי בקורונה'. חושבים שזו מחלה של חרדים וזה פשוט לא נכון. זה עוול. לקורונה אין דת, היא פוגעת בכולנו. זו לא מחלה של חרדים. אם כבר – זו מחלה של עניים. העניים הם שמשלמים את המחיר הנורא הזה בגלל צפיפות, בגלל היעדר שטחים ירוקים, בגלל היעדר השכלה. אין אוויר בבני־ברק, אין פארקים בבני־ברק, כשאומרים לאנשים שלא יתרחקו קילומטר מהבית זה אומר שכולם יוצאים לאותו רחוב צפוף. קילומטר מהבית שלי יש רק רחובות שעולים על גדותיהם. אני צרפתייה, אני גדלתי עם האנטישמיות ועם הפחד לנסוע ברכבת כי אני נראית יהודייה. כל אזרח ישראלי הוא יקר לי וקשה לי כל כך לראות את התגובות למגזר".
ד"ר הרצליך מסכים. "לצערי הרב, בכל המגזרים יש הפרות, במיוחד בקצוות. אצל הציבור הדתי המחיר כבד יותר בגלל הצפיפות. הרבה פעמים זה עניין של מודעות. אם אנשים היו באים למחלקות קורונה, אם הם היו נפגשים עם אנשים שהחלימו והם לא מתפקדים – הם היו קולטים את גודל האירוע. המחלה לא רק ממיתה, אלא גם פוגעת משמעותית אצל המחלימים באורח החיים לאחר מכן. הכל מתחיל ונגמר בדוגמה אישית ובהסברה. הקורונה דורשת מאיתנו ענווה. אנחנו יותר לא יודעים מאשר יודעים. אצלנו במאוחדת יש כ־30 אנשים שיצאו חיוביים פעם שנייה, אחרי החלמה. זה לא שעברתי את זה וזהו".
"כשעליתי לארץ הייתה התפרצות של החצבת שגם הייתה יותר נפוצה אצל החרדים. כי אין לנו גישה לתקשורת ואפשר להגיד כל מיני שטויות", אומרת לוי. "אומרים שהמסכה לא טובה, או שחיסון העדר עובד. קל יותר לשחק לאנשים בראש".
"הכי חשוב זה לא להפוך את הקורונה למאבק על הזהות, אלא למאבק על הבריאות", אומר ד"ר שלוסברג, "אז יהיה הרבה יותר שיתוף פעולה. ההנהגה הרבנית הייתה מאז ומתמיד אחראית וגם עכשיו היא אחראית. היא מקבלת החלטות שבטווח הקרוב אולי נראות לחלק מהאנשים לא הגיוניות, אבל אנחנו לא נכנסים לנעליים של המנהיגים. מוטלת על כתפיה אחריות משמעותית. יש ציווי לשמור על הנפש, וההנהגה של המגזר מכירה אותו יפה מאוד. אנחנו לא מבקרים את ההנהגה".
הוא בורר את מילותיו בקפידה. "נכון היה ליצור דיאלוג פתוח יותר, ולהיפגש עם האושיות והמנהיגים ולחשוף את המניעים בקבלת ההחלטות ואת הנתונים. אם השיקולים שלהם עדיין לא נראים לנו, אולי לא הסברנו מספיק טוב. הכי חשוב זה לייצר הידברות ושיתוף. השטח יודע הכי טוב איך להנגיש את המידע לאנשים".
מה אתה חושב על התמונות של הפרת ההנחיות בשכונות חרדיות?
"רוב הציבור נשמע להנחיות. מדובר בקיצונים".
בהלוויה של האדמו"ר מפיטסבורג באשדוד התכנסו כ־3,000 איש בצפיפות גדולה. אלו לא אנשים קיצונים.
"ישנם ערכים אבסולוטיים בחברה שלנו, כמה שבת ולימוד תורה. במסגרת הערכים האלו אף אחד לא רוצה להסתכן או לסכן אחרים, ורוב המגזר רוב הזמן הקפיד על ההנחיות. סולם ערכים הוא דבר אינדיווידואלי בכל חברה. גם בחברה החילונית הוא קיים וגם שם אנשים מפירים הנחיות בשביל דברים שחשובים להם. צריך למצוא נתיבות אל ליבו של הציבור".
