ביתר־עילית היא העיר הצעירה ביותר בין הירדן לים. 60 אלף תושבים; גיל חציוני 12.8. במילים פשוטות: קצת יותר ממחצית האוכלוסייה מתחת לגיל בר מצווה. היא חרדית והיא אדומה, הכי אדומה שיש. הנתונים של פיקוד העורף ממחישים את האופי המתעתע של המגפה: מצד אחד, 27 אחוז מהנבדקים בעיר יצאו מאומתים, שיעור מבהיל. מצד שני, רק שישה מהתושבים מאושפזים בבתי חולים, מספר זניח. עד היום נפטרו רק חמישה מתושבי העיר מקורונה – כל החמישה קשישים. "אילו התושבים היו חיים רק בביתר־עילית, אפשר היה להשלים עם זה", אמר לי קצין בכיר בפיקוד העורף. "הבעיה היא שהם מדביקים בחוץ".
לכן הוצב מחסום משטרתי ביציאה מהעיר. כל מי שמבקש לצאת, נדרש להסביר למה. המבוגרים מסתגרים בסוכות. הילדים בחוץ: המון ילדים. משאית מביאה ירקות ופירות לחלוקה חינם, לנצרכים. הבתים בתי שיכון: במקור הם הציעו דירות של ארבעה חדרים, 75 מ"ר, במחירים מצחיקים. התושבים שיפרו דיור פעמיים: פעם כשרכשו דירה, ופעם שנייה כשהרחיבו אותה, הכפילו ושילשו אותה, למעלה, ימינה ושמאלה. העירייה בחרה להעלים עין. בקרוב ייבנו עוד 2,500 יחידות דיור בביתר־עילית, כמעט מחצית ממה שממשל טראמפ מתיר לנתניהו לבנות בשטחים.
ביתר־עילית היא עיר חסידית: 70 אחוז מהאוכלוסייה משתייכים לחצרות חסידיות. פגשתי שלשום שני עמיתים שמתגוררים בעיר, שניהם חב"דניקים, שניהם מעורים היטב בעולם החרדי ובעולם החילוני: יוסי אליטוב, עורך השבועון החרדי "משפחה", ואריה ארליך, כתב בולט בעיתון. אליטוב, 47, הוא אב לשבעה ילדים. ארליך, 33, הוא אב לחמישה. "בשלב זה", הוא מדגיש.
ישבנו בסוכתו של אליטוב. תמונה ענקית של הרבי מלובביץ' הביטה עלינו מלמעלה. "עד מארס האחרון החרדים הסתכלו על המדינה הציונית בהערצה אדירה", אמר אליטוב. "ממארס הם אומרים, העסק לא עובד. אם שני ישיבה־בוחערס (בחורי ישיבה) היו מנהלים את הקורונה, התוצאות היו טובות יותר.
"משבר הקורונה הפך את חברי הכנסת החרדים לחסרי משמעות. שלחו אותם לשם כדי שיהוו גשר. הם לא מסוגלים. אריה דרעי לא מפסיק להתראיין. מה הוא עשה? שום דבר. הוא לא הבין את גודל השעה. מצבנו גרוע ממה שהיה בתקופה שלפיד ישב בממשלה. הפכנו מקורבנות המגפה למפיצי מחלות".
"שים לב לתהליך", אמר ארליך. "בפסח כולנו נשמענו להנחיות. נבהלנו ממה שקרה בברוקלין, באיטליה, בסין. התחושה הייתה שהמדינה כולה מושבתת. חוץ מכמה חסידויות סוררות, כל בתי הכנסת היו סגורים.
"מאז למדנו שלכל אחד יש ערך שהוא יותר חשוב מהמגפה. אצל הליטאים זה הלימוד בישיבה; אצל החסידים, ההתקהלות בבתי הכנסת, באירועים; אצל המפגינים נגד נתניהו, ההפגנות. החרדי הוא ישראלי כמו כולם: הוא לא פראייר. הוא אומר, אם כולם חוגגים, גם אני חוגג. אצל החילונים כל אחד סורר לעצמו; אצלנו כל אירוע הוא הרבה יותר המוני והרבה יותר מסוכן".
