אני נמנה עם הרוב במדינה הסבור שהגיע הזמן שבנימין נתניהו יסיים את תפקידו בראשות הממשלה. הרוב הזה לא הצליח, בשלושת סבבי הבחירות, לגבש מועמד נגדי שיקים ממשלה אחרת, אבל זה עדיין רוב, ותפקודו הכושל של נתניהו במאבק בקורונה תורם להגדלתו.
נתניהו ניצב בראשות הממשלה למעלה מעשר שנים, פרק זמן ממושך מדי, והשלטון בראשותו רק הולך ומסתאב. ממשלתו היא המנופחת בתולדות המדינה, והיא שמה ללעג את רעיון הממלכתיות. סגנון הדיבור בכנסת הידרדר למחוזות שלא הכרנו, ובין אנשי נתניהו יש מי שגילה שתפקיד השלטון הוא לפנק את הזוכים בו. בתקופת שלטונו נשחקה מערכת הבריאות והיא פגשה את הקורונה כשהיא מוחלשת ומדולדלת. השסעים בחברה הלכו וגברו, והאוטונומיות של החרדים, על פלגיהם השונים, ושל קבוצות נוספות הלכו והתחזקו. המערכת המשפטית זקוקה לרפורמה יסודית. אולם במשך שנות שלטונו הארוכות, וכל עוד נגעו הדברים לאחרים, הקפיד נתניהו שלא לטפל בכך. כעת לא הזמן.
נתניהו נכשל כישלון מוחלט בניהול משבר הקורונה, המתנהל על בסיס שיקולים פוליטיים לא ענייניים. הוא יודע זאת והוא יודע שהציבור יודע. אולי הגרוע מכל הוא מה שאירע לתרבות השלטון, שהפכה לתרבות הריק, שבה איבדה המילה כל ערך. אפשר לומר שראש ממשלה לא יכול לכהן כשהוא נתון בחקירות ולהמחיש את ההפך; אפשר להבטיח להפיל את שלטון חמאס ובמקום זאת לשלם לו דמי חסות; אפשר להטיף לאיסור כניעה למחבלים ולשחרר אלף מהגרועים שבהם בעסקה מפוקפקת; אפשר להקריב אינטרסים לטווח ארוך לטובת מה שנדמה כרווח בטווח הקצר.
עקרון הדוגמה האישית נעלם. מה שמותר לשליטים אסור לנתינים (הפתגם בלטינית אומר שמה שמותר ליופיטר אסור לשור הבר). האמור בספר דברים על המלך "לבלתי רום לבבו מאחיו" – נמוג. במקום זה אפשר להטיל גזירות על הציבור ולנהוג כאילו שהשלטון הוא מעל החוק והאזרחים מתחת לחוק, ולשסות בהם את המשטרה. אפשר גם לרכוש מטוס מיוחד לנכבדי ציבור במאות מיליונים.
אילו טובת המדינה הייתה לנגד עיני נתניהו, הוא היה משחרר אותנו משלטונו. אבל ספק אם נתניהו ישלים מרצונו עם אובדן השלטון. מבחינת נתניהו האינטרס האישי קודם לכל. הוא יודע זאת והוא יודע שהציבור יודע. ומכיוון שכך, נותרו ההפגנות הדרך היחידה כמעט להיאבק בשלטונו. נתניהו מצידו נלחם בהן בכל כוחו ובמאבק זה הוא מוכן להקריב את הכלכלה ואת רווחת תושבי ישראל. חלק נכבד מההגבלות המוטלות עלינו חסר כל היגיון ולא ניתן להסבר אלא במאבק העיקש נגד ההפגנות. וישנן גם הגבלות, דוגמת איסור הנסיעה לחו"ל, שאין להן בכלל הסבר הגיוני.
ממשלת האנדרוגינוס בעלת שני הראשים העניקה לנתניהו יתרונות ניכרים. אולם יש בה לא מעט מכשלות גם עבורו. כחול לבן הפגינה עד היום חולשה ושיקול דעת רופס. אולם ראוי לפחות שתנצל את כוחה לבלימת המאבק בהפגנות. ויש עוד משהו. חוק ראש הממשלה החליפי שולל מנתניהו את האפשרות לפטר את שרי כחול לבן, אפילו יצביעו בכנסת בדרך שאיננה לרוחו. ומדוע שלא יצביעו למשל בעד הצעת חוק פרטית, שראוי שתוגש ותבטיח חנינה לחייבי קנסות על הפרת תקנות הקורנה (החנינה לא תחול על אישי ציבור או על מי שביודעו שהוא חולה פעל להפצת המחלה)? חוק כזה, שיוכל אולי לזכות ברוב בכנסת, יהיה צעד נכון בכיוון הראוי.
היו לנתניהו ימים טובים יותר, שבהם חזר מארצות־הברית להתגייס לסיירת מטכ"ל, ומילא בהצלחה ובאומץ את תפקידו כקצין צעיר. האם נזכור זאת? או שמא ישאיר לנו נתניהו את מורשת כישלון המאבק בקורונה, מורשת השיקולים האישיים, הפלגנות והרס תרבות השלטון.