פרופ' סורקין ממש לא מקבל את ההפרות בשוויון נפש. "בגלל שאין עדיין טיפול או חיסון, הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להיזהר. אנחנו רוצים להפחית משמעותית את מספר החולים והחולים קשה כדי שהמערכת תצליח לתפקד. אני מאמין גדול בתפילות, אבל זה לא יעבוד בלי ההשתדלות שלנו כאן. עם מסכה, עם שמירת מרחק. אני רואה את העימותים עם כוחות הביטחון בחומרה גדולה מאוד. אני מסתובב מעט מאוד ברחוב, אבל כשאני רואה הפרות אני מדבר עם החבר'ה ואומר להם: 'אתם עושים דברים לא טובים. אתם מוציאים שם רע למי שמקפיד, וזה רוב הציבור'. גם בצד השני יש מפירים, אבל אותנו תופסים כמו יהודים מהגטו ולכן מפילים עלינו את האחריות. אז חובתנו להיות בסדר. ואם אנחנו נפר את ההנחיות, ינקטו נגדנו מדיניות יותר קשה כי לא תהיה ברירה.
"אין דרך אחרת להגיע לציבור חוץ מהקשר בין יהודי ליהודי. לי יש כיפה של חב"ד, אבל אני רוצה להוריד את הקליפות ולהצליח לדבר לב אל לב. יש דברים שאי־אפשר לשנות – כמו צפיפות, כמו עוני. אז בואו נשנה מה שאנחנו כן יכולים. אני לא הקדוש ברוך הוא, אבל ההשתדלות שלנו היא חובה. אי־אפשר להגיד ה' החליט וזהו. אנחנו יכולים להשפיע מלמטה. האדמו"ר באשדוד נפטר מקורונה. אולי אם היו שומרים עליו יותר, הוא היה עדיין בחיים".
"אני משתדל לא לשפוט את המטופלים שלי", אומר ד"ר הרצליך, "כשחסידים הולכים להיפרד מאדמו"ר, אני מבין למה זה לא תקין ולא בסדר, אבל אני לא יכול להגיד לאדם בוגר ואחראי לא ללכת להלוויה או להפגנה".
"קורונה זה כמו דיאטה", צוחקת ד"ר לוי, "עזבת את המסכה לשבוע? זה לא אומר שאפשר להפסיק לשמור. אפשר לחזור בתשובה. אכלת אצל סבתא? זה לא אומר שצריך לעשות את אותה הטעות שוב. צריך לייצר אמון, ואז גם ההסברים מחלחלים. החרדים שמים את הבריאות בראש מעייניהם. יש כל כך הרבה ארגונים שעוסקים בזה. זו אוכלוסייה שמאוד מקפידה להיבדק. שמאוד מודעת לכמה חשוב לשמור על הגוף. צריך לגייס את כל הכוח הזה להסברה".
ניהול סיכונים
בינתיים, מדי ערב מתפרסמות תמונות של שמחת בית השואבה המתקיימת כסדרה בשכונות החסידיות. ויז'ניץ הפכה לסמל, כאשר האדמו"ר אמר לחסידיו שבריאות הנפש גוברת על המאבק במגפה. "כשהאדמור מויז'ניץ דואג לחסידות שלו הוא בוחן את המציאות בראייה של עשור, לא של שנה", אומר ד"ר שלוסברג. "הוא מסתכל על חיי הנפש ולא רק הגוף. הקורונה פגעה קשות בחיי התורה וחיי המשפחה התקינים. היא פגעה בבתי המדרש. בסוף הכל מסתכם לשיקולים של ניהול סיכונים והבטחת הקיום הגשמי והרוחני. זו דאגה אמיתית. הפתרונות נמצאים אצל הציבור, ופשוט צריך לשתף אותם. זה נכון לכלל הציבור כולו ולחרדים בפרט. יש חסידויות שמאוד מקפידות, כמו גור, והיו נקיים שם לאורך זמן. ואז יש מקרה אחד שמדביק ומפיל בית מדרש שלם. אנחנו רגילים להסתכל על החברה החרדית כקולקטיב, כי אנחנו בעצמנו מסתכלים על עצמנו כקבוצה, אבל בסוף מדובר באנשים פרטיים ולא מקשה אחת".