"אני מחלק את החרדים לשתי קבוצות", אמר אליטוב. "קבוצה גדולה שמתכתבת עם המדינה, וקבוצה קטנה שאומרת, המדינה שלכם לא מעניינת אותי. לצערי, הקורונה העצימה את הבדלנים".
"ההורים שלי", אמר ארליך, "גרים בלב מאה שערים. כשאני הולך לבקר אותם, צועקים לי ברחוב, שייגעצ, תוריד את המסכה".
על רקע התופעות האלה מרבים בימים האחרונים לדבר על האוטונומיה החרדית. אוטונומיה היא חבל ארץ שמקיים את עצמו בתוך גבולותיה של מדינה. החרדים אינם אוטונומיה.
נבצר מהשב"כ
בגיליון סוכות של "משפחה" מסתתר סקופ: בטור שכתבו אליטוב ואבי בלום מסופר שראש השב"כ, נדב ארגמן, דיווח בתחילת המשבר לקבינט, בסודי סודות, שיש בעיה – הטכנולוגיה של השב"כ לא מסוגלת לפרוץ לטלפונים הכשרים של החרדים. "אין לנו שום יכולת לאכן אותם", אמר.
ביררתי את הסיפור עם גורם מוסמך. הידיעה נכונה, הודה. לחרדים יש שני סוגים של טלפונים כשרים: מכשירים ישנים, דמויי קונכיה, ממורשת נוקיה, וסמארטפונים שהוגבלו בשימוש. בסוג השני השב"כ יודע לטפל; בראשון נבצר ממנו.
שרי הקבינט בחרו להתעלם מהבעיה. "נתניהו גילגל את עיניו לשמיים ועבר לנושא הבא", כתב העיתון. "באותם רגעים בחרה מדינת ישראל לוותר על 15 אחוז מאזרחיה, להפקיר את החרדים ולהפוך את המגזר למדגרת קורונה".
מסקנה מעניינת. אמר אליטוב: "יש זרם של חסידי ביבי שאומרים, בשבילו מותר לשרוף הכל, להשמיד הכל, ויש זרם נגדי שאומר, בשביל לזרוק אותו מותר לשרוף הכל, להשמיד הכל, ואומה שלמה נתקעת ביניהם. כל דבר נשפט לפי כן ביבי, לא ביבי. נתניהו נלחם על החפות שלו: כל הכבוד לו, אבל מה איתנו".
מה אתה מציע, שאלתי.
"להפסיק להטיח האשמות", אמר. "למישהו יש אינטרס להסית את השבטים זה בזה".
"הציבור החרדי", אמר ארליך, "רואה בנתניהו סמל. המלחמה שלו בפרקליטות, בשופטים, היא המלחמה שלהם".
"כשאני מדבר עם דרעי, מה הוא אומר לי?" שאל אליטוב והשיב: "בסוף, עם מי אני אקים ממשלה – עם ליברמן, שחושב שכל החרדים גנבים? עם לפיד, שרוצה מדינה בלי חרדים?"
"החרדים מתחברים אל נתניהו גם בתור החזק וגם בתור הקורבן", אמר ארליך. "בנט הוא כרגע היחיד שמציג אלטרנטיבה. הוא נתפס כמי שבא לעבוד. ביבי הוא מנהיג – בנט מנהל".
מכוניות נושאות רמקולים נסעו לאט ברחובות, משמיעות שירים מפי זמרים חסידיים. בתי הכנסת הוציאו החוצה שולחנות, דוכנים וספרי קודש לתפילה בחוץ. פה ושם הקימו אוהלי ברזנט לתפילה בקפסולות. הסופרמרקט של רמי לוי המה אדם – גברים, נשים וילדים. צוות העובדים פלסטיני: הם מגיעים כל יום מהכפרים הסמוכים, מחוסאן ומנחאלין, מחנים את מכוניותיהם בשערי העיר והולכים לעבודה.