מה אתה אומר על ההסדר של המשטרה לפיו החגיגות יכולות להתקיים כל עוד הן לא מתועדות?
"שמעתי על זה מהתקשורת. נראה לי שמדובר בברווז עיתונאי".
במרפאה בבני־ברק, 70 אחוז מהמטופלים של ד"ר לוי הם חולי קורונה. היא לא יכולה שלא לחשוב על מי שחולה, אבל דווקא במחלות אחרות. "הרבה חולים מורכבים לא הולכים למעקב. נשים לא הולכות לממוגרפיה. אנשים עם בעיות משקל ונשימה לא יוצאים להסתובב, לנשום אוויר נקי. ילדים נושרים, יש בעיות של דיכאון. כל זה נזק היקפי שקוף. אני רואה את זה במרפאה המון, ואני בוכה מזה. יש לי מטופלות סרטן שד שדחו להן ממוגרפיה בחצי שנה. זו בעיה קשה מאוד. יש לי ילד בחינוך מיוחד, במרכז על"ה לילד המיוחד, ואני יותר מפחדת להדביק מלהידבק. אני נזהרת בטירוף, דווקא כי אני בעיר אדומה כל כך.
"זו מחלה שכל עניינה ללמד אותנו ערבות הדדית. אני מסבירה לחולים כל הזמן את הנזק ההיקפי. הרבה מאוד חולים שהחלימו סובלים מתופעות קשות: חולשה, קוצר נשימה, בעיות נוירולוגיות, אנשים הפסיקו לעבוד למשך חודשים. אני מסבירה שהדבר הכי מסוכן זה להביא אדם שיאכל אצלך בבית. האירועים והחגיגות זו ההגבלה הכי חשובה. לא מזמן הייתה אזכרה לחמי והכנו לכל אחד קופסה סגורה של אוכל לקחת הביתה, כי הבנו שזה מסוכן. לקחת חלה ולחלק לכולם בשולחן שבת – זה אסון. החומוס במרכז השולחן זה הדבר הראשון שצריך להתחמק ממנו. צריך לרדת עם המטופלים לפרטים הקטנים".
"המחלה הזו בעייתית מאוד גם במובן הפסיכולוגי", אומר פרופ' סורקין. "אנשים מתים בודדים, מונשמים נמצאים לפעמים לבד במשך שבועות. זה נורא קשה, ואנחנו מנסים לתת להם מענה רגשי ונפשי. הכחשת קורונה זה לא עניין חרדי. באולפני הטלוויזיה וברדיו יושבים מכחישים ומפיצים פייק ניוז. אז מה יגיד האזרח הפשוט? בזמן מלחמה צריך להיות מגויסים למערכה ולא לעודד הפרות".
כשאני מעלה את מודל הרמזור כאופציה ליציאה מהסגר, הדעות חלוקות. בעבר, כשניסו להטיל מגבלות רק על ערים אדומות, שרובן הן חרדיות, הלחץ הפוליטי הביא לביטול ההנחיה. "אני חושב שההגבלות הדיפרנציאליות צריכות להיות לפי תחומי עיסוק ולא לפי ערים", אומר ד"ר הרצליך. "זה הרבה יותר מורכב, אבל זה גם יותר הגיוני. אני חי בעיר אדומה ואני שלילי. זה עניין של אחריות אישית. לסגור ערים שלמות זה לא הדרך הנכונה. הציבור ירגיש שעושים לו דווקא וזה יעורר יותר התנגדויות. גם כלכלית יהיה יותר פשוט לסייע לבעלי העסקים נקודתית, לפי משלח יד. מתווה הרמזור הנוכחי מעמיק את האפליה ולציבור יהיה קשה לקבל את זה. אבל כשזה מקצועי זה יותר קל – אולמות אירועים לא אבל תחנת דלק כן. זה פחות רגשי".