אחמד שושה, בן לאחת החמולות הגדולות בחוסאן, הוא אחד ממנהלי החנות. איך אתם מסתדרים בכפר בקורונה, שאלתי.
"זה תלוי", אמר. "הכפר מחולק לשניים, חלק בשליטת הרשות הפלסטינית, חלק בשליטת ישראל. בחלק של הרשות לובשים מסכות. פוחדים מהמשטרה".
ובחלק בשליטת ישראל? שאלתי.
הוא צחק. "אין שליטה", אמר. "כל אחד עושה מה שבא לו".
תקוותו היחידה
שר האוצר ישראל כץ הודיע השבוע ללשכת ראש הממשלה, שבשבוע הבא יתחיל משרדו לעבוד על תקציב 2021. בלשכה לא אהבו את הרעיון, אבל נזהרו בתגובה: כשמדובר בכץ, הולכים שם על קצות האצבעות. לאחר כמה שעות שיגר ראש הסגל אשר חיון מסרון קצר שמברך את כץ על יוזמתו. הקרב ייערך בהמשך.
התקציב הפך לגלולת הרעל של הממשלה המשותפת. נתניהו משתמש בו כדי להבטיח לעצמו נקודות יציאה נוחות לבחירות; גנץ משתמש בו כדי לנסות להגיע לרוטציה. כץ ניצב ביניהם. הוא שואף לכהן שלוש או ארבע שנים כשר האוצר. המשימה שלקח על עצמו, כפולה: לשכנע את נתניהו לדלג על נקודת היציאה בדצמבר, ולשכנע את גנץ להשלים עם קיומה של נקודת יציאה במארס. הנימוקים אישיים: אין להם שום קשר למשבר הכלכלי.
בממשלה שמתאפיינת באי־אמון מופגן, הדדי, כץ הוא היחיד שחותר לקונצנזוס.
לא מזמן הוא נפגש עם גנץ. אני מעריך ששטח באוזניו את הנימוקים הבאים: הקריירה הציבורית שלך משופעת במזל. מונית במזל לסגן רמטכ"ל; מונית במזל לרמטכ"ל, לאחר שפרשת; הפכת בתוך שנה ממנהיג של מפלגה קטנה לראש של מפלגה גדולה; קיבלת בשלוש מערכות בחירות יותר מ־30 מנדטים; הגעת להסכם רוטציה; נותרה לך משוכה אחת עד ליעד הנכסף, ראשות הממשלה: אישור התקציב במארס 2021. אולי מזלך ישחק לך שוב. בכל מקרה, ברור לך שאל ראשות הממשלה לא תגיע בבחירות או בלחץ מהרחוב. הרוטציה היא התקווה היחידה שלך.
לכן, כדאי לך לעבור בשלום את דצמבר. התקציב ל־2020 כבר אושר, למעשה. הוא כולל את התוספת שהכנסתי לתקציב הקודם. הכי טוב ללכת לכנסת ולשנות את החוק. לחלופין, אפשר לאשר בכנסת את התקציב הקיים.
הדרך שבה מנהל נתניהו את משבר הקורונה, מובילה בהכרח להתנגשות עם כץ. נתניהו הוביל את הממשלה להחלטה על סגר הרמטי. כץ הצביע נגד. שאלת ההפגנות עמדה במרכז הדיון. זה הגיע לשיא בהחלטה למנוע פתיחה של עסקים קטנים, שנומקה בהשלכה שלה על פתיחת ההפגנות. ההחלטה הנחיתה מכה על מאות אלפי ישראלים, רבים מהם מצביעי ליכוד. לא במקרה כץ תקף את ההחלטה שלשום.