"אני לא חושבת שמודל הרמזור ישים", אומרת ד"ר לוי. "אני עוברת את הכביש ואני בגבעת שמואל או בפתח־תקווה, אין באמת דרך להגביל אזרחים לפי ערים. אנשים גרים בעיר אחת ועובדים באחרת. התוכנית הזו מרבה שנאה בין הקהילות כי יש מדרג של טובים ורעים".
דווקא פרופ' סורקין חושב שזה רעיון מצוין. "התנאים הסוציו־אקונומיים מובנים היטב, ובמקומות חלשים תמיד יהיו יותר חולים. יש ציבור שלצערי לא שומר על ההנחיות וזה מוסיף לקושי. ולכן משרד הבריאות צריך לקטוע את ההדבקה במדיניות דיפרנציאלית. לצערי, החרדים חושבים שזה בגלל שהם חרדים, שזו החלטה לא עניינית, ואז הם עושים דווקא והמצב מחמיר. זה מעגל קסמים. גם פה נדרשות הסברה ושקיפות. למה עיר אחת אדומה ואחרת לא. אבל מודל הרמזור הוא רעיון טוב שנועד לעזור לנו. לא לפגוע בנו. כדי שזה יעבוד צריך צריך לתת סמכויות לראשי הערים, לייצר מערכי קטיעה מקומיים ולחזק את השלטון המקומי".
להירדם בבית הכנסת
עבור כל אחד מארבעת הרופאים, החגים היו תקופה רגישה ויוצאת דופן. "התפללתי בחג בבית, ביחיד. זו הייתה חוויה מרתקת", משתף פרופ' סורקין. "אני אוהב לבוא לבית הכנסת, אבל בבית הכנסת אני יכול להירדם פה ושם, לרחף, להסתכל דרך החלון. כשמתפללים לבד כל מילה זו מילה. התפללתי עם רעייתי שעות על שעות, ואם עושים טעות – חוזרים אחורה. זו הייתה חוויה רוחנית יוצאת מן הכלל, אבל אני מקווה מאוד שזה חד־פעמי".
ד"ר הרצליך מצטרף: "אני יכול לציין לבושתי שכחרדי שגר בבני־ברק, הייתי בבית הכנסת אולי עשר פעמים מאז פורים כי אני מאוד נזהר. אני מבין למה בנו מודל תפילות לחגי תשרי, כי אלו ימים חשובים לכל יהודי, אבל על עצמי אני מחמיר. יש לי אחריות לשמש דוגמה אישית וכרופא שעובד בפגייה – אסור לי להידבק".
ד"ר שלוסברג התפלל בבית הכנסת, על פי ההנחיות. "אני גר באזור שבו מקפידים וגם אני מקפיד". וד"ר לוי? היא לא ביקרה בתפילה מאז קריאת מגילה בפורים. "כאישה חרדית זה מאוד נדיר שעובדים בערב חג, אבל עבדתי לפני כל החגים עד כניסת החג ממש, כי לא הייתה לי ברירה. הציבור קודם להכנות שלי לחג. היה גל הדבקות ופחדתי שאנשים ילכו ככה להתפלל, אז היה לי דחוף לדבר איתם ולהסביר כמה חשוב להישאר בבית. אני הרגשתי שאני ממש במקום שיכול להציל אנשים אם אני למשל אדאג שכולם יקבלו תשובות לבדיקות לפני החג. לצערי אני לא רואה כמעט את הילדים וזה קשה מאוד".
"זו מחלה קשה וזה לא פשוט לחוות את החגים בצילה, אבל אין לנו ברירה", אומר סורקין. "זו לא שפעת ואולי נצטרך לחיות עם זה עוד שנים. צריך לראות את המציאות ולהבין שאין לנו איך לצפות מי יחיה ומי ימות. אנחנו חיים בחלום שיש לנו תוכנית והכל ילך לפיה, אבל המגפה מלמדת אותנו מה המשמעות של אי־ודאות. וזה שיעור קשה לכל אדם, בטח למי שרגיל לסדרי חיים מאוד קבועים. אני מקווה מאוד שנבין שרק בשיתוף פעולה, נצליח לנצח".
לפנייה לכתב/ת 