המהלכים נגד המפגינים רק ליבו את המחאה. הליכודניקים לא מגיעים ולא יגיעו לבלפור, אבל כאשר ההפגנות מתקיימות סמוך לבית, בצמתים, במרפסות, הם יגיעו.
ביום ראשון אמורה הייתה להסתיים פגרת החג בבתי המשפט. בגלל הסגר האריכו אותה בעוד ארבעה ימים. אם נתניהו ימשיך להתעקש על סגר מלא, יהיה מי שיקשר את הסגר לחששות שלו מפתיחת המשפט. כמו שאמר הסנדק, הכל אישי.
בין הרים ובין סלעים
בלשכתו של שר האוצר בירושלים, בין שולחן העבודה לפינת ההסבה, יש מפה חשמלית גדולה של המזרח התיכון, ועליה קווים מוארים בירוק, סגול, ורוד ואדום. המפה הייתה בלשכת שר החוץ, כאשר ישראל כץ כיהן שם, ובמשרד התחבורה, כאשר כץ היה שר התחבורה. היא נודדת איתו ממשרד למשרד. גם התוכנית נודדת איתו: זאת תוכניתו הגדולה.
בתמצית, היא מדברת על מסילה לרכבת מהירה, שתחבר את האמירויות עם נמל חיפה. כששמעתי עליה מפיו לראשונה, באחד ממשרדיו הקודמים, חשבתי שהיא פנטזיה. עכשיו היא נתפסת כאחד הרעיונות המעשיים בדרך ליישום הסכם הנורמליזציה. עד 2024 יושלם קו הרכבת שמחבר את עומאן לאיחוד האמירויות ולכוויית. הקו נמתח מהגבול עם תימן עד לגבול עם עיראק. הוא מחובר לקו הרכבת שחוצה את סעודיה לאורכה. הקו מגיע עד לגבול עם ירדן. צריך להניח עוד 200 ק"מ של מסילה בתוך ירדן, עד לגשר שייח' חוסיין, ועוד 14 ק"מ במנהרה מהגשר עד לתחנת הרכבת של בית־שאן. רכבת העמק תמשיך את הקו עד לנמל חיפה, בסך הכל 1,500 ק"מ.
היתרון האסטרטגי ברור: הוא מאפשר לעקוף את מצרי באב אל־מנדב ואת תעלת סואץ ולחבר את מדינות הנפט ואת ירדן לים התיכון. לפלסטינים שמורה בתוכנית שלוחה משלהם, מרכבת העמק דרומה. הם יוכלו להקים בשטחם את המחסנים בעורף של נמל חיפה.
האמירותים אמורים לתת את המימון; האמריקאים את הגיבוי המדיני; ירדן את השטח. הסעודים בעד; גם הגרמנים; גם ראש ממשלת יוון. כולם רוצים פיסה מהעוגה. אני יודע שזה נשמע טוב מכדי להיות נכון: רוב החלומות לשיתוף פעולה אזורי נגמרים בפיצוץ בדרך. אבל טורקיה של ארדואן מעבירה מזה שנים, גם בתקופות מלחמה, סחורות לעיראק דרך חיפה וירדן, ואף אחד לא מתקומם נגדה. בין הרים ובין סלעים אולי עוד תטוס הרכבת.
תודה
איתן הבר היה איש של אנשים. הוא ידע לא רק את שמו של האלוף, שם אשתו ושמות ילדיו, שמות חבריו ויריביו ומה שבאמת מעניין אותו מחוץ לעבודה, אלא גם את שם הפקידה במשרד והנהג ומה שמעניין אותם מחוץ לעבודה. כל אדם שפגש, הפך לחבר, וכל חבר למקור. אנשים הרבו לבקש ממנו עזרה: הם ידעו שהוא יעזור. הוא אמר לי פעם שכדי לכנס יחד את כל חבריו ומכריו, יצטרך לשכור את אצטדיון בלומפילד. הוא הגזים, כמובן. זאת הייתה אחת המעלות שלו כמספר סיפורים: היה לו דמיון יוצר. כמה מהאנשים שאיתן הפך את המדינה כדי לעזור להם, פגשתי בביתו בתקופת מחלתו. הם באו לומר תודה. אחר כך באו שוב ושוב: הם ידעו כמה הם חייבים לו.
הוא היה איש של אנשים בלשכות של יצחק רבין במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה. מי שיושב במקומות האלה, מתקשה בדרך כלל להבחין באנשים. הוא רואה אינטרסים, איומים; הוא מאבד סבלנות. איתן ידע לדוג את אנשים מהשכחה, לתת להם מזמנו שלו ולפעמים גם מזמנו של ראש הממשלה, להעלות אותם על המטוס לבית הלבן, להעניק להם תשומת לב ציבורית ולהבטיח שתהיה הוקרה לתרומתם. רבין לא תמיד אהב את גזילת הזמן, אבל הבין את הצורך. בלשכות של היום אין אדם כמו איתן. אפילו לא קרוב.
הוא בגר כעיתונאי בשנות ה־50, שנות התחרות החריפה, לחיים ולמוות, בין "מעריב", העיתון המבוסס, ל"ידיעות אחרונות". זאת הייתה תקופה שבה צלם היה מוציא את האוויר מגלגלי האופניים של הצלם המתחרה, ובלבד שיגיע קודם למערכת. אם כתב לא פיתח מאגר של מקורות ערניים בממשלה, במערכת הביטחון, במשטרה – לא היה לו סיכוי לשרוד. איתן למד את חוקי המלחמה תוך כדי תנועה. הוא היה מכור לעבודה, 24/7. יש לו חלק גדול בהצלחה שנחל העיתון באותן שנים, בסקופים שהקדימו את המתחרים, במעמד שהעיתון רכש בציבור.
היה לו ראש של יזם. הוא הגה אינספור רעיונות שתורגמו למוספים מיוחדים, לראיונות בלעדיים, לספרים. מעבר להישגים המקצועיים, היוזמות האלה אחראיות במידה רבה לחיבור שנוצר בין העיתון לבין רוח המדינה. העיתון חייב לו הרבה.
הוא לימד אותי הרבה, גם על עיתונות, גם על הדרך שבה עובדת הממשלה. הכל מתחיל, כמובן, בבני אדם. אתן דוגמה אחת. הוא סיפר לי פעם מדוע בחר לשבת בחדר הקטן שפונה אל חדר המזכירות, מול חדרו של ראש הממשלה, ומדוע הוא מחזיק את הדלת שלו פתוחה. כל מי שמוזמן לראש הממשלה, מקדים ובא, אמר. הוא מתיישב באקווריום, בחדר ההמתנה, ומחכה לתורו. הוא מציץ אל חדר המזכירות, רואה אותי ונכנס. מה אתה מתכוון לומר לראש הממשלה, אני שואל. הוא מספר. אחר כך מזמינים אותו פנימה. כשהוא יוצא, הוא לא ממהר ללכת. הוא מתעקש לספר חוויות. וכך אני יודע גם את הדברים שראש הממשלה לא מתכוון לספר לי.
איתן כתב את נאומי רבין יותר טוב משרבין כתב את רבין. יותר מזה: איתן כתב את רבין יותר טוב משכתב את הבר. אין פלא שהנאומים שכתב עבור רבין, נכנסו לפנתיאון, כולל הנאום ההוא, עם המספר האישי, שבהתחלה הכעיס את רבין ואחר כך רומם אותו, וכולל ההודעה הקצרה, המצמררת, אחרי הרצח.
הוא נפטר בביתו. נפרדתי ממנו שם. חשבתי שאיתן היה ממציא מיד משפט יפה, מכונן, משפט של נחמה. איפה איתן כשצריכים אותו.
